הבדואים על מזבח יישוב הנגב

"בנגב ייבחן העם בישראל", קבע בן גוריון ב-1955, והכניס עוד אימרה לפנתיאון העברי. אך אם היה צריך ראש הממשלה הראשון לתת בימים אלה ציון לבחינה שהעמיד את מדינת ישראל הוא וודאי היה פוסק בקולו הרועם: נכשל!

בעימותים שפרצו בצומת גורל שבנגב בין כוחות הביטחון לתושבים בדואים באזור, נפצעו שני אזרחים ונעצרו 15. השייח סייח אל טורי קבע כי עבודות הפיתוח שנעשות באדמותיו הן "הכרזת מלחמה של מדינת ישראל על תושביה הבדואים". לא פחות. האם אנחנו בפתחו של עידן חדש, קודר ואפל במיוחד, ביחסי יהודים וערבים בנגב? אם הדבר תלוי בקרן הקיימת לישראל - התשובה היא חיובית.

בשנה האחרונה החלה קק"ל בעבודת פיתוח וייעור באזור "אל-עראקיב", שטחם ההיסטורי של שבטים רבים, ביניהם שבט אל עוקבי, שבט אל-טורי ומשפחות אל-מלחי, אבו-זייד, אל טלאלאקה ואחרים. בידיהם אף מסמכים שמוכיחים כי הקרקעות בבעלותם, אך המדינה לא מכירה בהם. מעמדן של אדמות אל-עראקיב, שפונו מיושביהן בשנת 1951 בהוראה של המושל הצבאי, בתואנת שווא כי הן נדרשות לאימונים צבאיים לתקופה של חצי שנה, מצוי היום בעיצומם של דיונים משפטיים. אם כך, מדוע נוקטת הקרן הקיימת לישראל בפעולה אקטיבית, עוד לפני סיום ההליך המשפטי, וקובעת עובדות בלתי הפיכות בשטח?

התשובה טמונה בגוף השאלה. קק"ל משמשת בימים אלה כקבלן הביצוע של מינהל מקרקעי ישראל לנישול הבדואים מאדמותיהם ההיסטוריות בנגב. "יערות" ניטעים על ידה על מנת לשנות את תוואי השטח ולהכשיל באיבה כל תביעת בעלות של הבדואים על אדמותיהם. מאוחר יותר ישונה יעוד הקרקע ויאפשר יישוב נוסף ליהודים בלבד. כזכור, יש בנגב מעל מאה ישובים ליהודים שבחלקם מתגוררות פחות מ-10 משפחות.

בחסות מנהל מקרקעי ישראל "הופכת" קק"ל אדמות בשטחי ענק של מאות ואלפי דונמים. ברוב הכפרים שמצויים על שטחים אלו, כמו הכפר של בני שבט אל טורי באדמות אל-עראקיב, אין חיבור למים זורמים. האם לא היה צודק וחכם יותר להכיר בכפרים הקיימים ולהשקיע בחיבורי תשתיות בסיסיות לתושבי הנגב, ולא בעוד חלקות יער, שממילא אינן תואמות את אופיו המדברי של המקום?

הנגב הוא "ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות" עבור מדינת ישראל. המרחבים העצומים מספיקים גם לתושבים היהודים וגם לתושבים הערבים, ילידי המקום, שמבקשים הכרה בקיומם הפיזי והתרבותי. המדינה יכולה בקלות יחסית להפוך את הנגב לדוגמה ומופת של חיים משותפים בין יהודים וערבים. השלב הראשון בתהליך זה אינו משתמע לשתי פנים: הכרה בתביעות הבדואים על הקרקע.

השופט אליעזר גולדברג, שעמד בראשות הוועדה הממשלתית להסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב, קבע בפתיחת הדו"ח המסכם שלו כי "מי שעתיד הנגב יקר לו, אינו יכול להישאר שווה נפש למתרחש בו. המציאות חותרת תחת טובת המדינה וטובת הבדואים כאחד. גורם הזמן אינו נייטרלי, הוא דוחק ויש לו משמעות קריטית. ככל שחולף הזמן כן קשה הפתרון. פתרון כולל ומהיר שיסדיר את התיישבות הבדואים בנגב הוא על כן צו השעה".

מדינת ישראל והקרן הקיימת מתעקשות לעשות בדיוק את ההפך. במקום לחתור לפתרון מוסכם, משתמשים בכוח וקובעים עובדות בלתי הפיכות בשטח "בספק מרמה, בחשד גזל, בחסות חשיכה, בחסינות מושל. הזו גאולה? הזה כבודה? כגנב במחתרת יהודה"?, כמו שהיטיב לתאר מאיר אריאל בשירו "מדרש יונתי". את ההשלכות העגומות של התנהלות הקרן הקיימת ומדינת ישראל ישלמו תושבי הנגב המופקרים, יהודים וערבים כאחד.

נועם תירוש, רכז פורום דו קיום בנגב לשוויון אזרחי