כמה יפה ככה מסריח

"נהר" הזורם מג'בל מוכבר דרך מנזר מר סבא עתיק היומין, חוצה את בקעת הורקניה, ויורד את במת השוליים של מדבר יהודה בקניון עמוק, צר ומתפתל. הוא קופץ במפלים ומפלונים אין-ספור שבהם זורמים להם זוהמה וסחי שאין דומים להם, חוצה את מצוק ההעתקים במפלים נוספים, וממשיך בדרכו לים המלח.

לא להאמין שכל זה קורה במדינה הזועקת לתוספת מים; מדינה המטילה מס בצורת על תושביה, מרשה לעצמה - ובעיקר לעיר הבירה שלה - להזרים עשרה מיליון מ"ק ביוב בשנה לטבע. בדרך מתווסף ביוב גולמי מבית לחם ובית סחור, ש"תורמים" 1.8 מיליון מ"ק בשנה.

המשרד להגנת הסביבה מנסה לטפל בנושא מאז הקמתו. בין השאר נעשה ניסיון ראשוני לממש את החוק "המזהם משלם". ראשי עיריית ירושלים, אהוד אולמרט ומחליפו אורי לופליאנסקי, אוימו על ידי המשרד בתביעה אישית, ועתה כמו בתחרות העברת מקלות, האיום תלוי ועומד נגד ראש העירייה הנוכחי ניר ברקת. אבל "הכלבים נובחים והשיירה עוברת"; כלום לא קורה.

מטיילים על צינור הביוב‏ (צילום: ברק טל)

1

2

3

4

5

6

7

למען האמת, גופים רבים מטפלים בנושא והרבה מאוד מגירות מלאות במה שנקרא "תכניות מגירה". אבל לצערנו, התכניות לא ממש מגיעות רחוק מאותן מגירות.

כבר בשנת 1982 נעשה ניסיון ראשון, כאשר הוקם מתקן טיהור שפכים על ידי המועצה האזורית מגילות, מתחת למצוק ההעתקים. היה זה מתקן מודרני של שתי בריכות בטון עם מערבלים מחמצנים, שהוקם מתוך כוונה הגיונית לטהר את הביוב ולהשתמש בקולחים המטוהרים "להפרחת" החקלאות לחופו של ים המלח. אלא שלא די בכוונות הגיוניות. "המתכנן" לא לקח בחשבון את כמות השפכים שהיא הרבה מעבר ליכולת הקליטה של מתקן ה"צעצוע" הזה. ועוד נורא מזה, המתכנן התייחס מראש אל הקדרון לכל אורכו כאל תעלת ביוב גולמי. המתקן הזה פעל עד לשנת 1996, ואז כשל מהיעדר בריכות תפעוליות.

בשנת 2005 הגישה המועצה האזורית בקעת הירדן הצעה לניצול חלקי של הביוב בשטחים החקלאיים שלה. על פי ההצעה שהוגשה לרשויות התכנון של משרד הפנים, הוצע שבבקעת הורקניה ייחפרו שתי בריכות לקליטת הביוב הגולמי (ללא כל מתקן טיהור). מכאן יונח צינור שיוליך את הביוב למאגר תרצה, מאגר של מים שפירים. התמהיל המבחיל יוזרם להשקיית הגידולים החקלאיים, כולל מטעי תמרים.

התכנית אושרה, והפרויקט הוקם והחל לפעול בשנת 2009 בעלות של כ- 35 מיליון שקלים. הקמת המתקן מעלה כמה תמיהות, והראשונה – ההתייחסות לכ-20 ק"מ של הנחל "כתעלת" ביוב פתוחה. יתרה מזאת: המתקן מטפל ב-8.7 מיליון מ"ק בשנה, ואיננו מסוגל לקלוט את כמות השפכים כולה - 11.8 מיליון מ"ק; העודף בתוספת הבוצה זורם לנחל קדרון. התכנית גרמה לזיהום טוטאלי של מאגר תרצה, שהיה פינת חן ואתר צפרות וטיולים בבקעת הירדן. המתכננים שכחו להתייחס לבוצה המצטברת בקרקעית הבריכות, ולמה שייעשה בה.

עד כאן סיפור נחל קדרון. מצער הוא שבעלות נמוכה מזו של מתקן התפלת מי-ים, כמו המתקן באשקלון - כמיליארד ש"ח - ניתן היה לטהר את כל שפכי יהודה ושומרון כתוספת מים לחקלאים על פי חלוקה יחסית בין שני השותפים. גם היה נמנע ביזבוז המים וגם היה נמנע הזיהום הנורא של מי התהום באקוויפר ההר.

אין להתעלם מכך שהבעיות בהסדרת הביוב הן בעיקרן פוליטיות, המצריכות הידברות והסכמה בין כל הצדדים. אולם אין גם להתעלם מהעובדה שמדינת ישראל היא הריבון ברוב השטח שבו זורם הביוב, וכאמור גם היצרן הראשי.