המטהרת הפינית

סופי אוקסנן, ילידת 1977, נחשבת לסופרת הפינית הצעירה המעניינת ביותר, וכמי שמצהירה על עצמה "פמיניסטית וגותית". היא פרסמה כבר שלושה רומנים שזכו להצלחה גדולה גם מחוץ לפינלנד וזיכו אותה בפרסים.

"הטיהור" הוא הרומן הראשון שפרסמה, והוא מספר על שלושה דורות של נשים במשפחה אסטונית כפרית, שקורותיהן משולבות בקורות הגברים שבחייהן ובאירועים היסטוריים מכוננים

מאי 1949
למען אסטוניה החופשית!

צריך לנסות לכתוב כמה מילים קטנות, כדי שהשכל יישאר בראש וכדי לא להשתגע. אני מסתיר כאן את המחברת מתחת לרצפת המזווה. ככה אף אחד לא ימצא אותה, אפילו אם ימצאו אותי. אלה לא חיים לגבר. אדם צריך אדם, ומישהו שאפשר לדבר איתו.

אני משתדל לעשות הרבה שכיבות סמיכה, לדאוג לשרירים, אבל אני כבר לא גבר, אלא בר-מינן. גבר הוא מי שלוקח על עצמו את העבודות במשק, אבל במשק שלי אישה לוקחת אותן על עצמה, וזאת בושה לגבר. לִידֶה מנסה כל הזמן להתקרב אלי. למה היא לא מניחה לי לנפשי? היא מסריחה מבצל.

פמיניסטית וגותית. סופי אוסקנן (צילום: טוני הרקונן)

מה מעכב את האנגלים? איפה אמריקה מתמהמהת? הכול תלוי על חוט השערה, ושום דבר אינו בטוח. איפה הבנות שלי, לִינְדָה ואִינְגֶל? הגעגועים גדולים ממה שאני יכול לשאת.

1992 מערב אסטוניה
הזבובה מנצחת תמיד

אָלִידֶה טְרוּ הביטה בזבובה, והזבובה הביטה בה בחזרה. עיניה בלטו ועוררו באָלִידֶה גועל. זבובה בוהקנית. יוצאת דופן בגודלה, רועשת ונלהבת להטיל את ביציה. היא ארבה בכניסה למטבח וחיככה את כנפיה ואת רגליה בווילון שבחדר כמתכוננת לארוחה. היא תרה אחרי בשר, אחרי בשר ותו לא. הריבות וכל הדברים האחרים שבצנצנות היו מוגנים, אבל מה על הבשר. דלת המטבח היתה סגורה. הזבובה חיכתה.

היא חיכתה שיימאס לאָלִידֶה לרדוף אחריה בחדר, והיא תעזוב ותפתח את דלת המטבח. מחבט הזבובים הלם בווילון. הווילון היטלטל, פרחי התחרה התקמטו, ומאחורי הזגוגית ביצבצו הציפורנים, אבל הזבובה נמלטה, ואחרי שנחתה שוב התחילה להתהלך על שמשת החלון בדיוק מעל לראשה של אָלִידֶה. איפוק! זה מה שנחוץ לאָלִידֶה עכשיו כדי שידה תישאר יציבה.

הזבובה העירה את אָלִידֶה בבוקר כששוטטה על קמטי מצחה בשאננות, כמטיילת להנאתה על שביל עפר, מתגרה ברברבנותה. אָלִידֶה השליכה את השמיכה הצדה ונחפזה לסגור את דלת המטבח שהזבובה טרם חדרה דרכה פנימה. זבובה טיפשה. טיפשה ומרושעת.

ידה של אָלִידֶה לפתה את ניצב העץ השחוק והחלקלק של המחבט, והיא הלמה שוב. העור הסדוק של המחבט פגע בשמשה, הזגוגית נרעדה, הווים שיקשקו, וחוט הצמר המחובר לווילונות מאחורי המשקוף נרטט, אבל הזבובה שבה ונמלטה כלועגת לה. אם כי זה יותר משעה ניסתה אָלִידֶה לקטול את הזבובה, בכל חבטה ומהלומה עלה ביד הזבובה לנצח את אָלִידֶה, ועתה היא עופפה לה בקרבת התקרה, מזמזמת זמזום שמנוני.

זבובה בוהקנית מבחילה שגדלה בביב שופכין. אָלִידֶה עוד תתפוס אותה. קודם היא תנוח קצת, אחר כך תחסל את הזבובה, ואז תתרכז בהאזנה לרדיו ובהכנת השימורים. הפטלים ציפו לה, והעגבניות, העגבניות העסיסיות, הבשלות. היבול השנה היה מוצלח במיוחד.

אָלִידֶה יישרה את הווילונות. החצר הגשומה התייפחה אפרורית, ענפי הלִבנים בחצר רעדו רטובים, עליהם מעוכים בגשם, גבעולי העשב התנודדו וטיפות זלגו מקצותיהם. ומתחת להם היה דבר מה. איזושהי ערֵמה. אָלִידֶה נרתעה כמבקשת מחסה מאחורי הווילון. היא שבה והציצה החוצה, משכה לפניה את וילון התחרים כדי שלא יוכלו לראותה מן החצר ועצרה את נשימתה. עיניה חלפו על פני הכתמים שהשאירה הזבובה על הזגוגית, והתמקדו במשטח הדשא לפני הלִבנה שהברק ביקע.

הערֵמה לא זעה ולא נעה, ולא היה אפשר להבחין בה במאומה פרט לגודלה. השכנה אַיְנוֹ ראתה בקיץ מעל לאותו לִבנה הבזק אור בשעה שהיתה בדרכה אל אָלִידֶה, והיא לא העזה להמשיך עד ליעדה אלא חזרה הביתה, טילפנה משם לאָלִידֶה ושאלה אותה אם אצלה הכול כשורה, או שאולי עב"ם נחת בחצרה. אָלִידֶה עצמה לא הבחינה בשום דבר חריג, אבל אַיְנוֹ היתה בטוחה שעב"מים ביקרו לפני ביתה של אָלִידֶה, כפי שאירע גם למֵאֵלִיס.

מאז ואילך לא דיברה מֵאֵלִיס על שום דבר פרט לעב"מים. מכל מקום, נדמה היה שהערֵמה הזאת היא מן העולם הזה, הגשם הִכְהָה אותה, היא התאימה לפני השטח, וגודלה היה כגודל אדם. אולי אחד משתייני הכפר בא הנה ונרדם דווקא בחצר שלה. אבל האם אָלִידֶה לא היתה שומעת אילו התנהלה מתחת לחלון ביתה קטטת שיכורים?

אוזניה של אָלִידֶה עדיין שמרו על דריכותן. בריח של אלכוהול ישן היתה יכולה להבחין אפילו מבעד לקירות. השכן חובב הטיפה המרה חלף על פני ביתה זמן קצר קודם לכן בטרקטור שלו ובבנזין גנוב, ולא היה אפשר להתעלם מן הרעש שהקים. כמה וכמה פעמים סטה השתוי מן הדרך אל שוחת הניקוז שליד הבית, ולא היה חסר הרבה שבתוך כך ייקח איתו גם את האסם של אָלִידֶה.

במקום הזה לא נשארו עוד אלא עב"מים, קשישים ועדר של חוליגנים מופרעים. השכנה אַיְנוֹ באה כמה וכמה פעמים לבלות אצלה את הלילה אחרי שהנערים חוללו מהומה, והרעש עבר כל גבול. אַיְנוֹ ידעה שאָלִידֶה איננה חוששת מפני הנערים, ובמקרה הצורך אף תהיה מוכנה להתמודד איתם.

אָלִידֶה הניחה את מחבט הזבובים שהכין אביה על השולחן והתגנבה אל דלת המטבח, אחזה בידית, אבל אז נזכרה בזבובה. זו השתתקה. מן הסתם חיכתה שאָלִידֶה תפתח את דלת המטבח. אָלִידֶה חזרה אל החלון. הערֵמה עדיין נמצאה בחצר, ובדיוק באותה תנוחה. היא נראתה כמו אדם, השׂערות התבלטו בהירוֹת על רקע העשב.

האם היא חיה בכלל? החזה של אָלִידֶה נתקף מתח, לבה הלם בקרבה. האם עליה לצאת לחצר? או שמא יהיה זה צעד מטופש, פזיז? האם הערֵמה היא פיתיון של גנבים? לא, לא יכול להיות. לא פיתו אותה אל החלון, איש לא דפק על הדלת החיצונית. אלמלא הזבובה לא היתה מבחינה כלל בערֵמה אלא כאשר היתה יוצאת מביתה. ובכל זאת. הזבובה שתקה.

אָלִידֶה חמקה למטבח וסגרה מאחוריה את דלתו בזריזות. היא הסכיתה. הרחש הקולני של המקרר הבליע את דומיית הרפת, דומייה שטיפטפה לתוך המטבח דרך המזווה. הזמזום המוכר לא נשמע, אולי הזבובה נשארה בחדר. אָלִידֶה הציתה אש בתנור, מילאה את סיר המים החמים והדליקה את הרדיו. דיברו שם על הבחירות לנשיאוּת, ועוד מעט יגיע החלק החשוב ביותר, תחזית מזג האוויר.

אָלִידֶה רצתה להתחיל את יומה כמתוכנן, אבל הערֵמה שניבטה מבעד לחלון המטבח הפריעה לזווית עינה. הערֵמה נראתה משם בדיוק כמו מן החלון שבחדר, צורתה עדיין צורת אדם, אבל נדמה היה שהיא לא תסתלק בעצמה לשום מקום. אָלִידֶה ניגשה לכבות את הרדיו וחזרה אל החלון.

היה שקט, מסוג השקט המקובל בכפר אסטוני המתרוקן מיושביו ביום של שלהי הקיץ, התרנגול של השכן קרא ותו לא. הדומייה בשנה ההיא היתה מופלאה, דממה של ציפייה לבאות ושקט שאחרי הסערה בעת ובעונה אחת. דבר מה הדומה לתנוחת המספוא שגדל וגבה ודבק לשמשת חלונה של אָלִידֶה. הוא היה רטוב ואילם, רגוע.

אָלִידֶה גירדה את שן הזהב שלה, בין שיניה נתקע משהו. היא חיטטה בציפורנה ברווחים שבין שיניה ובה בעת הטתה אוזן, אבל שמעה רק איך ציפורנה שורטת עצם, ולפתע פתאום עברה לה התחושה לעמוד השדרה. היא חדלה לחטט בין שיניה והתרכזה בערֵמה. הכתמים על זגוגית החלון הפריעו לה.

היא ניגבה אותם בסחבה והשליכה את הסחבה לכלי ובו מי סבון, אחר כך לקחה את מעילה מן המתלה ולבשה

אותו, נזכרה בתיק היד שלה שהיה מונח על השולחן וחטפה אותו, הביטה סביבה בחיפוש אחרי מחבוא ותחבה את התיק אל תוך ארון הכלים. על הארון היה מונח בקבוק דאודורנט פיני. אָלִידֶה דחפה גם אותו אל המחבוא ההוא, והניחה את המכסה על כלי הסוכר, כלי שסבון אִימְפֵּרִיאָל לֵדֶר ביצבץ מתוכו.

רק לאחר מכן סובבה בלאט את המפתח בחור המנעול של הדלת הפנימית, דחפה את הדלת ופתחה אותה. היא נעצרה בחדר הכניסה, אחזה בידה את ניצב המגרפה, ניצב מעץ ערער ששימש לה מקל, אבל חיש מהר החליפה אותו במקל ההליכה העירוני שיוצַר בבית חרושת, הניחה גם אותו ובחרה במקומו מבין כלי העבודה שלה חרמש.

גם אותו השעינה על הקיר לרגע, היטיבה את שׂערה, הידקה אותו במכבנה, סילקה בקפידה את שְׂער מצחה אל מאחורי אוזניה, שבה ואחזה את החרמש, הסירה את הבריח מן הדלת החיצונית, פתחה את המנעול ויצאה אל החצר.

"הטיהור", מאת סופי אוקסנן – הוצאת כנרת זמורה ביתן, מפינית: רמי סערי, 365 עמ'

לכל כתבות המדור לחצו כאן