הטרור שוב ניצח

קשה להתעלם מתמונות חזרתו ללוב של "הגיבור", מתכנן הפיגוע במטוס הנוסעים פאן-אם, שפוצץ בשמי סקוטלנד ב-1988, ו-270 נוסעיו נרצחו באוויר. הסברי הפוליטיקאים הסקוטים, האנגלים והאמריקנים "נוגעים ללב": למחבל נותרו רק שלושה חודשים לחיות.

אך במהרה התברר שלא סיבות הומניטאריות הביאו לשחרורו, אלא אינטרסים כלכליים גרידא: ברקע עומדות עסקאות ענק של חברת הדלק "בריטש פטרוליום", קרן השקעות לובית שהיקף המסחר בה נאמד ב-136 מיליארד דולר, שאיימה לא לפתוח סניף בלונדון, ועסקאות נשק עתירות ממון. כל אלה הי למעשה הגורם לשחרור.

יום לאחר שהסוס ברח מהאורווה והתקבל בכבוד מלכים בלוב, התברר לעולם שהטיסה מהאי הבריטי מרפאה חולים אנושים. כך גילו אזרחי העולם החופשי שהמלחמה הגלובלית בטרור אינה דבר אבסולוטי. חבילה כלכלית שמנה מוחקת ומנקה את דמם של 270 נרצחי הטרור במקרה זה, או במקרים אחרים - את דמם של הנפגעים באוטובוס או במרכזים הומי אדם. הסבלנות ו"הצדק" הלוביים השתלמו: המחבל לא יסיים את חייו בכלא.

קו ישר מחבר בין החגיגות בלוב והחגיגות בלבנון, עת שוחרר "לוחם החופש" סמיר קונטאר. היה וחלילה ישוחררו מאות מחבלים מהכלא הישראלי, כפי שדורש חמאס, צפויים לנו שוב מראות קשים כאלו. ממש לא משנה אם הם יצולמו בעזה, בשומרון, בדמשק או בשטוקהולם. שחרור המוני וחגיגות כאלה הם חלק ממערכת הטרור נגד המערב. הם הוכחה לדור העתיד של רוצחי אזרחים חפים מפשע. כך הם מוכיחים כי הם לא לבד. שולחיהם ישחררו אותם למרות העונש שגוזרים בתי המשפט המערביים, וזהו למעשה הדובדבן שבקצפת המלחמה על דעת הקהל. זוהי ההשפלה האולטימטיבית שארגוני טרור מתהדרים בה, בהכניעם את מדינות המערב.

גם ישראל נמצאת בזירת לחימה על דעת הקהל, מלחמה שמטרתה העיקרית היא שינוי בשלב ראשון או השמדת סגנון החיים בשלב הסופי של החברה המערבית הדמוקרטית (ראה עליית החמאס בעזה והפיכתה למיני רפובליקה איסלאמית).

ארגוני הטרור עושים ימים כלילות כדי לשנות את דעת הקהל המערבית, ובמזרח התיכון היעד הוא דעת הקהל הישראלית. כך הצליח חמאס להטמיע בדעת הקהל את הרעיון, שמי שמתנגד לשחרור מחבלים מתנגד למעשה לשחרור גלעד שליט. אך זהו רעיון שגוי מיסודו. תפקידה וחובתה של הממשלה ושל כוחות הביטחון הוא לספק את הפתרונות האלטרנטיביים לעסקה כזו.

דעת הקהל הישראלית מצויה במלחמת התשה שאין דומה לה מבחינת האינטנסיביות והעוצמה: אנו מוקפים מכל עבר בדרישה חד משמעית לביצוע עסקת חילופין לאלתר. יעיד על כך מכתבו של גלעד שליט, שנשלח כבר לפני שנתיים, אך פורסם שוב לאחרונה וזכה לכותרות מרעישות. זו ידיעה שבימים רגילים ובמחשבה צלולה לא הייתה מגיעה לשולחנו של העורך הראשי. הרי זהו קמפיין המבוסס אך ורק על רגשות.

מנגד מנסים בעלי מקצוע ואנשי ביטחון רמי דרג לעמוד בפרץ, ולהזהיר מפני הסכנה שבשחרור מאות מחבלים והשבתם לקיני הטרור. אך רק מעטים קשובים לאזהרות, לפיהן שחרור מרצחים כמוהו כפיגוע. הרי מדובר במחבלים שבכל הזדמנות ותחת כל מיקרופון רענן מצהירים ביושבם בכלא הישראלי, על כוונתם לחזור לפעילות חבלנית.

ממשלת ישראל, כמו ממשלת סקוטלנד ובריטניה, אינה חפה מאשמה שעיקרה אינטרס כלכלי שגובר על אינטרס לאומי. עשרות משאיות עמוסות סחורות עוברות לעזה מדי יום, ביניהן גם משאיות משוריינות שמעבירות כ-50 מיליון שקלים במזומן כל חודש, לצורך ביסוסה של ממשלת החמאס בעזה.

גם בעבר נחלצה ממשלת ישראל ישירות להצלת שלטון החמאס, שעמד בפני קריסה. כך למעשה מממנת הממשלה את הטרור נגד אזרחי ישראל. היא הרי הצהירה לא אחת שתעשה הכל לשחרור החייל החטוף. מדוע אין היא פועלת בתחום זה?

מלחמה אחרת נכפתה על עם ישראל. מלחמה ללא פגזים ואזעקות, מלחמה קשה וארוכה הדורשת אורך רוח, סבלנות ונחישות. מלחמות על דעת הקהל נכפו גם בעבר, וכפי שעמים אחרים ניצחו בקרבות אלו, גם אנו יכולים לנצח את המלחמה עכשיו.

גישה רציונאלית בשילוב חוסן חברתי שנבטא מול הלחץ האדיר המופעל בכל הרמות על דעת הקהל, היא התשובה למצב שאליו נקלענו. חזרתו של החייל החטוף מבלי שניאלץ לחזות במראות מבישים של רוצחים השבים למשפחותיהם וזוכים לכבוד גיבורים, היא הניצחון והתשובה במערכה הנוכחית.

רון קרמן, אביה של טל שנהרגה בפיגוע בקו 37 בחיפה, במרץ 2003