שתף קטע נבחר
 

מי שובת בשם אלה שאין להן קול?

"נכון להיום אין אף גורם שיודע את היקף תופעת הזנות בישראל. יש המעריכים כי מדובר בכ-20 אלף נשים וגברים העוסקים בזנות, מתוכם כ-5,000 ילדים ובני נוער". קרן ניסן אילסר, מאסטרנטית לעבודה סוציאלית קוראת את המדינה לסדר על התיחסותה לזנות

חושך. בתום יום עבודה מתקבצים אל התחנה המרכזית החדשה של תל אביב מספר מתנדבים ועובדים של מרפאת "לוינסקי", מכינים כמה בקבוקי שתייה וכריכים. לאחר תדריך קצר יוצאים עם רכב מסחרי קטן לאחד הרחובות הסמוכים. עוד לפני שמספיקים לפתוח את השולחן ולסדר עליו את הכיבוד מתחילים להתקבץ סביבנו כמה גברים צעירים שמבקשים לשתות קצת מיץ, לאכול סנדוויץ'.

 

הסיטואציה מפחידה אותי, אני מודה. מגיל צעיר מלמדים אותנו לא ללכת בחושך ברחובות לא מוכרים, לא להסתובב בשכונות "קשות", לא לדבר עם זרים. אבל פה, עם קבוצת האנשים המדהימה הזו, זו בדיוק המטרה. העובדת הסוציאלית והמתנדבים מנסים לדובב את האנשים שמגיעים, לשאול אם הם רוצים לעבור בדיקה של מחלות מין בחינם, אם הם צריכים עזרה סוציאלית.

 

הצצה לעדויות חיות של נשים המתפרנסות מזנות:

סגורסגור

שליחה לחבר

 הקלידו את הקוד המוצג
תמונה חדשה

שלח
הסרטון נשלח לחברך

סגורסגור

הטמעת הסרטון באתר שלך

 קוד להטמעה:

 

נראה שהאוכל הפשוט עוזר להתקרב אל חלקם, בעוד אחרים לוקחים אותו ובורחים אל האפילה. אט אט מגיעות הנשים אל השולחן, המתנדבים קוראים להן בשמן, שואלים לשלומן, מציעים בדיקה למחלות מין, אוכל, אמצעי מניעה, מושיטים יד לעזרה. תוך חצי שעה כמעט לא נשאר דבר לחלק ואני כבר השלתי את תחושת הפחד. יוצאים לסיבוב רגלי אל התחנה המרכזית הישנה, מחלקים קצת תה חם, מנסים לדובב עוד כמה נשים, לספר להן על הפעילויות הטיפוליות המתקיימות עבורן, לשמוע למה הן זקוקות ואז חוזרים אל המרפאה.

 

זו הייתה הפעם הראשונה שפגשתי פנים אל פנים "זונה". הנשים האלה, שמתנדבי המרפאה פוגשים מספר פעמים בשבוע, חיות בתת תנאים וללא יכולת להיחלץ מהעוני. רובן שבויות במעגל הסמים, המאפשר להן מצד אחד להתנתק מעצמן כדי להמשיך לספוג התעללויות לא אנושיות ומצד שני מכריח אותן למכור את עצמן כדי לממן את הסם.

 

מחקרים שנערכו בעשור האחרון בארה"ב מראים כי לפחות 80% מהנשים בזנות מעוניינות לצאת מהזנות, אולם בפועל רובן לא מצליחות לעשות זאת. אנשי המקצוע המטפלים בהן מגדירים את מצבן כ"פוסט טראומתי", וככאלה הטראומה תלווה אותן כל ימי חייהן ותשפיע על כל בחירה שהן עושות. אבל בסופו של דבר, כשניצבתי פנים אל פנים מולן, מה שראיתי זה את חוסר יכולתן לזעוק. מי יצעק עבורן? בתקופה בה מגזרים שונים שובתים ומאיימים בעיצומים, מי ישבות בשמן?

 

נכון להיום אין אף גורם שיודע את היקף תופעת הזנות בישראל. ב"מכון תודעה לחקר תופעת הזנות וסחר הנשים בעולם" מעריכים כי מדובר בכ-20 אלף נשים וגברים העוסקים בזנות, מתוכם כ-5,000 ילדים ובני נוער. רק ב-2007 אישר אהוד אולמרט, ראש הממשלה דאז, תקציב לשיפור ולפיתוח מערך חינוך, טיפול ומניעה של זנות בישראל ולפני כחודש אמר שר הרווחה בוז'י הרצוג כי הוא מקדיש מאות אלפי שקלים לסקר ולמחקר מקיפים בנושא.

 

אבל גם בתחום זה גלגלי הצדק עובדים לאט. לאט מדי. הנשים שנמצאות ברגע זה ברחובות הן לא סטטיסטיקה אלא בני אדם. הן זקוקות ליד מושטת עכשיו. האם גם בתחום זה ישראל צריכה את הדחיפה האמריקאית כדי לפעול? בתופעת הסחר בבני אדם לא פעל המחוקק הישראלי עד שישראל הוכנסה ב-2001 "לרשימה השחורה" האמריקאית כמעצמה של סחר בנשים. הסקירה השנתית של מחלקת המדינה בוושינגטון על הסחר בבני אדם קובעת שישראל עושה מאמצעים למגר את התופעה אבל רק ב-2008 הוגשו כתבי אישום ראשונים נגד אנשים שעברו על החוק האוסר סחר בבני אדם. בישראל, גם היום, אין עדיין חוק נגד זנות.


כ -20 אלף נשים וגברים עוסקים בזנות בישראל. צילום: דיוד פיקוויט

 

חוק העונשין הישראלי משנת 1977 אינו אוסר על זנות אך הוא אוסר שידול לזנות, סרסרות והחזקת מקום לשם זנות. כל מי שעקב אחרי התקשורת בשנה האחרונה וראה תוכניות תחקיר שונות שעסקו בנושא יודע שחוק זה אינו נאכף. המשטרה יודעת על עשרות (אם לא מאות) מכוני ליווי אך היא מגבילה את התערבותה לחיפוש אחר מהגרות לא חוקיות בלבד.

 

נראה שיש בלבול והתייחסות האמביוולנטית בקרב הרשויות האוכפות והשופטות בכל הנוגע

לזנות. לפעמים מדובר ב"מקצוע העתיק בעולם" ולעיתים בנשים קורבנות, שהמצב נכפה עליהן. האם לא הגיע הזמן שיהיה בישראל חוק ברור בנושא? האם לא הגיע הזמן שהמחוקק הישראלי, כמו מחוקקים רבים במדינות אירופה ובארה"ב, יחליט מה עמדתו בנוגע לתופעה ולקוחותיה?

 

לעיתים נדמה לנו שדברים מסוג זה רחוקים מהחיים הנורמטיביים שלנו, מתקיימים רק בחדרי חדרים או בשכונות מועדות לפורענות. אבל זה לא המצב. הזנות נמצאת בתוכנו ולנו קל לא לראות את הנשים האלה בקרבנו. ויותר מזה, אפילו באמסטרדם שידועה ברובע החלונות האדומים שלה כבר הבינו שזנות חופשית משמעה כוח וכסף למשפחות פשע והגברת האלימות באוכלוסיה (ובעיקר האלימות נגד נשים). שם סוגרים את הרובע, ומה אצלנו?

 

  • הכותבת: קרן ניסן אילסר, מאסטרנטית (לומדת לתואר שני) בעבודה סוציאלית בביה"ס לעבודה סוציאלית ע"ש בוב שאפל, אוניברסיטת ת"א.


 

  • מעוניינים לפרסם מאמרים, הגיגים, מחשבות ודעות אודות החברה בישראל ובעולם? שלחו ל-  hevra@y-i.co.il וציינו בנושא - עבור מדור "קריאה לסדר". החומרים יפורסמו בהתאם לשיקולי המערכת.
  • לקריאות נוספות לסדר לחצו כאן.

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: דויד פיקוויט
צילום: דויד פיקוויט
רוח טובה
יד שרה
כיתבו לנו
מומלצים