על חטא שחטאנו ל"אם המרעיבה"
לתקשורת כמו גם לארגוני הנשים וזכויות האדם לא ייסלח על שלא קמו וזעקו את זעקת האם הנרדפת, שלא יצאו נגד ציד המכשפות המודרני ההולך ומתפתח נגד אמהות בישראל
יום הכיפורים שנועד לבקשת סליחה על חטאים שחטאנו, לא יכפר על העוול האישי והקולקטיבי שנעשה בפרשה שבה הואשמה אם חרדית בהרעבת בנה. אין סליחה שתמחה את דמם של אשה ומשפחתה וכל קהילתה, שנשפך בכיכר העיר וכל העם רוקד על הדם.
שותפים רבים יש לעוול הנורא שנעשה בפרשת האם החשודה בהרעבת בנה: לילד, לאם, למשפחה, לקהילה החרדית ולאמהות בישראל בכלל. בית החולים, המשטרה, הפרקליטות, בית המשפט המחוזי ואחרים לקחו חלק בליבוי של היסטריית שנאה לקהילה החרדית בעזרת הוקעת אם בתוכה.
גם אם לא נטען שבית החולים השתמש בתיאוריית סרק (כפי שטענתי במאמר קודם) שהוקעה לפני שנים בבריטניה ובמדינות נוספות, כדי לחפות על מחדליו בטיפול בילד, בית החולים חטא נגדו, בהעבירו לתקשורת את תמונת הרזון המחרידה. תוך כדי עבירה על זכויות הגנת הפרטיות של הילד, ביקש בית החולים לשכנע את הציבור לצדד בעמדתו נגד האם, עוד בטרם משפט.
קרוב לוודאי שהילד, לו נשאל, לא היה מסכים שתמונת עירום מזעזעת שלו תתפרסם בציבור, והוריו בוודאי ובוודאי שלא נשאלו. המשטרה והפרקליטות לא היססו לכלוא את האם, בחודשי הריון מתקדמים, במעצר. הם לא מצאו כל סתירה בין הטענה מחד שהיא חולה בנפשה, ואם כך זקוקה לטיפול נפשי, לבין מעצרה למרות הריונה כמי שביצעה פשע. גם את הדיון המשפטי ממהרת הפרקליטות לקיים מייד לאחר צאת יום הכיפורים, תוך כדי החגים, כדי למנוע מההורים ומהקהילה התומכת בהם להתארגן כיאות מבחינה משפטית. לא ניתן להימנע מהשוואה של רוחב הלב הניתן, בשימועים ועיכובי דיונים, המוענקים בשפע בתיקים משפטיים כבדי משקל לבכירי שלטון, מושחתים ואנסים.
אך הראשונה מכל החוטאים היא התקשורת, אשר בתרועה רמה צלבה את האם עוד בטרם הוכחה אשמתה. היא הייתה ל"אם המרעיבה" – בכותרות ענק הקובעות את אחריותה ללא עוררין של האם, עוד לפני שהתבררו הפרטים ולפני שנחרץ גורלה בבית המשפט.
התקשורת היא שנושאת באחריות שאין לה כפרה על דמוניזציה הגוזרת את גזר הדין של ההמון, שאין אפשרות להתגונן מפניה. היא אחראית לכך שאין היום כמעט אנשים בישראל המוכנים לשקול אפשרות שהאם חפה מכל פשע ומכל פגיעה בילד ושהיא אם מסורה לבנה הקטן כמו לשאר ילדיה. היא עשתה שימוש נקלה בתמונת עירום, בסגנון אושוויץ, של ילד שאינו יכול למנוע את פרסום תמונתו לעיני הציבור, ואינו יכול להתגונן בפני תאוות רייטינג חסרת רסן. התקשורת הפכה את הציבור כולו לעדר חסר דעת, המוכן לסקול באבנים או לתלות בכיכר העיר את האם ביחד עם כל קהילתה. התקשורת היא שאשמה באופן שלא ייסלח על הפיכת העדה החרדית, שנואת נפשה, לתרנגולת הכפרות של תיעוב ציבורי מאורגן כלפי הקהילה החרדית באופן גורף.
על כישלונה של החברה החילונית ובעיקר של נציגיה העלובים בפוליטיקה לשמור על שוויון בהקצאת משאבים לחינוך החילוני, לתבוע את השוויון בחובות בשירות הצבאי, לעמוד מול הדרת נשים בפוליטיקה על ידי החרדים, למנוע את הפקרת כבודן של נשים בתחבורה הציבורית, לרסן את הרחבת הסמכויות לבתי הדין הרבניים, לשמור על צביון תרבותי חילוני בירושלים – על כל אלה מכסה התקשורת החילונית בהסתה מתמדת של שנאת הציבור הרחב כלפי הקהילה החרדית. וכמה קל לעשות זאת כאשר אפשר להשתמש באישה בהריון ובאימהוּת.
לתקשורת, אך גם לרבים אחרים לא יכופר על שתיקת הכבשים ועל רפיון השכל. לארגוני הנשים לא ייסלח, על כך שלא קמו וזעקו את זעקת האם הנרדפת, שלא יצאו נגד ציד המכשפות המודרני ההולך ומתפתח נגד אמהות בישראל, לא ביחס לאם החרדית ולא ביחס לאמהות בכלל. ארגוני הילדים וזכויות האדם הרוחצים בניקיון כפיהם, כי "טובת הילד" קודמת לכל, בעודם שותקים נוכח הפגיעה האכזרית בזכויות האדם של הילד ואמו, גם אם ירבו במלל אידיאולוגי - ערוותם לא תכוסה.
פרופ' אסתר הרצוג, ראש תוכנית אנתרופולוגיה במכללה האקדמית בית ברל, מרכזת פרלמנט נשים
