עציצי המסך הקטן

הנה הצופים האידיאליים של "לסדר את הראש": אנשים שמחזיקים יועץ פנג-שוואי שיאמר להם איך מזיזים עציצים במרפסת, פסיכולוג שיגיד להם שזה נורא קשה, אבל גם חוויה משחררת, מתקשרת שמקבלת מסרים מהגלגול הקודם של העציץ, הילר שיטפל בעלווה המצהיבה ברכּות מעצימה, מומחה לקבלה (בדרך למאסר) שיגיד להם שהעציץ מייצג את הסטרא-אחרא.

יובל ויוסי מ"לסדר את הראש". כולנו עציצים (צילומים: ערוץ 2 ופיני סילוק)

וגם מישהו - מאמן אישי? מדריך כושר? תרפיסטית הוליסטית? אולי מנחה סדנאות סינרגיה טנטרית לגילוי האור הפנימי, שיגיד להם שהם חייבים להתחבר לעציץ הפנימי שבתוכם - אחרת יהיו תקועים. הצופים האידיאליים של "לסדר את הראש" הם, איפוא, עציצים.

שתי צרות גדולות נפלו על העידן הרציונלי, ולטלוויזיה מסחרית בעידן הקיצוצים אין ברירה, היא מוכרחה לעשות מהצרות האלה כסף. ראשית, נדמה שכבר איש אינו מאמין בכושרו לנהל את חייו בתבונה. יועצים, מומחים, אנשים שמבינים בזה, אנשים שראו את האור, אנשים שראו חייזר ונשארו בחיים - כולם מתקבצים כדבורים הללו סביב חייהם של בני תמותה רגילים, לפעמים אפילו נבונים, וכולם מצליחים להתפרנס יפה ממה שנראה כמצוקה של הזולת.

שנית, עציצים ותבוניים כאחד, כולנו חיים תחת קללת הניו אייג', שיש דרכים להדוף אותה. להוקיע שרלטנים, להסביר שאין תחליף לסקרנות אינטלקטואלית ושרצוי שלאדם תהיה איזו משנה סדורה וברורה לפני שמוחו מתמלא בחוכמת עיצוב העציצים על פי הבודהיזם הטיבטי ועקרונות הפיטנס הקבליים של מדונה. אבל למה להילחם בקללה אם אפשר לייצר ממנה טלוויזיה נחותה, פוגענית ודבילית?

ילד שלי (לא) מוצלח

הציצו בבקשה ביוסי. לא צריך להיות גאון כדי להבין שיותר מדי אזורים בחייו נגועים באומללות. הוא בן 36, גר עם אמא בבית מלא שקיות של אגרנות כפייתית, אין לו עבודה, אהבה, כסף או מודעות עצמית, וכשהוא מדבר על עצמו הוא קורא לעצמו "הילד". פסיכולוגית חסרת כל יושר אינטלקטואלי מישירה מבט למצלמה ובעיניה גלומה ההבטה שבתוך שלושה חודשים יוסי יוצא לדרך חדשה.

יוסי ואמו. הפסיכולוגי האקלקטית לא תנער לו את החיים

אבל בינתיים מישהו - לא יוסי, אלא מומחיות לניקיון - צריך להעיף את הג'יפה מהמרפסת, מה שיוצר סיטואציה דרמטית טעונה בה יוסי מאיים להתאבד ואמא שלו מאיימת למות. ראיתם את זה? יופי. אז אם אתם מוכנים להאמין שמגע הקסם של הפסיכולוגיה האקלקטית ישלוף את יוסי מעליבות חייו, תסלחו לי אבל אתם עציצים.

ואילנית בוהדנה משדרות, גרושה וחד-הורית וענייה ומבואסת שחלום חייה הוא לעבור לגור בתל-אביב, איך בדיוק "עוצמת הרכות" וטלטולים של צווארה בידי מסאז'יסטית-פסיכולוגית-הילרית-דוקטורית אמורים להגשים את זה? אלוהים יודע.

ואלוהים מדבר אל אלי רייפמן, ממייסדי "אמבלייז", באמצעות תורת הקבלה. בעצם, הוא לא. רייפמן לבדו מדבר, לשמחת ההמונים הנוהרים להרצאותיו, שם מתברר שאפשר וגם צריך להשתחרר מן הסטרא אחרא, שהוא האגו, באמצעות תרגילים מחשבתיים דביליים להפליא. אני משערת שלא כך עשה את המיליונים שלו, ולא כך הסתבך עם הלוואות ענק וביזיון בית המשפט ומה לא, אבל רוני אפלבאום, פרסומאי מהוד השרון שלכאורה יש לו הכל - חברים, אישה, ילדים, בית נאה - מוכן להפקיד את חרדותיו וטרדותיו בידיו, כאילו יש בקבלה הנעימה וחסרת המאמצים הזאת (לא צריך לשמור מצוות, לא צריך להתעמק בספרות תורנית מיסטית, רק להירשם ולשלם) - הבטחה לאושר.

כולם רוצים חיים פשוטים

"איך תשפר את חייך במו ידיך בין הפרסומות". זה הטרנד החם של ערוץ 2. סופר נני כבר טיפלה בילדים וביתרונות המרגרינה, אלון גל באוברדרפט, בזוגיות, בבני נוער חסרי מוטיבציה ובעידוד רכישות בקניונים, מיקי רוזנטל באושר, וילנאי ומרוז בסרטן, דנה ויס בהפרעות קשב וגלעד עדין בשפעת החזירים.

סופר נני. מכרה לנו טיפול בילדים ומרגרינה (צילום: אלדד רפאלי)

המצע הרעיוני של כל אלה משותף ומביך בפשטותו: אנשים, אומרים לעצמם הוגי התוכניות, הם יצורים פאסיביים, חסרי ידע, משוללי אחריות או רצון להיטיב עם עצמם בכוחות עצמם.

הבה נמכור להם מראית עין של שיפור חיי הזולת המצולם, וכולם ירוויחו: הגוף המשדר, המומחים שנחשפים בו, והמצולמים שמתים לקצת חשיפה.

ובינתיים, בעוד כולם מרווחים, עולה בי מחשבה מטרידה אחת: האם הפיכתם של האנשים לעציצים היא עוד שלב באבולוציה המשונה של ריתוק למסך, שמתחילה ב"מסעודה משדרות", ממשיכה בחיים כבטטת כורסה ומסתיימת בתחושה שהם תקועים? אולי הדרך לצאת מכל זה היא לכבות את המכשיר המהבהב?