בהפוכה

הכניסה למסעדת "נעורה" משובבת נפש ביופיה. גינון מוקפד, רבגוני. קשתות אבן. תעלות מים עם בריכה קטנה ובה גלגל עץ דמוי טחנת קמח. מוזיקה קלאסית נעימה. התיישבנו ברחבת הבוסתן, עם גפנים מסביב ואוויר הרים צלול כיין. יש גם אולם אכילה סגור וממוזג, שנראה לנו כמו חדר אוכל לא סימפטי במיוחד. התרווחנו בכיסאות; מישהו כאן בהחלט ידע מה הוא עושה. זאת אומרת שמצוינות אינה מילה גסה או זרה בעיניו. אז איך ייתכן שדבר מהמצוינות הזאת לא מחלחל לאוכל שמגישים כאן?

תראו, הגיע הזמן לדבר קצת על הבלוף של אבו גוש. אני אוכל שם מדי פעם כבר כמה שנים טובות, בכל מיני מקומות, בכל מיני קונסטלציות. לא זוכר שאי פעם נפלתי מהכיסא. המון פולקלור שגור בפי הישראלים ביחס לכפר החביב והקולינרי הזה: יש דיון בלתי נגמר על חומוס אבו גוש "האמיתי", יש דיבור על הלבנונית, יש קטע כזה של "להיכנס לאבו גוש ולנגב משהו". המון יחסי ציבור שמתגלגלים ומזינים את הדימוי. אלא שלטעמי יש פער אדיר בינו לבין המציאות - ובמסעדת נעורה הוא כבר בולט במיוחד.

נעורה היא מקום שחביב מאוד על בני ישראל ונהנה ממוניטין מצוין, אבל אנחנו נפלנו כאן על ארוחת צהריים סתמית שבסתמית. היינו שני מבוגרים, שלושה ילדים ועולל אחד. פתחנו בפעמיים מאזטים; הגיעו באוטומט חומוס, טחינה, סלט טורקי, חצילים, טאבולה, פיתות. אפס השקעה, אפס מקוריות, אפס יצירתיות. הכל ברמה שאפשר בשקט למצוא בקופסה, אולי מלבד החומוס, שהיה טוב אך לא מסעיר. הכמויות היו קטנות. הטעם מדכדך. אין להשוות למקומות כמו "אל באבור", שמשתמשים במרכיבים מהסביבה כמו חמציץ בר או גבינת עיזים, ומציפים את השולחן בתריסר מאזטים.

המשכנו הלאה, והמצב לא השתפר כהוא זה. מרק ירקות לא הותיר חותם; צ'יפס ופלאפל היו בינוניים להחריד. השיפודים שרופים מדי, בקושי יורדים מהברזל (בעיה כמעט קבועה בגריל של מסעדות ערביות). קבב של תערובת כבש ובקר היה סתמי ודי תפל. הפרגיות חסרות טעם. סיחים של כבש עייפים וחיוורים. מנת שיפודים עולה כאן 55 שקל, ולא מספקת את התמורה.

השירות היה בסדר, ממש לא מתאמץ או משתדל במיוחד. השתייה אפילו פחות מזה. לימונדה מקנקן היתה, לא נעים לומר, רקובה קלות. ניסיתי להתנחם בבירה, אבל היה רק קרלסברג. בבקבוק. איזה ליווי הולם לאחת מהארוחות המאכזבות שעלו על שולחננו בשנים האחרונות. הוצע קפה שחור, שהגיע בלי דבר מתיקה. ביקשנו וקיבלנו בקלאוות. הן היו לא טעימות. הסך הכל, כולל ארטיקים מהמקרר לילדים, עמד על 260 שקלים לפני שירות. לא נורא מבחינה תיאורטית, אבל כשהתמורה כל כך דלה, הכיס כואב מכל הוצאה.

בקצה השני של ספקטרום היח"צ־מול־איכות עומדת מסעדה מצוינת כמו "פאפאס", שפועלת בפרופיל צנוע כבר יותר משנתיים היכן שעמדה לפניה "ביג מאמא", מקום שהלך ונחלש במשך שנים ארוכות עד שנפח את נשמתו. פאפאס מצידה מצטיינת מהיום הראשון לקיומה. היא לא נהנית מתדמית "אותנטית" ומתחרה על קיומה מול עשרות איטלקיות אחרות בתל אביב, אבל היא נותנת פייט. שילוב של אוכל מצוין, שירות מעולה ומחויבות תמידית לאיכות ומאור פנים. בכל הביקורים שלנו כאן יצאנו עם חיוך, והפעם הוא התרחב במיוחד עקב הכנסתו לשימוש של תפריט עסקי שמכונה "פאפאס גורמה" ועשה לנו נעים בקיבה ובכיס. במחיר אחיד של 78 שקל לאדם קיבלנו כאן דיל משובח של ראשונה־עיקרית־אחרונה, בלי שום נפילה.

קרפצ'יו מוסר ים היה מדויק ומושלם, עם כבישה נכונה בליים ונגיעה מנצחת של כמה גרגרי פלפל חריף. סלט הקפרזה היה נדיב בממדיו וחביב בטעמו. כל הפסטות שלקחנו לעיקריות היו טובות - ספגטי ראגו, פנה עם לבבות ארטישוק ועגבניות מיובשות, ומעל לכולן פרוטי די מארה מהנה ברוטב עגבניות ושמן זית פיקנטי, עם כמויות יפות של שרימפס וקלמארי טריים. אפילו פסטת ילדים ברוטב עגבניות היתה מושקעת. כדי להוריד את כל הנ"ל שמחנו מאוד לדגום פירולי טרייה מהחבית; איטליה אולי אינה אימפריית בירות, אבל ברומא התנהג כרומאי, והלאגר הבהיר תוצרת המגף תמיד בא טוב ליד הפסטות והפיצות מאותו מוצא. בביקורים קודמים נהנינו גם מקיר היינות האדומים המצוין שעומד כאן לרשות הברמן, אבל הפעם עצרנו בבירה.

סיימנו עם טירמיסו - נחמד גם אם לא מסעיר, בכוס גדולה במיוחד - ובפחזניות ברוטב וניל וזילופי שוקולד, שהיו חביבות. כמובן שעל הדרך הוצעו גם צבעים וניירות ציור לקטנים, ובכלל ניכר כאן מאמץ מתמיד וקוהרנטי לעשות עבודה טובה בכל החתכים. למה, בעצם, זה אמור להיות מסובך כל כך?

למרבה האירוניה, יצאנו ממש באותו מחיר כמו באבו גוש: 260 שקל לפני שירות. בין שני הגיהוצים הפרידו כמה ימים, וגם עולם ומלואו.

• נעורה, רח' הוואדי 9 אבו גוש, 5341175־02
  

• פאפאס, הלל הזקן 12 תל אביב, 2223333־057
  

כריך פטיש

מבקרנו יצא כל כך מבסוט מהסנדוויץ'־בר התל אביבי "רובן", שבהחלט ייתכן שמסתובבת בעיר חסה הידרו

האם אפשר לבכות ממלפפונים כבושים? מתברר שכן. לפחות אם הם מיובלים ומוחמצים בסגנון הלואר איסט סייד, קורנישונז של ממש. לחלוחית עלתה בעיני עם הנגיסה הראשונה באחד מהם, מודה. זה היה בסיומה של דקה שבה חטפתי לפרצוף פלאשבק מהשנה הקסומה שלי בניו יורק, אי שם בתחילת המילניום. פעם בכמה שבועות הייתי דוחף שם סנדוויץ' פסטרמי אימתני אצל כץ, או בשמה המלא "כץ דליקטסן" - אותה סנדוויצ'ייה מיתולוגית על רחוב האוסטון, מטר וחצי מקופסת הגפרורים שבה גרתי באושר תמורת 1,200 דולר לחודש.

כן, "רובן" עשתה אותי מאושר החודש. העובדים החרוצים מגישים שם מנה אחת בדיוק, בשתי וריאציות - סנדוויץ' פסטרמי או רוסטביף (חם). ואנחנו

 מדברים כאן על המון פסטרמי או רוסטביף: הר של 200 גרם, דחוס בין שתי פרוסות לחם שמאיימות להתפקע, עם רטבים וירקות וחרדל והכל. שני הבשרים מעולים, נחתכים ללא הרף במיומנות מכיכרות טריים, ואפשר גם לערבב ביניהם. כל הנס הזה מוגש על צלחת נייר בלוויית קורנישון גדול במחיר מצחיק של 24 שקל; אני הוספתי גם חצי ליטר קייזר צ'כית מהחבית, במחיר מצחיק של 16 שקל. זה הברז היחיד שיש שם, כי לא צריך יותר.

בכלל, לא צריך שום כלום יותר. ברז מצוין אחד, סנדוויץ' מצוין אחד, דלפק עם כמה שרפרפים, תמחור הוגן, עובדים מיומנים. היופי הוא בפשטות. קחו בחשבון עמידה קלה בתור בשעות מסוימות, כי אנשים יודעים לזהות מקומות פנטסטיים. אם לחברים שהגו ותיפעלו את המקום הזה יהיה שכל לא להתקלקל/ להתחזר/ להתרחב/ להזדכיין, מדובר במוסד תל אביבי בהתהוות.

ביציאה, שתוי ומלא ומאושר, הבחנתי בתפריט ממוסגר על הקיר. המניו של כץ דליקטסן. 

• רובן, יהודה הלוי 112 תל אביב, 4908050־057