פנמה, צעד וחצי, וקפיצה לקולומביה

לעיר דוד (David) שבצפון-מערב פנמה הגעתי בשעות הערב המוקדמות. דוד היא עיר שבה יש רחובות לרוחב, המצטלבים עם רחובות לאורך. אין כמעט בנייה לגובה, ומרבית העיר נמוכה, ולכן פרושה על שטח עצום.

אחרי שזיהיתי את הכניסה לעיר, שנראתה יותר כמו כניסה לאיזור מוסכים, עצרתי ושאלתי על "הבית הסגול". זהו הוסטל באיכות סבירה, שבו קיבלתי חניה מקורה לאופנוע בחצר; מיטה; חיבור לאינטרנט ואפשרות שימוש במטבח. לא צריך יותר. ב-6:00 בבוקר, בלי גינונים מיוחדים, נפרדתי מההוסטל הקריר - שהדבר הכי לבבי שניתן לזכור ממנו הוא שהכל מרוח שם בסגול - ודהרתי לתוך סופת גשם כבד, בשירת Purple rain purple rain, כנסיך על סוס ברזל.

"ברוכים הבאים לפנמה". מעבר הגבול (צילומים: יוני בן-שלום)

בקטע הזה במסע, פנמה תהיה בשבילי לא יותר מקרש קפיצה לדרום אמריקה. החלטתי לרכוב ישירות לפנמה-סיטי, כדי להתארגן על הטסת האופנוע לקיטו שבאקוודור. כבר בבית תיכננתי לדלג על קולומביה משתי סיבות. הראשונה, התראות ביטחון חמורות (מה שהוכח מאוחר יותר כלא מדויק). הסיבה השנייה, סך הזמן שהקצבתי לכל המסע חייב אותי להעדיף מקומות מסוימים על חשבון אחרים.

The Darien Gap - החוליה החסרה

למה להטיס? האם עד כדי כך אני ממהר? ובכן, אף שהאדם הגיע לירח וחפר מנהרה באורך 50 ק"מ מתחת ללמאנש - עד היום, עדיין לא נסלל כביש או אפילו דרך עפר פשוטה באורך 50 ק"מ, כדי לחבר בין מרכז אמריקה לדרומה. כן, כן - קשה להאמין.

נכון לעכשיו, רצועה ברוחב כמה עשרות קילומטרים צפונה לגבול בין קולומביה לפנמה, בתוך שטח פנמה, בשם מחוז דריאן (Darien) הוכרזה שמורת טבע. ויש די ארגונים ירוקים בעולם המוכנים להשתרע לפני בולדוזר בכל גודל, כדי לשמר את המצב כמו שהוא.

להתנגדויות לסלילה הצטרפו אישים פוליטיים שאינם רוצים "לפרוץ את הסכר", ולאפשר זרימה חופשית של מהגרים מהדרום צפונה, או ההיפך. על העגלה הזו קפצו גם ארגוני בריאות, הרואים בחוסר המעבר היבשתי מעין מחסום להתפשטות מחלות. 

ואולם מה שקרה באיזור הזה בפועל - מעבר להיותו שמורת הטבע האמיתית היחידה במרכז אמריקה ואחת הבודדות בעולם, בעוצמתה הבתולית ואי התערבות האדם בה - הוא נהפך מעין מחוז מקלט לגורמים עם פתיל קצר. מדובר בכוחות גרילה מקולומביה; מגדלי סמים וסוחרים בהם; יצרנים וסוחרים בנשק לא-חוקי ונמלטי חוק עצבניים מסיבות ברורות. גם שלטונות פנמה נכנסים לאיזור הזה, אם בכלל, במבצע צבאי לכל דבר (אף שיש חברות טיולי אתגר המוציאות סיורי מחקר וטבע בהיקף מוגבל בשולי השמורה).

אבל כמו מקום מסוכן או אסור לכניסה, מרווח הדריאן (The Darien Gap) נהפך מיתוס הכלול בנבחרת האזורים המאתגרים הרפתקני מסע. אני - שגדלתי על מורשת ההתגנבות לסלע האדום, שרקמתי עם עמרי חברי עוד כשהיינו נערים במקוה-ישראל תוכנית להסתנן ולהגיע רגלית לקלעת א'שקיף בלבנון (שלימים נודע יותר כ"מוצב הבופור") - התחברתי כבר מזמן ליעד ההרפתקני הזה, לפרי האסור.

יש מספר מועט של רוכבי אופנוע (ונוהגים ברכבי שטח) ששמו נפשם בכפם וחצו את האזור, כשהם נעזרים בתושבי המקום הגרים בכפרים מבודדים. הם השיטו את האופנועים בסירות קאנו דרך נתיבי נהרות, וגררו אותם בכבלים מבעד לגיאיות נסתרים ומדרגות סלע שניתן לטפס בהם ולחצות את רכס הדריאן (כ-1500 מ').

בשבועות האחרונים הציב הצבא הפנמי מחסומים בכל הדרכים והשבילים המובילים מדרום לכפר יאביסה (Yaviza), שהוא למעשה הקצה הדרומי של הנתיב הסלול היבשתי בחלק הצפוני של אמריקה כולה - ולא איפשר לאף אחד להתקדם מעבר להם. לפחות המשפחה שלי, בהכירה אותי, מודה לצבא פנמה.

אגב, רוב העוקפים את מחסום הדריאן עושים זאת בדרך הים, באיגוף מצד מזרח. זה זול בהרבה מטיסה, נמשך כשישה ימים אם אין עיכובים, ומביא אותם לקרטחנה שבקצה הצפון-מזרחי של קולומביה.

פנמה-סיטי: כמו מסרק כינים עם שיניים שבורות

הנסיעה בכביש לכיוון פנמה-סיטי הייתה בשבילי יום של רכיבה תובענית. הכרזתי על היום כחזרה לשורשים - אופנוענות לשמה. נראה שהשליטה האמריקנית בפנמה עד סוף 1999 הביאה הרבה חוזי סלילה לחברות תשתית מארצות הברית. הכבישים שנשארו כאן מתוחזקים היטב. הגשם הכבד שהגיע מאיזה שהוא ים וירד עלי ללא רחמים רוב הדרך עשה זאת בידיעה ברורה שלא אוכל למצוא את האשם, כי כאן הן המותניים הצרים ביותר בין שני האוקיינוסים, אז לך תדע למי מהם לבוא בטענות.

לקראת השעה שלוש הגעתי לגשר האמריקות, שעובר מעל מוצא תעלת פנמה לאוקיינוס השקט, ומשאיר מעבר בגובה 60 מטר לאוניות לחלוף מתחתיו. הגשר נעוץ בצדהּ השני של התעלה בעיר בלבואה, במבואותיה הצפוניים של פנמה-סיטי.

בנסיעה על גשר האמריקות

כסוג של מסורת הנהוגה נגד עין הרע בקרב קהילת רוכבי האתגר המגיעים לכאן, עברתי את הגשר שלוש פעמים - גם כדי להבין יותר טוב את העוצמה שלו וכן, גם כי נפל לי הכובע שהיה מחובר מאחור לאחד הארגזים, והחלטתי לחזור לחפש אותו (ומצאתי).

פניתי מערבה, ונסעתי לאורך הסוללה המובילה לאי נאוס (Naos). האזור הוא חגיגה של מסעדות, מרינות עמוסות יאכטות ונוף ימי, שבו שקנאים אופורטוניסטים ואוניות בדרך מהתעלה או אליה.

קו הרקיע של מרכז פנמה-סיטי נראה כמו מסרק כינים עם שיניים שבורות - מגדלים ליד מגדלים בצפיפות; מרביתם בנייני מגורים. כמו בכל עיר גדולה, יש מרכז תיירותי ומרכז שבו מתנהלים החיים האמיתיים. בחרתי בהוסטל מטופח בשם וויאג'ר בין שני האיזורים (10 דולרים לילה).

פנמה-סיטי מכיוון מערב

גם כאן קיבלתי חניה סגורה לאופנוע בתוך כלוב ברזל; מיטה נוחה; מקלחת חמה; מחשב מהיר; מטבח מאובזר ויחס חם. סיבוב בעיר הפגיש אותי עם רחובות ירוקים וקצב חיים מהיר וסואן. כאן לא מאמינים גדולים ברמזורים, ולכן כל היום ניתן לשמוע קקופוניה בטון גבוה של צפירות נהגים הטוענים לזכות קדימה כמעט בכל קרן רחוב.

גם אם ישנם כמה מבנים מרשימים ומרכזי מגורים מדהימים ביופיים, התשתית במרכז העיר קצת מיושנת, ובמקום ניכרה פעילות שיפוצים עניפה.

קקופוניה בטון גבוה של צפירות נהגים. רחוב בפנמה-סיטי

למחרת קפצתי להעביר את האופנוע בדיקה בסוכנות האופנועים המקומית של היצרן. לאחר 20 דקות האופנוע חזר לידי עם טופס בדיקה ריק. הכל תקין. סע לשלום ואין צורך בתשלום. במוסך הוציא לואיס המכונאי - שרוב היורדים לדרום אמריקה על אופנוע עוברים דרכו - ספר אורחים בגודל חצי מטר וביקש שאכתוב כמה מלים. כמובן שעשיתי זאת גם בעברית, ושילבתי את מדבקות המסע ומועדון האופנועים הישראלי.

תוך דפדוף מהיר בספר מצאתי כמה שמות שעברו כאן בשנים קודמות - לכם השמות אינם אומרים דבר, אבל בשבילי הם היו נקודות התייחסות בכל תכנון המסע. לכבוד הוא לי.

יוני (ולא מרקו) מגיע לטוקומן

שדה התעופה טוקומן (Tucuman) שאליו המשכתי נמצא במרחק כ-25 ק"מ צפון-מזרחה בכביש אגרה חדיש מבטון. שם פניתי למסוף המטענים, לחברת שילוח מקומית בשם גיראג (Girag). כשהבנתי שמחיר הטסת האופנוע לקיטו שבאקוודור גבוה ממש, שיניתי על המקום את היעד לבוגוטה שבקולומביה.

בלי גינונים מיותרים, המזכירה נקבה באנגלית ברורה בסכום; 901 דולר, כולל אריזה וכל האגרות. לא ממש מעניין אותם איזה אופנוע זה, מה משקלו ואיזה ציוד נלווה אליו. "תביא את האופנוע בבוקר, התשלום במזומן".

למחרת התחלתי את היום בביקור בקטע מתעלת פנמה הפתוח לצפייה. הגעתי לשם ראשון והתמקמתי במרפסת התצפית הגבוהה. אחרי אונייה אחת שעלתה וירדה בבריכות עם סכרים שנפתחו ונסגרו, הבנתי איך פנמה עושה 80% מההכנסות שלה. ההצגה הייתה מושלמת, וכללה קריינית שהסבירה ברמקול בשתי שפות מה קורה בכל רגע. מרשים. שלום.

הצגה מושלמת. אונייה עוברת בתעלה

בשדה התעופה קיבלו אותי בענייניות. גברת לוס (Lus) ליוותה אותי בכל שלבי הטופסולוגיה, הרישיונות, המכס והאריזה. היא הפנתה אותי לאדם שאחראי לאריזה תקינה של האופנוע. הוא צילם את האופנוע מכל הצדדים כדי לשריין עצמו מפני טענות על נזקים - אם יהיו כאלה.

חלק מרכזי באריזה אווירית הוא הקטנת נפח המטען. לכן פירקתי את המראות והנמכתי את מגן הרוח. עברתי לאזרחי, נשארתי עם תיק יד קטן והעמסתי על האופנוע גם את כל ציוד הרכיבה שלי. קיבלתי את טופסי השחרור לבוגוטה, הצטלמתי שלושה צילומים למזכרת עם האופנוע, הפקרתי אותו בלב חרד בידיהם של סבלי המכס המקצוענים, והמראתי לבוגוטה בטיסת נוסעים רגילה. נצמדתי לחלון המטוס כמו ילד לחלון ראווה של חנות צעצועים, אבל העננים למטה הסתירו את חלום הדריאן שלי, את ה-Never Never Land.

בוגוטה: אפוד אופנועים מיוחד לפי הזמנה מהתופרת

בוגוטה יושבת בגובה 2,600 מטר, ועם כל ההכנות שלי לא הבאתי בחשבון את מזג האוויר הקריר שפגשתי שם. בחרתי במהירות מונית מתוך שורה שעמדה ביציאה מהטרמינל, ושמתי לב בזווית העין לנוכחות מוגברת - יחסית לסטנדרטים המרכז אמריקניים - של כוחות ביטחון.

הגעתי להוסטל של יפתח בלב העיר. לא שאני סוקר הוסטלים, אבל שוב, כמו בהוסטל של יגיל בסן קריסטובל שבמקסיקו, המקום שידר הרבה מאוד ישראליות. השילוט, הרפרטואר הקולינרי והתרבותי נראו כמו בסיס השחרורים של גולני - רק בגישה ביתית-אזרחית נעימה.

במקום שהו באותו רגע כ-30 אורחים צעירים שהעסיקו עצמם בכל מה שעולה בדעתכם - וגם במה שלא. המקום בנוי בשני מפלסים עם חצר פנימית, פאטיו גבוה ומטבח שבו מבשלים לך מה שאתה רוצה בתוך דקות. המחיר ללילה - 9 דולרים. מצאתי עצמי בקרב חבר'ה נהדרים שבאמת סחטו את השחרור עד הסוף.

למחרת יצאתי לסיבוב בעיר הענקית הזו (כ-10 מיליון תושבים). זה היה יום חמישי בשבוע, והרחובות היו מלאים כולם, כאילו היום הוא חג העצמאות או שעומד לרדת גשם של כסף. המונים על המונים, חציים הולכי בטל כמוני, והחצי השני מנסים למכור להם חפצים; בגדים; כרטיסי הגרלה; ממתקים ודיסקים מזויפים. ראיתי גם אחד שהסתובב עם זוג גרביים ועוד אחת עם שני עטים למכירה. הרוכלים נמצאים ברמזורים, במדרגות ובמעברי חציה. מאות אנשים מסתובבים ומוכרים. הזוי זו מלה קטנה.

משכיר טלפונים ניידים בבוגוטה. המחיר על גבו, וסביבו לקוחות המדברים בטלפונים הקשורים אליו בשרשראות 

סמוך להוסטל, ממש מעבר לקיר, שוכן מוזיאון בוטרו. כן, פרננדו בוטרו אנגולו - הצייר והפסל הקולומביאני הנודע, יליד העיר מדאין (Medellin) שבמרכז-מערב המדינה - קיבל כאן מוזיאון משלו. הכניסה חופשית. במוזיאון עשרה חללי תצוגה מרשימים, שבהם ציורי ענק נפלאים בשמן, עיפרון ובטכניקות שונות, וכמה פסלים בסגנון הכל כך מוּכּר שלו - העגלגל, העבה, הרחב, ההומוריסטי, הנדיב, החי ושובה הלב. בשבילי זה היה שיא קטן באתנחתא שלקחתי. ביליתי שם כשעתיים מענגות ממש.

בשלב זה כבר היה ברור לי ששינוי יעד ההטסה יחייב אותי לרכוב מבוגוטה לקיטו באקוודור כ- 1,400 ק"מ. לעניין זה כמה השלכות: אני חייב להגיע לקיטו ביום מסוים כדי לקבל את פניה של גלי שאמורה להצטרף אלי. מעבר לכך, אני מוצא עצמי - בניגוד להחלטה מקדימה שלי - יוצא לרכוב בקולומביה. ונוסף על כך אני נדרש להכין אפוד-רוכב-אופנוע, הייחודי לקולומביה, שמשמעו בגד עליון בצבע זוהר, על הגב ובחזית מופיע מספר האופנוע באותיות גדולות מחומר מחזיר אור, וכן אותן ספרות על אחורי הקסדה.

הנוהל הזה הומצא כדי להילחם בתופעת מחסלים מטעם אירגוני טרור או ברוני סמים, שנהגו לרכוב על אופנוע, להתקרב לקורבנם, לחסל אותו בירי ולהימלט מבלי להשאיר עקבות. על אף הטורח והעלות הנוספת, הבונוס לרוכבים כאן הוא שגניבות האופנועים ירדו לאפס, כי אתה צריך לגנוב גם את הקסדה והאפוד, כדי לא להיעצר אחרי 100 מטר.

ידעתי שמחכה לי חתיכת הפקה בתוך כמה שעות. הבעלים של ההוסטל התגייס וקפץ איתי לרובע סוכנויות האופנועים, בחלק הפחות נעים של העיר. לא אגזים אם אומר שזהו רובע שלם ובו יותר מ-100 חנויות, דוכנים ורוכלים לחלקי-חילוף, אביזרים וקישקושים לאופנועים (רוב האפנועים כאן בנפח 125 סמ"ק, מתוצרת סין).

ללא שום בעיה, בתוך עשרים דקות הכינה לי תופרת שזו פרנסתה אפוד ומדבקות על פי החוק. נפרדתי מסכום השווה ל-50 שקל, ויצאתי לשדה התעופה כדי לשלוף את האופנוע מהמכס. אגף חברות השילוח החדש איפשר מתן שירות יעיל ומהיר, וכעבור כשעה מצאתי עצמי רוכב מבעד לחדרי משרד חברת ההובלה, כדי לצאת מחזית הבניין בכבש שהונח על גרם המדרגות.

יוצא ממשרדי חברת הההובלה, לבוש באפוד המיוחד

היום כבר נטה, והחלטתי לבלות עוד לילה באכסנייה הנעימה. הגעתי דקות לפני כניסת השבת והצטרפתי לסעודת שבת וקידוש. עוד חווייה מרעננת.

חוויה מרעננת. קבלת השבת בהוסטל

בשבת, מוקדם בבוקר, במזג אוויר צונן, שמיים כהים וכבישים איכותיים וריקים, מצאתי בקלות את כביש מספר 40 ויצאתי איתו לכיוון דרום-מערב קולומביה. מרחוק כבר גבה רכס הרי האנדים שמשך אותי כמגנט ענק, ובראשי חופר המייל שקיבלתי אמש מהבית, המצטט דיווחים על פעילות עדכנית של מחתרת ה-FARK בציר הנסיעה שלי. שוב "תנינים באמצע הנהר". אין מצב, ונגמרו החלופות. נתתי בגז.

• בפעם הבאה: קולומביה. שלום לגובה פני הים. ההרים חוזרים - ואיתם הפיתולים המשכרים. וחמצן, מה עם החמצן? קיטו? כן, היא יפה יותר בכל רגע.
  

• לכל הכתבות של חוצה אמריקות
  

• לבלוג של יוני