מעשי זה לגמרי משעמם. שבוע האופנה בניו יורק
על המסלולים של שבוע האופנה בניו יורק נראו בעיקר קולקציות פרקטיות ומסחריות, אבל רויטל מדר הצליחה בכל זאת ללקט נגיעות של השראה. ויש גם ראשיתה של תחזית לקיץ הבא
שבוע האופנה האחרון של ניו-יורק הבהיר עד כמה מעמדה של העיר כבירת אופנה אינו נוגע באופן ישיר לתוכן שהיא מייצרת. בשונה מפריז, שבה מרוכזים כל הכישרונות הגדולים של העידן הנוכחי, בעודם מטפחים ומשמרים את שמותיהם של בתי האופנה הגדולים ביותר, בניו-יורק אין בתי אופנה עם מסורת כה ארוכה, כאלה שלא יהיו מוכנים לוותר על הניחוח האלגנטי והדקדנטי שלהם לטובת קולקציה קלה לעיכול. היא סביב העובדה הזו נעו רוב הביקורות והטרוניות של השבוע האחרון, שיצאו נגד המעצבים שיצרו בעיקר אינספור גרסאות של קז'ואל עירוני. עדיין, היו כמה שמות שהצליחו, כל אחד בהתאם לתפקידו, לעמוד כנגד הזרם שדגל בפרקטיות שמוכרת.
הצלחתו של מארק ג'ייקובס לאורך השנים נגעה, בין היתר, ליכולת שלו להפתיע כל עונה מחדש, ולהעלות תצוגות שלמות עם קונספט ברור ומובחן. העונה, ג'ייקובס
ויתר על הקונספט, אבל הצליח בכל זאת להפתיע, בעודו מתעלם מכל המוטיבים שליוו את הקולקציה הקודמת שלו, שהייתה מפגן מרשים לשנות ה-80'. לטעמי, למרות שהביקורות היללו, העונה הזו ג'ייקובס רכב אך ורק על שמו, והמחמאות שגרף קשורות יותר לסטיילינג של התצוגה ולא לפריטים עצמם. ג'ייקובס העלה שואו שבו הדוגמניות נראו כמו גיישות שהשאירו את הקימונו המסורתי בבית. אבל בין קבקבי הגתה לאיפור לבן ולמלמלות שנמשכו לכל האורך, ניתן היה לראות כי הפריטים הספציפיים לא באמת לוקחים סיכון. כך למשל, מראה של אפודת בורדו עם תחתונים תואמים וחולצה מכופתרת נראה מפתיע בגלל היעדרו של חלק תחתון, אבל אם מפרקים אותו לחלקיו התוצאה לבישה מאוד אבל לא מעניינת במיוחד.
לעומתו, ג'ייסון וו הוכיח איך בניו-יורק קולקציה די אלגנטית, שנשענת לכאורה על פריטים קלאסיים, יכולה להתבלט מעל היתר. בתוך קולקציה שעניינה היה בעיקר עבודה על טקסטיל, יצר וו חליפות טוויד רכות באדום ושחור וחצאיות ושמלות בהדפסים מעניינים. הצלחתו, מעבר לגזרות, נגעה בעיקר להלך הרוח היומיומי שעלה מהפריטים הללו – זאת מבלי לוותר על המחשבה שנכחה בעיקר בעבודה על הבד.
אצל פיליפ לים נראה מינימליזם שנשען בעיקר על עורות רכים ונשפכים, עם מחשופים שמערבים קשירת פפיון לא מהודקת. מי שהתחיל את התצוגה
בחליפת שני חלקים אדומה שדמתה לאוברול רך, המשיך במנעד צבעים מצומצם יותר, שנתן מקום לתכשיטי ענק מרשימים. על גבי גופיות העור החרדליות וחולצות העור הלבנות נטולות השרוולים, צירף לים תכשיטי זהב שהזכירו ניירות אריזה מקומטים. התכשיטים האלה, בצירוף העובדה שהקולקציה בשלמותה היא אחת המושכות שנראו בשבוע העובר, מאלצת אותי לוותר ללים על כך שהקולקציה מסתמנת כאחת המסחריות שלו.
לבסוף אי אפשר שלא להזכיר את שני המופעים הגדולים של השבוע. הראשון היה של אלכסנדר וונג, הגאון התורן של התעשייה. מי שמוכר בעיקר בזכות ההתרפקות שלו על שנות ה-90', ושפרץ לתודעה באופן רשמי עם קולקציית סתיו 08' שלו, סטה לחלוטין מהקו הרוקיסטי והפנה מבט לעבר אופנת הספורט האמריקאית. הוא לא היה היחידי שבחר בקו הזה, אבל הוא היה באופן ברור מי שנשא את הבשורה הגדולה, עם דוגמניות שעלו למסלול עם צמה עבה ופרומה שתלויה על הכתף, וגרביים אפורות שמגיעות עד הברך וחושפות מאחור את השוק. מגפוני הפיפ-טואו המנומרים לא הותירו מקום לספק: וונג נתן את אחד מהמופעים המרכזיים.
שואו נוסף שהתברר רק ברגע האחרון הגיע מצדן של האחיות מוליבי, האחראיות
למותג Rodarte. אל תוך חלל חשוך ועמוס בעשן עלו ובאו דוגמניות מקועקעות, שנראו כמו ניצולות אסון. הן לבשו שמלות קצרות מבדים שחוקים, כשלעתים השרוולים הוחלפו ברצועות עור שמתחתם בצבצה רשת שחורה, או חולצות שנמשכו כלפי מטה עם פסי בדים רעועים באדום-בורדו. הבגד הפך לעורן השני ונראה כאילו הוא כל שנותר להן. עם עבודות סריגה גסות, ולאחר ששרפו את הבדים לקבלת המראה המבוקש (לטענתן זה לא הספיק), יצרו האחיות מוליבי קולקציה קונספטואלית אמיצה, שהתעלמה מתגובות אפשריות של הלקוחות.
מאחר שניו-יורק היא רק יריית הפתיחה של שבועות האופנה המרכזיים, קשה עדיין לאמוד במדויק את המגמות הבאות. עדיין, הנטייה לקו רך יותר, שיחליף ויעדן את המראה הרוקיסטי והנוקשה של העונה הזו, בלטה אצל המעצבים כולם. זאת למרות שגם הפעם נראה שימוש רב בעור ובפאייטים, וחזרה אל גזרות צמודות יותר, בעיקר עם שמלות הצינור הקצרצרות. הידיעה הקשה ביותר נוגעת לשובה הוודאי של חולצת הבטן. להוציא כמה קולקציות, לא היה מסלול אחד שלא חשף, במקרה הטוב, את המותן של דוגמניותיו. ראו הוזהרתן.
