לתת, לתת - אבל למה עכשיו?

מטרת העל של "לתת", היא לחדול מלהתקיים. לא טבעי שארגון פועל כדי להביא לסגירתו, אבל זו התפיסה המנחה אותנו: ברגע שהמדינה תמלא את תפקידה בנושא הביטחון התזונתי ולא יהיה בנו צורך, נתכבד ונסגור את הבסטה.

עוני הוא תוצאה של מדיניות, לא גורל משמיים, והעובדה שישראל היא המדינה הענייה ביותר בעולם המערבי בקרב ילדים, היא מעשה ידינו. לאורך שנים בוחרות הממשלות שלנו לשים את הטיפול בעוני ובאי-ביטחון תזונתי במקום נמוך בסדר העדיפויות. בפוליטיקה הישראלית אין מנהיגות חברתית אמיתית.

גם כשיש שר רווחה עם כוונות טובות, התרבות הפוליטית לא מאפשרים לו לחולל שינוי. כולם מבינים שכדי להגיע להישגים ולהסב את תשומת לב הממשלה והאוצר, צריך להיות מגזר סקטוריאלי מגובש, להפגין, להתלהם, לקבל רוח גבית ממפלגת שלטון ולהפעיל לחץ ציבורי אינטנסיבי. גם אז, התוצאה תהיה בדרך כלל תקציב ייעודי ולא בשינוי מדיניות מדובר.

אם נצרף לכך את העובדה שהעניים באים מסקטורים מגוונים בחברה הישראלית ואין להם כוח פוליטי או כוח למאבקים חוץ ממלחמת ההישרדות הפרטית שלהם, נבין את המציאות העגומה שהיא מנת חלקנו: 223 אלף משפחות שעלולות לשבת מול שולחן ריק, לולא התגייסות הציבור הרחב והמגזר העסקי.

בקרב המגזר העסקי במשק הישראלי חלה בשנים האחרונות תמורה משמעותית בנוגע לקהילה, ולאחרונה ניתן לשמוע יותר ויותר התבטאויות נגד ממשל תאגידי ובזכות תרומה לקהילה ואחריות חברתית. חלק מהחברות, כמו פרטנר, בנק הפועלים, שלמור אבנון עמיחי y&r, טבע, אסם, יוניליוור, שטראוס, תנובה, אינטל, קבוצת פישמן ואחרות אכן מגבשות אסטרטגיה בתחום הקהילתי ובוחרות לתכנן ולהשקיע משאבים, לשלב התנדבות עובדים ולהטמיע את הנושא בתרבותן הארגונית.

בחברות רבות קיימת מדיניות של תרומה לקהילה, אבל אחריות חברתית אמיתית לא קיימת בקרב המנהיגות הכלכלית. כמה היינו משוועים שאחת החברות הגדולות במשק או אחד הטייקונים העומדים בראשן, יצהירו שהשנה, דווקא בגלל המשבר הכלכלי, הן מכפילות את תקציב התרומות שלהן, ממש כמו שעשו בארה"ב ענקית השיווק Walmart או בנק WELLS FARGO . איזו דוגמה למנהיגות היינו יכולים לקבל אם היה קם המנכ"ל שמבין את עוצמת האיום הקיומי על מערך הסיוע הוולנטרי לנזקקים ואת התוצאות הרות האסון שעלולים להמיט המשבר הכלכלי והמיתון.

אלו הישגים מהותיים היינו יכולים לראות בשורת הרווח(ה) של החברה הישראלית אם קבוצה של מנהיגים כלכליים מובילים הייתה מאתגרת את ראש הממשלה להתנער מאבק הביורוקרטיה והפוליטיקה ולגבש מדיניות שתחלץ את החברה הישראלית מתרבות העוני.

אם לא עכשיו, אימתי?

לצערנו, רוב החברות במגזר העסקי סגרו את הברז, כשהסעיף הראשון לשלם את המחיר הוא תקציב התרומות. יפה ובאמת חשוב להשקיע בקהילה בתקופות של שגשוג וצמיחה, אבל האם לא ברור לכולם שדווקא זה הזמן שבו העזרה היא הנחוצה ביותר?

גם בקרב העמותות אין מנהיגות חברתית אמיתית. אמנם עמותות רבות נרתמות לפעילות חיונית, מסייעות למאות אלפים, מפעילות מתנדבים, מקדמות חקיקה שמטרתה שינוי מדיניות, יוצרות שיח ציבורי ומגבירות את המודעות החברתית. אנחנו משפיעים על דפוסי מחשבה והתנהגות בחברה הישראלית, אבל אין לנו ככל הנראה יכולת לאחד כוחות ולהוביל שינוי יסודי בהתמודדות עם הגורמים שפוגעים באופן אקוטי בחוסן החברתי שלנו.

עיקר האחריות לטיפול בעוני בחברה דמוקרטית ומודרנית מוטל על המדינה, אבל גם במצב אוטופי לכל רכיב בחברה יש תפקיד: על הממשלה להתעלות מעל השיקולים והלחצים הפוליטיים הצרים, לגבש תוכנית לאומית למאבק בעוני, להשקיע משאבים ולהצמיח מתוכה מנהיגות שהאידיאולוגיה המרכזית שלה היא קידום הנושאים החברתיים.

המגזר העסקי צריך להביא את הערך המוסף שלו - כוח אדם מקצועי, חדשנות, כסף זמין ומנהיגים כלכליים שמוכנים להירתם גם למען בעלי המניות של החברה הישראלית.

מה שנותר לעמותות לעשות: להמשיך להניע מתנדבים, לפעול בגמישות וביעילות, לבנות מודלים איכותיים ויצירתיים שהשלטון יכול לאמץ, לוותר על קצת אגו בדרך ולהיות כוח משמעותי - אבל משלים בלבד לממשלה. אין זה תפקיד העמותות לספק שירותי ליבה כגון ביטחון תזונתי וחלוקת מזון. הן אמורות רק לפתח שירותים משלימים למה שתיתן המדינה.

ערן וינטרוב, מנכל ארגון "לתת"