הגברת האפלה של הדנ"א - פרק מספר
רוזלינד פרנקלין, האישה שנגזל ממנה התואר "מגלת מבנה הדנ"א" ואיתו פרס נובל, הפכה לסמל פמיניסטי, סילביה פּלאת של הביולוגיה המוֹלקוּלרית, האישה שכישרונותיה הוקרבו למען האדרת תהילתו של הזכר. פרק מביוגרפיה חדשה אודותיה
סיפורה של רוזלינד פרנקלין, "הגברת האפלה של הדנ"א", הוא מן הסיפורים המסעירים ביותר של המדע המודרני. מדענית צעירה, מבריקה, אישה (וגם יהודיה), היא זו שנגזל ממנה התואר "מגלת מבנה הדנ"א" ואיתו פרס נובל. בעל כורחה היא נקלעה למרוץ בין מדענים של תפוס-כפי-יכולתך, וראתה איך שניים מהם, ג'יימס ווטסון ופרנסיס קריק, שבאופן רשמי לא עבדו על גילוי מבנה הדנ"א, זוכים בפרס נובל על כך.
ערך אנציקלופדי
דנ"א
החומר התורשתי בתא החי, שממנו בנוי הגן; הגנים ערוכים בשרשראות הקרויות כרומוזומים, והכרומוזומים אחראים לתורשה - העברת תכונות מהורים לצאצאים
הכל התחיל ונגמר בביקור קצר שלהם בחדרה ובהצצה חפוזה אל ניירותיה ובצילומים של עשרות שעות ועבודה מאומצת. השניים הבינו מיד שמישהי גלתה משהו חשוב מאד והם רצו הלאה עם המידע הזה הישר אל הנובל. אלמלא ההתייחסות המכוערת של ג'יימס ווטסון לרוזלינד פרנקלין אותה כנה "רוזי" והזלזול בה, שבא לידי ביטוי במהדורות המוקדמות של ספרו "הסליל הכפול", לא היה הסיפור מתגלה. יחסו אליה עורר אצל כמה אנשים בקהילה המדעית את השאלה מדוע הוא בז לה כך? השאלה הובילה לחקירה שהובילה אל יומנים והתכתבויות שהוסתרו. הגילוי הסעיר לא רק את הקהילה המדעית. רוזלינד פרנקלין הפכה לסמל פמיניסטי, סילביה פּלאת של הביולוגיה המוֹלקוּלרית, האישה שכישרונותיה הוקרבו למען האדרת תהילתו של הזכר.
סיפור החיים מלא-החיים של רוזלינד פרנקלין מגיע לקיצו מוקדם מאוד, ובפתאומיות: בגיל 37 היא מתה אחרי מאבק חסר סיכוי במחלת הסרטן. מטפסת ההרים המושבעת הזאת, שרק חיכתה לעוד חופשה כדי לכבוש רכס נוסף, נופלת שדודה במרחק "שתי פסיעות" בלבד משתי פסגות נפלאות: גילוי מיבנה הדנ"א - והתאהבות של ממש בגבר, דבר שלא ידעה כל חייה. היא השאירה אחריה, נוסף ליבול מרשים של 37 מאמרים מדעיים מבריקים, תערובת מדהימה של רגשות סותרים אצל אלה שנשארו בחיים: אהבה והערצה מצד תלמידים וחברים לעבודה, אלה שהיו קרובים אליה מאוד, לעומת כעס ועוינות - אבל גם רגשות אשמה - אצל אלה שלא חיבבו אותה ונזהרו מ"פגיעתה הרעה". ווטסון, ככל הנראה, לא נפטר מתחושות האשמה שלו כלפיה במשך שנים רבות.
בּרֶנדָה מֶדוֹקס היא ביוגרפית עטורת פרסים, וספרֶיה תורגמו לשפות רבות. בין השאר הייתה היושבת-ראש של "אגודת הסופרים המדעיים הבריטית", והיום היא חבֵרה בוועד המנהל של "האיגוד המלכותי למדע ולחֶברה" בבריטניה. הפרק המובא כאן הוא העשירי בספרה "רוזלינד פרנקין – הגברת האפלה של הדנ"א".
אֶוּרֶקָה, ושלום לכולם (6 בינואר-16 במרס 1953)
"כמובן, רוזי לא מסרה לנו באופן ישיר את הנתונים שלה. לאמיתו של דבר, איש בקינגס לא היה מודע לכך שהם ברשותנו".
ג'יימס ווטסון, "הסליל הכפול"
סוד החיים, שגילם ארבעה מיליארד שנה, הפך להיות מטרה לחיטוטים טורדניים בדרמה שנגולה מדי יום ביומו, כמעט מדי שעה בשעה, במרוצת שבעת השבועות הראשונים של שנת 1953. החדשות המבשרות כי לינוס פּוֹלינג ורוברט קוֹרי פתרו את חידת המיבנה של הדנ"א הן שהפעילו את שעון העצר. ב־6 בינואר, רוזלינד, שהחדשות נודעו לה בדרך כלשהי, כתבה לקוֹרי בקאלטק וביקשה ממנו פרטים על הגילוי. הם התכתבו ביניהם מאז חודש מאי, בעת שקוֹרי התפעל מן "התצלומים הנפלאים שלה בקרני X, של סיבי חומצת גרעין".
המחברות שלה מראות פעילות נמרצת ביותר לכל אורכו של חודש ינואר. היא החלה לחשוב לבנות דגם בעצמה, של צורת A, שיהיה מבוסס על חישובי פַּטֶרְסוֹן שלה. האם החישובים מייצגים צורה של הסיפרה שמונה — שני פיתולים החוצים זה את זה במרכזם? או אולי שני מוטות מזוּוגים? היא ידעה על יחסי צַ'רְגַף וניסתה לדחוק את ארבעת הבסיסים של הדנ"א למיבנה שהפוֹסְפַטים נמצאים בצידו החיצוני. הם לא הסתדרו במיבנה. שקועה עדיין במחשבתה בסתירות שנמצאו בין צורת A לצורת B, היא היתה מוכנה לקבל את הרעיון שצורת B היא סליל בן שתי שרשרות, אבל המשיכה להטיל ספק בכך לגבי הצורה השנייה. אַרוֹן קְלוּג, שעבד איתה בתקופה מאוחרת יותר, העיר על כך כעבור זמן: "השלב שפרנקלין נמצאה בו באותם ימים הוא שלב מוּכּר היטב לחוקרים רבים. זהו השלב שבו תצפיות סותרות או לא־מתיישבות למראית־עין נדחקות ומתחרות ביניהן על תשומת ליבו של החוקר, שאינו יודע איך לבחור ביניהן ואיזו מהן היא המפתח שבעזרתו יוכל לפתור את החידה".
היא היתה אחרי שבוע של עבודה כשפּיטר פּוֹלינג חזר לקיימבּרידג' מחופשת החג שלו בגרמניה ואוסטריה. ב־13 בינואר כתב לאביו וביקש ממנו העתק של המאמר שלו שכתב עם קוֹרי על הדנ"א, והוסיף כי היחידה של המועצה למחקר רפואי בקַוֶונְדיש מעוניינת גם היא בהעתק. לבקשה הוא הקדים בדיחה:
אתה יודע איך מאיימים על ילדים, "אם לא תהיה טוב, תבוא מפלצת ותיקח אותך". כאן בקיימבּרידג', פרנסיס והשאר מאיימים כבר יותר משנה על אנשי חומצות הגרעין בקינגס, "אם לא תעבדו קשה, פּוֹלינג יתחיל להתעניין בחומצות גרעין".
פּוֹלינג שלח את המאמר, מתוך ביטחון שעלה בידו לנצח פעם נוספת את לורנס בּראג, יריבו הוותיק מקַוֶונְדיש. למעשה, הוא שלח לאנגליה שני עותקים של "הצעה למיבנה של חומצות הגרעין", אחד לפּיטר ואחד לבּראג. פיטר כתב בתשובה, "כולנו התרגשנו מהמיבנה של חומצות הגרעין. תודה רבה על המאמר. יום השמש השני מאז שהגעתי לאנגליה".
המאמר הגיע ככל הידוע ב־28 בינואר והוא אכן עורר התרגשות בקַוֶונְדיש. כאשר פּיטר הביא את המאמר למעבדה, ג'ים ווטסון הצליח רק בקושי לרסן את עצמו ולא לחטוף אותו מידיו של פּיטר. הוא התאפק, מקשיב בחוסר סבלנות לדבריו של פּיטר, ולבסוף תלש אותו מכיס מעילו וקרא אותו לבדו. מייד ראה שהמיבנה שהציע פּוֹלינג — סליל בן שלושה גדילים (כך כונו השרשרות) שהפוֹסְפַטים שלהם במרכז — דומה מאוד לדגם השגוי שהוא ופרנסיס קריק בנו בנובמבר 1951. יותר גרוע — או יותר טוב, מנקודת מבטו של ווטסון — פּוֹלינג עשה טעות כימית גורלית. הפוֹסְפַטים לא היו מיוּננים — כלומר, פּוֹלינג לא לקח בחשבון את המיטענים החשמליים שיש לפוֹסְפַטים כשהם בסביבה מימית. המיבנה שהציע לחומצת הגרעין בכלל לא היה חומצה.
פּוֹלינג עשה את הטעות הטיפשית הזאת משום שמיהר. אבל למה? הרבה השערות הועלו סביב השאלה מדוע אחד הכימאים הגדולים ביותר בעולם, בעל המדליה הנשיאותית למדע, מחבר הספר שהפך להיות הטקסט הקלאסי על טיבו של הקשר הכימי, היה צריך לסכן את שמו הטוב ולהזדרז לפרסם מאמר כתוב ברשלנות, המציע רעיון פגום. לפי דעה אחת, לאחר שפיצח את מיבנה החלבונים פּוֹלינג רצה גם את הקרדיט לפיתרון החצי השני של סודות התא. לפי דעה אחרת, למרות כל הכיבודים שזכה בהם, הוא נחפז משום שמעולם לא זכה בפרס נובל. פּוֹלינג עצמו אמר במועד מאוחר יותר שאישתו שאלה אותו באחד הימים למה לא הצליח לפענח את החידה, וכי לאחר שהירהר קצת ענה לה, "אני משער שתמיד חשבתי שמיבנה הדנ"א הוא הבעיה שלי, שאני אפתור אותה, לכן לא תקפתי אותה בכל הכוח".
שמחתו של ווטסון בשל השגיאה הצטננה לשמע הידיעה שהמאמר של פּוֹלינג עתיד להתפרסם בקרוב, בגיליון פברואר של כתב־העת Proceedings of the National Academy of Sciences. הטעות תתגלה מייד, ופּוֹלינג יחזור ללא שהיות למסלול המירוץ. ווטסון הרגיש כי לו ולקריק יש מירווח נשימה של שישה שבועות בערך.
נוסף לכך, ב־28 בינואר הרצתה רוזלינד בסמינר הפרידה שלה מקינגס. מוריס וילקינס חשב שהיא מכבירה יותר מדי מילים; הוא היטה אוזן והתאמץ לשמוע את המלה "סליל", אבל לא שמע אותה. גם הרברט וילסון, שרשם בעת ההרצאה, לא שמע אותה. היא לא התייחסה לצורת B של הדנ"א, ולא הראתה את התצלום המופלא שמספרו 51, ובמקום זאת התרכזה בעבודה הניסויית הטרייה שלה ושל גוֹסְלינג, שעלה מתוכה כי צורת A של הדנ"א איננה סליל.
בסוף אותו חודש הבחין ג'יי.ט. רַנְדַל באוֹרֵחַ מיותר לחלוטין מבחינתו בקינגס — ג'ים ווטסון. נראה לו שהאמריקאי הצעיר המגושם מקַוֶונְדיש צץ כל הזמן בקינגס קולג' בלונדון. בוקר אחד נכנס רַנְדַל למועדון הקפה שנפגש מדי יום ביומו בחדרה של אַנְגֶ'לָה בּראוּן, ומצא שם את ווטסון, מחייך חיוך רחב. "הנה הבישוף של סנט פּוֹל", פלט בגיחוך. מכתב חג המולד הנפוח של רַנְדַל לטיימס היה נושא לעליצות כללית במעבדה.
איש לא דיבר כך אי־פעם אל הממציא של מַגְנֶטְרוֹן התְהוּדָה. רַנְדַל רתח מזעם. ברגע שווטסון הסתלק הוא שאג: "אני לא רוצה יותר לראות את האיש הזה לעולם". אבל גם אם ווטסון היה רחוק מעיניו, הוא לא היה רחוק ממחשבתו.
גם רוזלינד לא אהבה את מראהו של ווטסון. ב־30 בינואר נפתחה הדלת של משרדה והוא נכנס פנימה. הגירסה היחידה שפורסמה על מה שהתרחש שם באה מידי ווטסון. זוהי סצנה מרכזית בספרו הסליל הכפול:
כיוון שהדלת לא היתה סגורה לגמרי, פתחתי אותה, הצצתי פנימה וראיתי את רוזי כפופה מעל שולחן אור, עסוקה במדידה של תצלום קרני X שהיה מונח עליו. כניסתי הפתאומית גרמה לה לקפוץ בבהלה, אבל מייד שבה ונרגעה, ועיניה, שהישירו מבט אל פרצופי, אמרו לי כי מן הראוי שאורחים בלתי קרואים יטרחו לדפוק בדלת.
ווטסון שאל אותה אם היא רוצה להעיף מבט בכתב־היד של פּוֹלינג, ומאחר שכמעט לא זכה לתגובה מיהר להראות לה את הטעות שעשה פּוֹלינג. היא השיבה לו כי העדויות שבידיה אינן תומכות כלל במיבנה של סליל. אבל ווטסון כבר שמע מווילקינס שרוזלינד היא "לחלוטין אנטי־סליל" — מבלי שאיש מהם ראה אי־פעם את המימצאים שלה. (הארי קַרְלַייל, הקְריסְטָלוֹגרף מבּירְקְבֶּק, כתב בזיכרונותיו: "אני משוכנע ממחקריה המצוינים של רוזלינד בקרני X, שנעשו גם בצורת A וגם בצורת B של הדנ"א, שהיא לא היתה בשום אופן 'אנטי־סליל' באותו זמן, כפי שטען ווטסון בספר הסליל הכפול"). ווטסון חש שרוזלינד הרבה יותר עסוקה בעניין הפקת טיעונים חיוביים מהנתונים שהתקבלו בתצלומים שלה בקרני X. הוא החליט בליבו שהיא לא יודעת על מה היא מדברת:
ידעתי על התוצאות שלה יותר מכפי שהעלתה בדעתה. כמה חודשים לפני־כן מוריס תיאר באוזני את טיבן של התוצאות שלה, האנטי־סליליות לכאורה. כיוון שפרנסיס הבטיח לי שאין ללכת שולל אחריהן, החלטתי להסתכן בפיצוץ מלא. ללא היסוס נוסף רמזתי שהיא איננה מוכשרת לפרש נכון תצלומים של קרני X. אילו היתה טורחת ללמוד קצת תיאוריה, היתה מבינה איך אותם מאפיינים לא־סליליים לכאורה נובעים מעיוותים מישניים הנגרמים בעת שהסלילים הסדורים נדחסים ליצירת הסריג הגבישי.
פתאום יצאה רוזי מאחורי שולחן המעבדה שהפריד בינינו והתחילה להתקדם לעברי. מתוך פחד שבלהט זעמה היא עלולה להכות אותי, חטפתי את המאמר של פּוֹלינג ונסוגותי בחופזה אל הדלת הפתוחה.
"מתוך פחד שבלהט זעמה היא עלולה להכות אותי": האַבּסוּרד הזועק לעין שבהערה זו עורר בוז רב. רוזלינד היתה דקת גזרה וממוצעת קומה, ווטסון היה בחור צנום, אך תמיר, שגובהו יותר ממטר שמונים. אבל פחדו של הזכר מהנקבה תמיד היה מופרך — החזק הפוחד מהחלש — ויחד עם זאת ממשי בהחלט. להתייחס לפחד הזה בביטול פירושו לנסות לבטל את המיתוס של מֶדוּזה, את המכשפה הרעה מהמערב, את לילית ואת שאר הדמויות המייצגות את כל מה שמעורר בזכר רתיעה וחלחלה מפני הנקבה; זהו הפחד שהביא אפילו את תלמיד המחקר טוב המזג ג'ון קַדוֹגַן לומר על רוזלינד, "היא כמעט הפחידה אותי עד מוות".
מבוכתו של ווטסון במגעיו עם נשים מתועדת היטב בהסליל הכפול. ניסיונות ההתקרבות שלו אליהן היו חדורים חוסר ביטחון מעיק. הנשים היו רק משני סוגים: טרף — "חתיכות" או "נערות אוֹ־פֵּר" — ואלילות, כגון המארחת האריסטוקרטית שלו בסקוטלנד, נעמי מיצ'יסון (Mitchison) ואחותו אליזבּת. רוזלינד לא היתה לא זו ולא זו; וגרוע מכך, היא היתה אישה כועסת. והיתה סיבה לכעסה. מידת הנימוס דרשה שקוֹרי ישלח העתק ממאמר הדנ"א שלו ושל פּוֹלינג אליה, ולא לקַוֶונְדיש.
ווטסון מתאר את "להט זעמה" של רוזלינד כאילו התעורר מאליו ללא כל סיבה. אפשר להציע הסבר אחר לזעמה — ובעצם, לכל התקרית. בראשית 1953 התלוננה רוזלינד, נזעמת ומודאגת מאוד, בפני חבר מקינגס, שכאשר חזרה יום אחד לחדרה נוכחה כי מישהו קרא את הרשימות במחברותיה. אם רַנְדַל וּוילקינס רואים את עצמם בתור הבּוֹסים שלה, השתפכה בכעס לפני איש אמונה, הם צריכים להגן טוב יותר על עבודתה. במקום זאת, ידוע לה שווילקינס מקיים קשר רצוף וגלוי עם הזוג מקַוֶונְדיש. את חששותיה השמיעה גם באוזני עמית ותיק מן האיגוד הבריטי לחקר ניצול הפחם.
גם היא היתה שקועה במירוץ נגד הזמן. מכיוון שהיתה אמורה לעבור לבּירְקְבֶּק באמצע מרס, מיהרה ככל שיכלה לסיים חלק גדול ככל האפשר מן הפיענוח של צורת A של הדנ"א בעזרת חישובי פַּטֶרְסוֹן לפני שתעזוב את קינגס. היא עבדה בלחץ גדול על שלושה מאמרים (שנועדו להתפרסם בשיתוף עם גוֹסְלינג), כדי שתוכל למסור אותם לרַנְדַל לפני עזיבתה; אישורו נדרש כתנאי מוקדם לשליחת המאמרים לקוראים אחרים, וכמובן לפני פירסומם.
שני מאמרים היו מיועדים לאַקְטָה קְריסְטָלוֹגרפיקה. במאמרים אלה הודיעה באופן רשמי לעולם המדע על תגליותיה שנעשו בקינגס: קיומן של שתי צורות של דנ"א, והתנאים המאפשרים לצורות להשתנות מן האחת לאחרת בקלות ובמהירות. היא תיארה את מוֹלֶקוּלַת הדנ"א. קבוצות הפוֹסְפַטים שלה היו בצידה החיצוני, חשופים ונוטים לספוח מים בקלות רבה, מה שהקל מאוד על מִיוּם המוֹלֶקוּלָה ועל מתיחתה לאורך. מוגן באופן זה במעטפת של מים, הדנ"א "חופשי יחסית מהשפעתן של מוֹלֶקוּלוֹת שכנות". למאמר הראשון צירפה נספח ובו תצלומים ברורים להפליא שנעשו בקרני X, של שתי הצורות. המאמר השני מסר את פרטי המדידות של דפוס הנפיצה של קרני X שהתקבל מצורת A, שבה התרכזו היא וגוֹסְלינג במשך ששת החודשים שקדמו לכתיבתו: הוא שָפַע מידע מן הסוג שקְריסְטָלוֹגרפים מעריכים. המאמר השלישי, הקצר שבהם, הכיל סיכום כללי יותר של מימצאיהם לגבי צורת B.
בעוד ווטסון נסוג מפני זעמה של רוזלינד, הישועה מפני המתקפה הדמיונית הגיעה בדמותו של מוריס וילקינס, שתחב את ראשו בדלת החדר. וילקינס ניחם אותו שחודשים מעטים קודם לכן "היא זינקה לעברו בצורה דומה" וחסמה את דרכו לדלת כאשר רצה לברוח משם. תוך שהוא שופך את ליבו בסגנון "אתה רואה עם מה אני צריך להתמודד", חזר וילקינס על דברים שאמרה רוזלינד בקוֹלוֹקוויוּם שלה ב־1951 על שתי צורות הדנ"א, והתלונן שכל מה שנשאר לו לעבודה זה הדגימות שנתן לו ארווין צַ'רְגַף מניו־יורק, שאי־אפשר להפיק מהן את המעבר מ־A ל־B. הסיבים של זיגְנֶר שהיו לרוזלינד הניבו דפוסים מוצלחים הרבה יותר. "יש לה B מצוין", אמר וילקינס.
וילקינס לא ידע על תצלום הנפיצה המעולה שמספרו 51, שנעשה שמונה חודשים קודם לכן, עד שגוֹסְלינג הביא והראה לו אותו באותו ינואר. לגוֹסְלינג, שהתכונן להשלים את התֵזָה שלו בלי הנחייתה של רוזלינד, היו סיבות טובות להראות את מה שהיה גם עבודתו־הוא לעוזרו של ראש המחלקה. "למוריס היתה זכות מלאה לקבל את המידע הזה", אמר גוֹסְלינג במבט לאחור. "כל־כך הרבה דברים נעשו בקינגס לפני שרוזלינד הגיעה". גם הוא וגם וילקינס ידעו שמחקר הדנ"א יימשך לאחר שהיא תעזוב את המעבדה.
וילקינס, בחוסר זהירות, הראה את תצלום 51 לווטסון. תצלומים רבים של דנ"א בקרני X היו מפוזרים במעבדה; זה היה הטוב ביותר מכולם. מכיוון שהמידע שבו לא היה חדש לווילקינס - רוזלינד ציינה חלק נכבד מהפרטים בקוֹלוֹקוויוּם שלה ב־1951 - לא עלה כלל בדעתו שהוא יפעל על ווטסון בעוצמת גילוי כה גדולה. גם לא היה לו שמץ מושג על כך שווטסון מתכנן לנסות את כוחו בבניית דגם נוסף של דנ"א.
אבל ווטסון היה עכשיו חכם יותר מכפי שהיה בסוף 1951, כאשר כשל למרבה הבושה בבניית הדגם הראשון שלו. שנה של עבודה על נגיף המוֹזאיקה של הטבק השׂכּילה אותו, כמו גם קריאת מאמרם של קוֹקְרַן־קְריק־וַאנְד על סלילים. עכשיו הוא היה מסוגל לזהות במבט אחד את המשמעות של הדימוי המצולם של רוזלינד: עדות ברורה להדהים לצורה של סליל, עם מדדים ניתנים להבחנה של זוויות נטייה ומירווחים. הוא כמעט לא הגזים כשכתב בספר הסליל הכפול: "מייד כשראיתי את התצלום נפער פי לרווחה וליבי החל לפעום בפראות".
סליל דנ"א (צילום: גטט אימאג'בנק)
באותו ערב סעדו שני הגברים ביחד במסעדה בסוֹהוֹ. וילקינס רצה לדבר על יחסי צַ'רְגַף ועל האפשרות שהם טומנים בחובם את המפתח למבנה הדנ"א. ווטסון, לעומת זאת, התעקש לשמוע על מספרים שיוכלו להתאים לדפוס שראה זה עתה. החֲזָרָה (אורכו של פיתול אחד של הסליל) של צורת B היתה בת 34.4 אנְגְסְטְרֶם — מידה הגדולה פי עשרה מן המרווח המפריד בין הבסיסים הנערמים זה מעל זה, שהוא 3.4 אנְגְסְטְרֶם. ברכבת, בדרכו חזרה לקיימבּרידג', שירטט ווטסון את הדפוס מהזיכרון על הנייר היחיד שעמד לרשותו, השוליים של עיתונו. הרישום היה פשוט וברור ונכנס בקלות לרווח הצר של השוליים. במוחו עדיין קיננה המחשבה שייתכן כי למוֹלֶקוּלָה יש שלוש שרשרות סליליות. כאשר רכב על אופניו מהתחנה הביתה, תוך שהוא מגלגל בראשו את התצלום של רוזלינד עם צורת הצלב הכהה, הוא החליט שיש שם רק שתי שרשרות. "פרנסיס יהיה חייב להסכים", כתב מאוחר יותר. "אף שהיה רק פיזיקאי, הוא ידע שעצמים חשובים בביולוגיה מופיעים בזוגות". (לדבריו של קריק, הטיעון היה קצת יותר מורכב).
מאותו יום, המאורעות התגלגלו במהירות. ביום המחרת, 31 בינואר, שיחרר בּראג את ווטסון ואת קריק מהחרם. הוא הסכים לבקשתו של ווטסון להזמין רכיבי מתכת מבית המלאכה כדי להתחיל שוב בבניית דגמים. עם המאמר של לינוס פּוֹלינג בידיו, בּראג לא התכוון לחזור פעם נוספת על השגיאה הגדולה ביותר של חייו. בקַוֶונְדיש חשבו כנראה: "החמצנו פעם אחת את החלבונים הסיביים. עכשו פּוֹלינג עומד לתפוס גם את הדנ"א".
כאשר רוזלינד החלה בניסיונה ליצור דגם לצורת A, היא נוכחה כי המיבנים שיצרה, של מוטות מזווגים, לא עובדים. היא עברה אפוא לנסות דגם של הסיפרה 8, שבו שרשרת יחידה יוצרת עמוד ארוך יחיד של צורות 8 חוזרות ונשנות. אבל ביום שני, 2 בפברואר, היא פסלה גם את צורת הסיפרה 8.
ביום רביעי, 4 בפברואר, החל ווטסון לבנות את הדגם. השרטוט הראשוני שלו, שנעשה על־פי תצלום 51 של רוזלינד, היה בעיני קריק אישור לכך שהם משתמשים במספרים הנכונים הדרושים להרכבת הדגם של צורת B: קוטר של Å 20, מרחק אנכי בין שני בסיסים — Å 3.4, אורך חזרה בן Å 34 וזווית נטיית הסליל בת 40 מעלות בערך. אומנם קריק עדיין לא היה משוכנע לגמרי שאין שם שלוש שרשרות, אבל ווטסון דבק בשתיים בלבד. פעם נוספת, קבוצות הפוֹסְפַטים השנויות במחלוקת שימשו הציר המרכזי, תוך התעלמות מטענתה של רוזלינד מ־1951 שקבוצות מושכות־מים אלה חייבות להימצא בצידה החיצוני של המוֹלֶקוּלָה. קריק חזר על הדיאלוג המראה את עבודת הצוות בפעולה: "'למה לא לבנות דגמים עם הפוֹסְפַטים בחוץ?', אמרתי לג'ים באחד הערבים, 'מפני שזה יהיה קל מדי', ענה לי (הוא התכוון להגיד שיש יותר מדי דגמים שאפשר לבנות אותם כך). 'אז למה שלא ננסה?', אמרתי".
ווטסון נעתר לו. הפעולה הגורלית השנייה של קריק ב־4 בפברואר היתה להזמין את וילקינס לקיימבּרידג' לארוחת צהריים של יום ראשון. וילקינס נענה בחיוב והוסיף בתמימות, "אני מתכוון לספר לכם כל מה שאני זוכר ומה ששירבטתי מהדברים של רוזי".
ביום ראשון, 8 בפברואר, הגיע וילקינס לארוחת הצהריים ונוכח לדעת כי למשפחת קריק היו עוד שני אורחים, מאזינים סקרנים: ווטסון ופּיטר פּוֹלינג. כאשר שלושת הגברים דחקו בו להתחיל לבנות דגמים כדי להקדים את לינוּס, וילקינס נשבע לעשות זאת ברגע שרוזלינד תפַנה את מקומה. ווטסון וקריק סחטו ממנו הסכמה מאולצת לכך שהם עצמם יוכלו לשוב ולנסות את כוחם - בלי לספר לו שבעצם כבר החלו בכך. וילקינס הרגיש פתאום שהוא נמצא בסיטואציה מביכה והקדים לצאת ולשוב ללונדון. יכול להיות שהוא אמר יותר מדי?
אולי כן, כי בזמן כלשהו בשבוע שלאחר מכן השיגו ווטסון וקריק את הדו"ח של המועצה למחקר רפואי על ביקורה של הוועדה לבּיוֹפיזיקה בקינגס בדצמבר. הוא ניתן להם על־ידי עמיתם בקַוֶונְדיש, מַקְס פֶּרוּץ, שהיה חבר בוועדה. השאלה אם מקס נתן להם את הדו"ח ביוזמתו, או רק מסר אותו בתגובה לבקשה מפורשת מצד אחד מהם, עמדה במשך השנים במרכזם של חילוקי דעות מתמשכים, ככל שהלכה והתבהרה חשיבותו לגבי מאמציהם. פֶּרוּץ כתב להגנתו בכתב־העת Science בשנת 1969: "הייתי חסר ניסיון ולא הקפדתי בעניינים מינהליים, ומאחר שהדו"ח לא היה חסוי, לא ראיתי שום טעם להסתירו".
דו"ח המועצה היה כל מה שווטסון וקריק קיוו לו — יקר־ערך כמו ספר הצופן של אויב במלחמה. הסעיף על עבודתה של רוזלינד הסביר את השינוי מצורה אחת של דנ"א לשנייה, ופירט, בטבלה קטנה ומסודרת, את המידות של "תא היחידה המוֹנוֹקליני מרוכז־הפנים" (...) "בוודאות".
פרק מספר
מוצא המינים - ספר שזכה לביוגרפיה
ynet
מעטים הם הספרים שזכו כי יכתב עליהם ספר. רשימה של ספרים נבחרים, הראויים לכבוד זה, חייבת לכלול את מוצא המינים של דרווין. ג'נט בראון אכן כתבה ביוגרפיה של הספר, שיוצאת עתה לאור בתרגום לעברית. לפניכם הפרק הראשון
מבט אחד בטבלה הספיק למוחו עמוס המידע של קריק כדי לתרגם את המידע של רוזלינד להכרה שהצורה הגבישית של הדנ"א משתייכת לקבוצת חלל המכונה "מוֹנוֹקלינית C2". במילים אחרות, גביש הדנ"א נראה בדיוק באותה צורה גם אם הפכו אותו מעלה־מטה. קריק תפס מייד שפירוש הדבר הוא כי שרשרת אחת משני הסלילים מכוּונת כלפי מעלה, והשנייה — כלפי מטה; השרשרות הן אנטי־מקבילות, כמו שני גרמי מדרגות נעות, שמקבילים זה לזה אבל אחד מהם עולה והשני יורד. ווטסון היה זקוק לשיכנוע נוסף, אבל נאלץ לקבל את הכרעתו המבוססת יותר של קריק: "גביש מוֹנוֹקליני C2" היה בדיוק קבוצת החלל שקריק עבד עליה במסגרת התֵזָה שלו על הֶמוֹגלוֹבּין של סוסים.
באותו שבוע, ב־10 בפברואר, רוזלינד כתבה במחברתה: "מיבנה B: עדות לסליל בן 2 שרשרות (או שרשרת 1)?" היא עשתה כמה חישובים על תצלום 49, ואחר־כך הניחה את צורת B בצד למשך שבועיים. היה עליה לסיים את שני מאמריה לאקטה קְריסְטָלוֹגרפיקה ולהעביר אותם לכתבנית. (המאמרים אלה הושלמו כנראה זמן קצר אחר־כך, שכן הם התקבלו אצל העורך הלשוני ב־6 במרס, לפרסום לקראת סוף הקיץ).
המאמר של פּוֹלינג וקוֹרי התפרסם בכתב־העת של האקדמיה הלאומית למדעים במועד שנקבע לו, בפברואר. הצעתם למיבנה הדנ"א היתה אולי שגויה לחלוטין, אבל ההסבר שלהם בדבר חשיבותו של הדנ"א היה מצוין: "חשיבותן של חומצות הגרעין, כמרכיבים של אורגניזמים חיים, ניתנת להשוואה לזו של חלבונים. יש עדויות לכך שהן מעורבות בתהליכים של חלוקת התא וגדילתו, וכי הן לוקחות חלק בהעברתן של תכונות תורשתיות ומהוות מרכיבים חשובים במיבנה של נגיפים. להבנת המיבנה המוֹלֶקוּלָרי של חומצות הגרעין יש ערך רב במאמץ להבין את התופעות היסודיות של החיים".
כדי לכסות את עצמם מאגפם הבריטי, שלחו פּוֹלינג וקוֹרי מכתב גם לכתב־העת Nature, שהופיע ב־11 בפברואר, והודיע על הצעת המיבנה שלהם. רוזלינד יכלה לראות מתוך המכתב הזה — אם עדיין לא הבחינה בכך בביקורו הטראומטי של ווטסון שלושה שבועות קודם לכן — כי פּוֹלינג שגה במיקום הפוֹסְפַטים. היא כתבה לפּוֹלינג והודיעה לו על כך. נדרש אומץ לב מצד "עמיתת מחקר" בת 32 לתקן את דבריו של בר־הסמכא הבינלאומי, אבל היא היתה בטוחה בעובדות שלה. היא הסבירה מדוע הנתונים שבידה מצביעים על כך שקבוצות הפוֹסְפַטים חייבות להיות בחוץ, ולא במרכז המוֹלֶקוּלָה. היא גם הזכירה, כמי שמשוחחת עם חבר לעבודה, כי שלושה מאמרים שלה עומדים להתפרסם ומחכים רק לאישורו הסופי של רַנְדַל.
פּוֹלינג היה עדיין משוכנע כי הצדק איתו. הוא עבד ללא הציוד של קרני X עם המיקוד העדין וללא הדנ"א הטהור שהיו לרוזלינד, והסתמך על דפוסי הנפיצה של קרני X של אַסְטְבֶּרי מלפני המלחמה, שצורות A ו־B התקבלו בהם בחפיפה, זו על גבי זו. בכל זאת הבטיח בנימוס לנסות להיפגש עם רוזלינד כאשר יגיע לאנגליה (לאחר שעלה בידו סוף־סוף לקבל בחזרה את דרכונו). אולם במכתב אל פּיטר הודה שכאשר יהיה בלונדון הוא מעדיף הרבה יותר לפגוש את פּוֹלין קוֹואן, שהכיר באוֹקספוֹרד. הוא לא זוכר אם ראה אי־פעם את מיס פרנקלין, אבל שמע בקיץ שעבר כי היא עומדת לעזוב את קינגס; לקורי יש דעה טובה מאוד על וילקינס. לינוס העביר לבנו את הידיעה שרוזלינד עובדת על שלושה מאמרים בנושא הדנ"א. ובאשר למיבנה שלו, הוא יכול לראות שזה "מחזיק די בדוחק", אבל הוא וקוֹרי חזרו ובדקו אותו מחדש והם מצפים שהעניינים יסתדרו בסופו של דבר.
שתי שרשרות, כן, אבל מה מחזיק אותן ביחד? אם הפוֹסְפַטים נמצאים בצד החיצוני של המוֹלֶקוּלָה, ארבעת הבסיסים שנמצאים תמיד בדנ"א חייבים להידחק בפנים, במיקום כלשהו בין השרשרות. הבעיה היתה שלכל אחד מהארבעה — שני הפּוּרינים, אַדֶנין וגוּאַנין, ושני הפּירימידינים, תימין וציטוֹזין (שמקובל לציינם בקיצור A, G, T, C) - יש מיבנה שונה.
באמצע פברואר היה ווטסון נתון במאבק עם הבעיה הזאת. הוא ניסה צירופים שונים והשתמש לשם כך בחתיכות קרטון שגזר בצורות השונות, משום שלוחות המתכת עדיין לא הגיעו מבית המלאכה. תחילה, ב־19 בפברואר, ניסה לזווג אותם בשיטת דוֹמֶה־עם־דוֹמֶה (פּוּרין־פּוּרין ופּירימידין־פּירימידין): הזוגות שנוצרו כך היו קטנים מדי או גדולים מדי ביחס לקוטר המוֹלֶקוּלָה שצוין בטבלה של רוזלינד למועצה. אחר־כך ניסה לזווג פּוּרין לפּירימידין — A עם T ו־C עם G. אבל הם עדיין לא הסתדרו.
על־יד שולחן כתיבה אחר בחדר 103 ישב תלמיד לשעבר של פּוֹלינג, ג'רי דוֹנוֹיוּ. דוֹנוֹיוּ התבונן בווטסון, שנראה כמי שמנסה להרכיב חידת תַצְרֵף, ואמר לווטסון שלדעתו הוא משתמש בפיסות הלא־נכונות. הבסיסים יכולים להתקיים בשתי צורות שונות מבחינה כימית: האחת נקראת "קֶטוֹ", ובניגוד לצורה השנייה — "אֶנוֹל" — יש לה אטום חמצן אחד חופשי ליצירת קשרים. לָמה אתה לא משתמש בצורת קֶטוֹ? שאל דוֹנוֹיוּ. מפני שספרו של ג'יי.מ. דייווידסון, הביוכימיה של חומצות גרעין, ענה ווטסון, ולמעשה כל הספרים האחרים, מראים את הבסיסים בצורת האֶנוֹל. הספרים טועים, אמר דוֹנוֹיוּ בפשטות. ככימאי, הוא עידכן את ווטסון בחדשות ש"אֶנוֹל הוא out וקֶטוֹ - in".
ביום שני האחרון של החודש, 23 בפברואר, לקחה רוזלינד את תצלום 51, ככל הנראה לאחר שהשלימה את מאמריה לאקטה קְריסְטָלוֹגרפיקה, והחלה במדידות קפדניות של צורת B. למחרת הגיעה למסקנה כי שתי הצורות, A ו־B, הן סלילים בעלי שתי שרשרות. "כמעט בסוף הדרך", כתב אַרוֹן קְלוּג באנליזה שעשה למחברותיה שנים לאחר מכן.
עלה בדעתה כי אפשר להסביר את היחסים של צַ'רְגַף — את העובדה שהדנ"א מכיל תמיד מוֹלֶקוּלוֹת A במספר שווה לזה של מוֹלֶקוּלוֹת T, ומוֹלֶקוּלוֹת G במספר שווה לזה של C - בכך שהאַדֶנין והגוּאַנין יכולים להיות מוחלפים ביניהם, וכך גם התימין והציטוֹזין. האפשרות הזאת, שהבסיסים הדומים ניתנים להחלפה ביניהם, עוררה בה חזון שעל־פיו "מיגוון אינסופי של רצפי נוּקְלֶאוֹטידים יוכל להסביר את הספּציפיוּת הביולוגית של הדנ"א".
"המושג של חילופי בסיסים מרוחק כמובן מרחק רב מן האמת שנמצאה לבסוף, התופעה של זיווגי בסיסים", מודה קְלוּג. היא היתה מרוחקת שתי פסיעות מן הפיתרון. קריק העז להשמיע כעבור זמן את הסברה שהיא יכלה לפסוע את שתי הפסיעות האלה בתוך שלושה חודשים. אבל היא לא עשתה זאת. היא לא הבינה את המשמעות של קבוצת החלל המוֹנוֹקלינית מטיפוס C2, ולא ראתה שהבסיסים מתחברים ביניהם בזוגות ויוצרים באופן זה את הצופן הגנטי. "קל לחוש סימפתיה כלפי פרנקלין", כתב היסטוריון המדע הוֹראס פְרילַנְד ג'אדְסוֹן (Judson). "נשארת בעינה העובדה שהיא מעולם לא עשתה את הקפיצה האינדוּקטיבית".
ynet מדע: לקריאה בכל כתבות הערוץ על ציר זמן
אבל רוזלינד חונכה מאז ומתמיד, בילדותה, בימיה כפּוֹלינה, כסטודנטית וכמדענית, לא להפליג אף פעם אל מעבר לעובדות, ולעולם לא להרחיק אל מה שמצוי מעבר לעדויות הקשיחות. זינוק נועז של הדימיון היה מנוכר לטבעה ממש כמו משיכת יתר מחשבון העובר־ושב שלה, או לבישת שמלה אדומה עם מחשוף.
עובדה היא כי במשך שנתיים עגומות, שבהן עבדה בבדידות, פרט לחברתו של גוֹסְלינג, בשדה מחקר שהיה חדש לה, היא הגיעה למרחק שתי פסיעות מן התשובה לשאלה המסעירה ביותר במדע שלאחר המלחמה. יתר על כן, שלא בידיעתה היא סיפקה את כל הנתונים החיוניים שנדרשו לאלה שאכן ביצעו שני זינוקי אינטואיציה מבריקים — אל השרשרות האנטי־מקבילות, ואל צמדי הבסיסים - ופיצחו את החידה.
העצה ששלף דוֹנוֹיוּ משרוולו בעניין צורת ה"קֶטוֹ" של הבסיסים היטתה את כף המאזניים לטובת קַוֶונְדיש. ווטסון, שהיה עסוק בסוף החודש בהתאמת גזירי הקרטון שלו, הבחין לפתע שכאשר אַדֶנין מתחבר בקשרי מימן לתימין, מתקבלת צורה מסוימת הזהה לצורה שמתקבלת כאשר ציטוֹזין נקשר לגוּאַנין. הצמדים המזוּוגים חופפים אלה לאלה; נמצא ההסבר ליחסים של צַ'רְגַף. יתר על כן, אותם בני־זוג תמיד נמצאים ביחד. אַדֶנין תמיד נקשר לתימין; וציטוֹזין - לגוּאַנין. בכל עת שאחד מהם מופיע במיקום כלשהו לאורך השרשרת הארוכה של הדנ"א, בן־זוגו נמצא תמיד מולו בשרשרת הנגדית. צד אחד של המוֹלֶקוּלָה (שרשרת, או גדיל אחד) הוא אפוא הדמות המשלימה של הצד הנגדי. כאשר מפרידים בין השרשרות, כל אחת מהן עשויה לשמש תבנית שעליה תיווצר שרשרת חדשה, משלימה (זהה לשרשרת שהופרדה קודם לכן). זוגות הבסיסים מכילים את הסוד של הדנ"א - איך עוברות תכונות מדור לדור, מתא לתא, מהורה לצאצא. מוֹלֶקוּלַת הדנ"א היא סידרה של הוראות כימיות, הפועלות נגד הנטייה של החומר לאבד את מיבנהו המסודר, ומאפשרות למוֹלֶקוּלוֹת חדשות להיות זהות לקודמותיהן. התאריך היה 28 בפברואר 1953. היה זה בשעת הצהריים כאשר (לפי ספרו המיתולוגי של ווטסון) "פרנסיס פרץ אל ה'איגל' כדי לספר לכל מי שבטווח שמיעה שמצאנו את סוד החיים".
דוֹנוֹיוּ היה אחד מרבים שחשו כעבור זמן כי המעיטו בחלקם בתגלית הגדולה. "אי־אפשר להכחיש", כתב בשנת 1976, "שאלמלא הכריעו אֵלֵי הגורל שאשב במשרד משותף יחד עם ווטסון וקריק בקַוֶונְדיש בשנים 1952-1953, הם היו מתקשקשים עדיין בניסיונות שלהם לזווג בגישת 'דוֹמֶה־עם־דוֹמֶה' את צורות האֶנוֹל של הבסיסים".
צוות קַוֶונְדיש לא שינה את גישתו המתנשאת כלפי רוזלינד. כך כתב פּיטר פּוֹלינג לאביו במרס על היריבות בין קַוֶונְדיש לקינגס: "וילקינס אמור להיות מי שעושה את העבודה הזאת; מיס פרנקלין היא טיפשה בעליל. היחסים מתוחים עכשיו במקצת בגלל כניסתם של ווטסון־קריק לשטח. יש להם כמה רעיונות ואכתוב לך עליהם מייד. בעצם זה התפקיד שלהם לספר לך על כך, לא שלי (...) הם נעשים מעורבים מאוד במאמצים שלהם ומאבדים את האובייקטיביות שלהם.
מוריס וילקינס לא הצליח אף פעם להפיק תועלת רבה יותר מהחוש שלו למֶטאפוֹרוֹת. בלב מתרונן לקראת הפרידה ההולכת וקרבה מנביאת הזעם שלו, הוא כתב בשבת, 7 במרס, לקריק:
אני חושב שתתעניין לדעת כי הגברת האפלה שלנו עומדת לעזוב אותנו בשבוע הבא (...) אני משוחרר עתה במידה סבירה מהתחייבויות אחרות והתחלתי לארגן מתקפה כללית על המצודות הסודיות של הטבע (...) סוף סוף הסיפונים פנויים מכל מכשול, ואנחנו יכולים לגייס את כל הידיים להפעיל את המשאבות! זה לא יימשך עוד זמן רב. ברכות לכולם!
שלך לתמיד,
מ.
הוא איחר את המועד. המצודות הסודיות של הטבע נכנעו בפני האיכרים מניפי הקלשונים מקיימבּרידג'. הדגם האחרון של הסליל הכפול של הדנ"א (או לפחות, פיתול אחד שלו; בקנה המידה שהשתמשו בו, מוֹלֶקוּלָה שלמה של דנ"א היתה מגיעה לגובה של כמעט 80,000 ק"מ) הושלם בשבת, 7 במרס. קריק התבונן בו בעת שקרא את מכתבו של וילקינס.
גם רוזלינד ידעה לכתוב מכתב חריף. ב־10 במרס, בלי שמץ מושג ממה שהתרחש בקַוֶונְדיש, שפכה את ליבה לפני אַדְרִיֶין וֵיל בפריז, ואמרה כי הדבר החשוב ביותר מבחינתה היה לצאת מקינגס במהירות האפשרית.
"אני מתחילה לעבוד בבּירְקְבֶּק בשבוע הבא. המעבר התעכב כמה פעמים - בהתחלה בגלל שהחסרתי חודש כשהייתי חולה בשפעת וכל מיני דברים בסתיו, אחר־כך בגלל שחשבתי שחודש נוסף ייתן לי המון תוצאות נוספות - אבל זה לא קרה, ועכשיו אני נוטשת עבודה לא גמורה כדי להסתלק מקינגס בלי שום עיכוב נוסף. אני לא יודעת עדיין מה אעשה בבּירְקְבֶּק. להלכה אני יכולה לעשות מה שיתחשק לי, וזה אומר שאבזבז המון זמן בכל מיני משחקים ועניינים לפני שאתיישב לעבוד על משהו. מבחינת המעבדה, אני עוברת מארמון לחורבה, אבל אני בטוחה שלמרות זאת יהיה לי יותר נעים בבּירְקְבֶּק".
ב־12 במרס נסע וילקינס לקיימבּרידג' לראות במו עיניו את מה שדוּוח לו בטלפון מפי קֶנְדְרוּ; ווטסון וקריק היו מן הסתם נבוכים מדי לספר לו בעצמם שפיצחו את הדנ"א. הדגם עמד לו שם, האלגנטיות שלו מצהירה על דיוקו. וילקינס דחה באבירות (לרוע מזלה של רוזלינד, שוב היתה זו צניעות־היתר של קינגס) כל רעיון להיכלל כשותף בתגלית: "הרגשתי שהדגם כשלעצמו הוא עבודה שלהם. קריק מיהר להסכים". הוסכם שהממצאים יפורסמו בנפרד. וילקינס חזר ללונדון, ולדבריו, "סיפרתי על כך לכולם".
לגבי רוזלינד, הידיעה שקַוֶונְדיש פיצחה את הדנ"א היתה מתנת פּרידה לא־רלוונטית. היה לה אמון בשני המאמרים שלה שהיו בדרכם לפירסום, שיספקו נתונים מוצקים על מיבנה הדנ"א, ולא סתם השערה. ועל כל פנים, לה ולגוֹסְלינג היה המאמר הקצר יותר על צורת B שהיה כמעט גמור, והיא תתפנה לטפל בפירסומו בשבוע הבא.
רוזלינד באה לומר שלום לצלמת פְרידָה טַייסְהֶרְסְט ולהודות לה על כל מה שעשתה למענה. היא אמרה (כך זכרה פרידה), "אני לא רצויה כאן - אנחנו (היא עצמה וּוילקינס) לעולם לא נוכל לעבוד ביחד. אני לא מסוגלת להישאר". לאחר שנשאה את נאום הפּרידה שלה, ארזה את חפציה והפכה עורף לקינגס קולג', לונדון. מחשבה אחת שבלי ספק לא עברה בראשה היא שמחצית המאה לאחר מכן, המוסד שהיא תיעבה יקרא את אחד הבניינים שלו על שמה, ביחד עם שמו של היריב שתייג אותה לתמיד בתור "הגברת האפלה".
מתוך: הגברת האפלה של הדנ"א מאת ברנדה מדוקס. מאנגלית: עדי מרקוזה-הס. סדרת פילוסופיה ומדע. הוצאות ספרי עליית הגג וידיעות ספרים
לפנייה לכתב/ת 
פרנקלין. האישה האפלה
עטיפת הספר
עטיפת הספר
