אובמה הוכיח את חולשתו

נשיא ארה"ב ברק אובמה עמד לפני הדוכן ונזף במנהיגי הפלסטינים וישראל שישבו לצידו, על שאינם עושים מספיק לחידוש המו"מ ביניהם: "זה הזמן להפסיק לדבר על שלום ולהתחיל לעשות שלום. צריך להתקדם במשא-ומתן ובהקדם". הוא רק שכח לציין שהוא אחראי למבוי הסתום לא פחות מהמנהיגים שבהם נזף. אפילו עוזריו מודים עכשיו שבעניין ההתנחלויות הוא טעה פעמיים: בכך שמיקד את כל תשומת לב בהקפאה תוך התעלמות ממכשולים חמורים הרבה יותר בדרך למו"מ, ובכך שתבע הקפאה מוחלטת כולל הפסקת הבנייה בירושלים ובגושי ההתנחלות הגדולים. שום ממשלה בישראל לא היתה יכולה לקבל תנאי כזה.

מחמוד עבאס, שרק לפני כמה חודשים ניהל מו"מ אינטנסיבי עם אולמרט בלי להציב שום תנאים מוקדמים, הבין שלא יוכל לעמוד על פחות מעמדת נשיא ארה"ב. כשממשל אובמה הבין את טעותו וניהל מו"מ עם ישראל על הקפאה זמנית ומוגבלת, עבאס המשיך להתעקש על הקפאה מוחלטת ובלתי מוגבלת.

התוצאה היתה כשלון של שליח הנשיא המיוחד, הסנאטור ג'ורג' מיטשל, להביא הסכם לחידוש המו"מ שהיה אמור לככב בוועידה המשולשת. במהלך הוועידה אובמה השתמש במושג חדש, "ריסון ההתנחלויות", שבוודאי יאכזב את הפלסטינים ואת הערבים שכבר ראו לנגד עיניהם איך מאלץ נשיא ארה"ב את נתניהו להקפיא את הבנייה בכל ההתנחלויות.

בהעדר תוצאות ממשיות בשטח, מנסים לייצר תדמית של התקדמות. אובמה, שהוא רב אומן של תקשורת, שכנוע ודימויים, החליט לזמן פגישה משולשת כדי לייצר דימויי מנהיגות ומחויבות להשגת הסכם ישראלי-פלסטיני, ובלשון הבית הלבן: לייצר תשתית למו"מ. אולי הוא חשב שקסם אישי ויכולת שכנוע יזיזו את המנהיגים מעמדתם הקשוחה. אם כך חשב, הוא בוודאי כבר למד שהתכונות הללו לא עובדות במזרח התיכון.

אחרי שמונה חודשים בבית הלבן, אובמה, ששאף לערוך מהפכות מפליגות ומהירות בארה"ב ובעולם, אינו יכול להציג שום הישג משמעותי. הוועידה המשולשת, או יותר נכון, תמונות שלה, תוכננה להמחיש יכולת מנהיגות ומחויבות אישית של הנשיא להביא לשינוי מהפכני ביחסי ישראל והערבים. הנה הנשיא הצליח להביא לישיבה משותפת מנהיגים שלא רצו לשבת ביחד. אבל הוועידה המאולצת, בניו יורק ולא בבית הלבן בוושינגטון, אגב קיום העצרת הכללית של האו"ם ולא כאירוע שעומד בפני עצמו, המחישו דווקא את חולשת הנשיא ולא את עוצמתו.

אובמה שוב קבע תאריך יעד לא ריאלי לתחילת המו"מ, כמה שבועות. לפני כמה חודשים הוא קבע שתוך שנתיים ישראל והפלסטינים חייבים להשיג הסכם קבע ולהקים מדינה פלסטינית. זהו לו"ז של הפוליטיקה האמריקנית ושל בחירות לנשיאות ולקונגרס, לא של התנאים האובייקטיבים במזרח התיכון. כך, לפני כמה שבועות הוא קבע שבקיץ, לפני שהקונגרס יצא לפגרה, יסתיימו הליכי החקיקה שיגרמו למהפכה של ממש בשירותי הבריאות של ארה"ב. אך הקונגרס, שנמצא בשליטה מוחלטת של מפלגת הנשיא, דחה את תוכניותיו ואת הלו"ז שלו.

דעת הקהל האמריקנית מוטרדת מהכלכלה שעדיין מקרטעת ומתוכניות אובמה בתחום הבריאות. העימות הפלסטיני-הישראלי לא מעניין אותה. העימות הזה גם לא מעניין במיוחד את רוב המנהיגים שבאו לעצרת האו"ם. הם מתענינים הרבה יותר בשיקום הכלכלה העולמית, בתוכנית הגרעין של איראן ובחששות מפני תפוצה גרעינית בעולם, בשפעת החזירים וההשלכות השליליות של גזי חממה שמשפיעים על אקלים כדור הארץ.

את תוצאות הוועידה ניתן יהיה לשפוט רק בעתיד הקרוב. בינתיים אין מקום לאופטימיות רבה מדי הן לגבי הסיכוי להגיע להסכם קבע ישראלי-פלסיטני והן לגבי מנהיגותו הבינלאומית של אובמה.

פרופ' גלבוע הוא מומחה לארה"ב ומרצה למדעי המדינה ותקשורת באוניברסיטת בר-אילן