האם אני רומז לקונספירציה

הנתונים על שיעור הזכאות לבגרות בשנת הלימודים תשס"ח, שפורסמו באוגוסט 2009, מבליטים את הקשר בין מצב כלכלי להזדמנות בחינוך. על פי נתונים אלו, שיעורי הצלחה גבוהים נמדדו באזור השרון ובערי הבועה, שההשתייכות אליהם אפשרית לבעלי ההכנסות הגבוהות בישראל, ואילו באמצע הרשימה ובתחתיתה מצויות כל הפריפריות של ישראל: החברתית, הגיאוגרפית, הלאומית. חוקים כמו חוק חינוך חובה חינם, שהיו מאבני היסוד של מדינת ישראל, מושמים ללעג.

הצבת רשימת היישובים על פי נתוני הזכאות לבגרות בהם מול רשימת היישובים על פי מצבם הסוציו-אקונומי תראה חפיפה גבוהה בין שתי הרשימות. ברשימת היישובים יש חריג אחד: נתוני הזכאות הגבוהים בפרדיס. בראיון ברשת ב' הסביר מורה מבית-ספר בפרדיס כי ההצלחה היא פועל יוצא של פרויקט מיוחד, אומ"ץ, שבמסגרתו נעשה מאמץ ממוקד ללמד באופן המאפשר הצלחה.

נתוני הזכאות לבגרות מלמדים כי אם המדינה היתה נוטלת על עצמה, תקציבית, את משימת הזכאות לבגרות בכל יישובי הארץ, היה שיעור ההצלחה בבגרות גבוה. אלא שהזדמנות שווה לחינוך כבר מזמן אינה מעניינה של המדינה. בערים וביישובים בעלי יכולת כלכלית גבוהה ההשקעה הנוספת בחינוך היא בהתאם. בישראל יש 251 רשויות מקומיות, מתוכן רק 24 יישובים המסוגלים לשאת את עצמם מבחינה כלכלית. כל היתר תלויים בתקציבים המקוצצים לשלטון המקומי.

לצד נתוני הזכאות ראוי להציב גם את הקשר בין מצב כלכלי לטיפול בלקויות למידה ובהפרעות קשב וריכוז. סביבה וחינוך הם המרכיבים המשפיעים ביותר על ההישגים במבחנים הפסיכומטריים. כך מונצחים הפערים גם באקדמיה.

את מקומה של הכמיהה ליצור חברת מופת במדינה מתוקנת, המעניקה נורמליות לעם שהתקיים ללא מדינה אבל ידע לקיים מערכת ערכים חברתית חזקה, תופסת הכמיהה להפרטה ולהשתלבות בכל מחיר במציאות ניאו-ליברלית. עיקרה של מציאות זאת הוא שוק חופשי עולמי, המנוהל בידי מעטים המחזיקים בידיהם את העושר העצום, הנצבר מההפרש בין מחיריהם של מוצרים לבין שכר העבודה העלוב אשר מאפשר קיום פיזי מינימלי לרוב אוכלוסיית העולם ולרוב אוכלוסיית ישראל.

ההלם הישראלי

12 שבטי ישראל, הקשורים כולם לאב קדמון אחד, משמעותם אחריות הדדית לכל. "כל ישראל ערבים זה לזה" הוא ציווי קדום, המופיע פעמים אחדות במקורותינו. את 12 שבטי ישראל מחליפים בישראל של ימינו עשרה שבטים המכונים עשירונים. בראש פירמידת העשירונים ניצבת קבוצת מיעוט המחזיקה ברוב המשאבים החומריים, מתחתיה מצויים שלושה עשירונים בעלי הכנסה גבוהה משמעותית מהממוצע, ואילו בני יתר ששת העשירונים הם בעלי הכנסה נמוכה מהממוצע.

הפירמידה ההפוכה שלה ייחל דוב בר בורוכוב (1917-1881), מאבות הציונות הסוציאליסטית, ביקשה להעניק לרוב היהודים את האפשרות לעבודה יצרנית שתמקם אותם בראש הפירמידה ולא בתחתיתה. אלא שמדינת ישראל נשבתה במהירות בחזון הכלכלי הליברלי לפיו התערבות הממשלה "מצטמצמת למינימום האפשרי, בפעילות הכלכלית של המשק, וממילא גם בפעילותם של יחידים וחברות" (מתוך יחיאל לימור, חנה אדוני, רפי מן, "לקסיקון לתקשורת", ידיעות ספרים, 2007, עמ' 606). את מקומה של הנהגה מנווטת תפסה הנהגה מתחזקת, הרואה את תפקידה בשימור הפערים הקיימים בחברה המבטיחים את מרב היתרונות למיעוט קטן בחברה.

המהלך הזה, המעמיד את טובתם של העשירונים העליונים מעל טובתה של החברה כולה, אינו נובע מרשעות. מקורו באמונה בדרך כלכלית שפותחה בידי מילטון פרידמן ותלמידיו באוניברסיטת שיקגו, נכפתה על מדינות אמריקה הדרומית, ואומצה בידי נשיא ארצות הברית רונלד רייגן וראש ממשלת בריטניה מרגרט תאצ'ר.

שני אלה, באמצעות הבנק הבינלאומי וקרן המטבע הבינלאומית וארגון הסחר העולמי, הביאו להרחבת השוק החופשי על ידי צירופן של עוד ועוד מדינות למהלך הקרוי גלובליזציה. גלובליזציה משמעה תנועה חופשית של הון, סחורות ובני אדם. הדרך שבה מצורפות עוד ועוד מדינות לתהליך המגדיל את רווחי הבעלים על חשבון משכורות נמוכות לעובדים היא דרך של כפייה: התניית סיוע בינלאומי בהנהגת שוק חופשי הפותח את המדינות לשוק העולמי.

כותבת נעמי קליין בספרה "דוקטרינת ההלם": "ריקרדו גרינספן, פרופסור לכלכלה מאוניברסיטת יורק המתמחה באמריקה הלטינית, מסביר כי גישה הדוגלת במסורת הכלכלה הקיינסיאנית או כלכלת הפיתוח חותרת לגייס תמיכה ולחלק את הנטל באמצעות 'ניהול משא ומתן על תהליך שמשתתפות בו קבוצות אינטרסים מרכזיות – הממשלה, המעסיקים, החוואים, האיגודים וכן הלאה. בדרך זו מגיעים הצדדים להסכמים על מדיניות ההכנסות – כמו גובה המשכורות והמחירים – תוך יישום אמצעים לייצוב המשק'. בניגוד חד לזה, אומר גרינספן, 'הגישה האורתודוקסית היא להטיל את כל המחיר החברתי על העניים, באמצעות טיפול בהלם" (אנדלוס, 2009, עמ' 177).

ההלם הישראלי שבישר יצירה של שוק ניאו-ליברלי היתה האינפלציה בת מאות האחוזים של ראשית שנות ה-80 ו"המצב הביטחוני" של מדינת ישראל. המצב הביטחוני משמש מכשיר מרכזי להקהיית הביקורת הציבורית על התהליך שבו המדינה הולכת ומשתחררת מאחריותה לאיכות החיים של רוב אזרחיה. השתחררות המדינה מאחריות נעשית בדרך פשוטה ומטעה: מצמצמים את תקציבי משרדי הממשלה והמוסדות הממשלתיים, מוכיחים כביכול את "חוסר יעילותם" ואז מנהלים קמפיין בזכות הטובה הרבה שתצמח לציבור מהפרטת שירותים שחלקם הם ממחויבויותיה היסודיות של המדינה.

סרטם הנועז של העיתונאי מיקי רוזנטל והבמאי אילן עבודי "שיטת השקשוקה", אשר הוקרן בערוץ הראשון של הטלוויזיה ב-28 ביולי 2009, ארבע שנים לאחר שנוצר, חשף את הקשרים הידועים זה זמן רב בין האליטות בחברה הישראלית. תוצאת הקשרים בין האליטה העסקית לאליטה הפוליטית היא מדיניות ההפרטה, המיטיבה מאוד עם קבוצה הולכת ומצטמצמת בחברה הישראלית.

הסיסמה "האיש הרזה אינו יכול לשאת על גבו את האיש השמן", שטבע בנימין נתניהו, דיברה על המגזר הציבורי השמן הרוכב על גבו של המגזר הפרטי הרזה. אלא שאין צורך בהשכלה כלכלית רחבה כדי לשאול שאלות מהותיות כמו כיצד המגזר הפרטי צובר את עושרו, והאם עושר זה הוא תוצר עבודתם היצרנית של אדוני המגזר הפרטי או שמא תוצר של הפער העצום בין ההכנסות שמקורן בעבודתם של עובדים רבים לבין המשכורות הנמוכות שהם משתכרים.

המגזר הציבורי, שדברים אלה מתייחסים אליו, כולל את המורים, השוטרים, העובדים הסוציאלים, הרופאים, פועלי הבניין והחקלאות, פועלי התעשייה ועוד – במילים אחרות, רוב הישראלים, המצויים בשבטים הבינוניים והתחתונים של החברה השבטית החדשה המכונה עשירונים.

הסחת הדעת כשיטה

ההבטחה כי עושרו של המגזר הפרטי, ההולך ומצטמצם בעולם של תאגידים בבעלות פרטית, יזלוג אל שכבות הביניים והשכבות התחתונות של החברה אינה מתממשת. היא מעולם לא נועדה להתממש. מה שזלג הוא פערים הולכים ומתרחבים בהכנסותיהם של יחידים ההולכים ומאבדים אמון בחשיבותה של ערבות הדדית, סולידריות חברתית ואחריות המדינה לכל אזרחיה.

מסתבר כי תת-הצריכה של הרוב היא התנאי לצריכת היתר של המיעוט. בספרו "גלובליציה" כותב על כך חבר הכנסת דב חנין: "כבר לפני 50 שנה דיבר על כך בגילוי לב ג'ורג' קנן, ממעצבי מדיניות החוץ האמריקנית בזמנו. לנו בארצות הברית, אמר קנן, יש 50 אחוזים מעושרו של העולם, אבל רק 6.3 אחוזים מהאוכלוסייה שלו. במצב הזה, המשימה העיקרית שלנו בשנים הבאות היא לשמור על אי-השוויון הזה. על מנת להצליח במשימה, כתב קנן, עלינו להשתחרר מכל שמץ של סנטימנטליות; להפסיק לחשוב על זכויות האדם, על העלאת רמת החיים ועל דמוקרטיזציה" (אוניברסיטה משודרת, 2007, עמ' 108).

התאווה של מנהיגי ישראל בשני העשורים האחרונים להידמות לארצות הברית נראית כריצת אמוק שתכליתה אף לעלות על האמריקנים בצמצום אחריות המדינה - מהלך שארצות הברית חוזרת ממנו כתוצאה מהמשבר הכלכלי האחרון וישראל דווקא מאיצה אותו. הפרטת הקרקעות, שהועברה בתיקונים מסוימים במושב הקיץ של הכנסת, היא עוד ניצחון לקראת "צמצום למינימום" של התערבות המדינה בשוק.

תפקידה של המדינה כלפי כלל הציבור בישראל יצטמצם לביטחון פיזי מפני איומים חיצוניים ולביטחונה של קבוצת האליטות המצומצמת מפני איומים פנימיים, בהם תטפל המשטרה הפרטית שלהם שתמומן ממשכורות העתק שמאפשרת להם המדינה.

בכתבה ששודרה ב-15 באוגוסט 2009 ביומן השבוע של רשת ב' סופר, כי חקלאים בצפון מוכרים את אדמותיהם במיליוני שקלים לבעל הון שמקורו במדינות המפרץ הפרסי. בתשובה לשאלת הכתב הודיע מִנהל מקרקעי ישראל, כי מדובר באדמות פרטיות ואין למנהל מה לעשות בעניין זה. כל הפניות לקרן הקיימת ולמנהל מקרקעי ישראל לרכוש את האדמות כדי להבטיח את הבעלות עליהן למדינת ישראל נענו בשלילה. בתגובה לכתבה ולשאלה שהופנתה לשר החקלאות שלום שמחון השיב השר, שנמנה עם תומכיה הנלהבים של הפרטת הקרקעות, שאין זה בתחום אחריותו.

בתגובה לכתבה פורסם כי ח"כ חיים אורון (ג'ומס) ממרצ רואה בפרשה קדימון לעתיד להתרחש עם הפרטת הקרקעות. נכסיה המרכזיים של מדינה, שבמורשתה מצוי הפסוק "והארץ לא תימכר לצמיתות כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי" (ויקרא כה, כג), על סף מכירה לידיים פרטיות.

בתוכנית "חיים וסביבה", ששודרה גם היא ברשת ב' בשבת ה-15 באוגוסט 2009, המעיט השר לאיכות הסביבה גלעד ארדן בחשיבות חוק הפרטת הקרקעות שאושר בכנסת והוסיף כי נתניהו עומד על סף שינויים גם בחוק התכנון. כאן חשוב לציין כי מכירת קרקעות לבעלות פרטית היא תהליך מקובל במדינות אירופה ובארצות הברית – אך גם שם זכויות התכנון הן אך ורק של המדינה. להמונים שווקה תוכנית הפרטת הקרקעות במסווה של אפשרות לסגור מרפסות ללא ביורוקרטיה מיותרת. הסחת דעת היא מהמכשירים הבולטים המצויים בידי האליטות לצורך קידום ענייניהן.

אין זה מקרה כי במסגרת השינויים הניאו-ליברליים שחלו בכלכלת ישראל, שוּוק פירוק המפלגות כפסגת הדמוקרטיה. המסגרת המפלגתית הישנה, אשר כללה סניפים בכל יישוב כמעט, היתה זירה של שיח ציבורי, אשר לצד גיבוש עמדה בענייני חברה ומדינה, פיקחה גם על הנציגים בדרך של שיח קבוע. הפריימריס - לכאורה, זכות הבעת עמדה לכל מי שקונה את זכותו המפלגתית להצביע - התבררו במהרה כתהליך שפרק את המפלגות מתוכנן הרעיוני.

אין זה גם מקרה שרבים בישראל חשים כיום שאין בעצם כל הבדל מהותי בין המפלגות. כולן פועלות תחת אותה השקפה כלכלית. ובאשר לקשריהן עם בעלי ההון - כולם חברים של כולם. כך נוצרה לנגד עינינו חברה שבטית מסוג חדש שמאפייניה כלכליים: שבט בעלי ההון, שבט הפוליטיקאים, שבט הפקידים הבכירים, שבט אנשי התקשורת – לכל אלה ניתנה הזכות "לברך את הקהל", כלומר את יתר שבטי ישראל המצויים בששת העשירונים התחתונים.

אם שאלת היסוד של הדמוקרטיה היא אכן שאלת יכולתם של בני אדם להשפיע באמת על העניינים החשובים לחייהם, הרי שבהעדר אפשרות להכריע בין השקפות בדבר אופיה הרצוי של החברה כל מה שנותר הוא להצביע בעד "הרע במיעוטו". אבל כאשר אין הבדל בין "רע במיעוטו" אחד לבין "רע במיעוטו" אחר – כולם, והכוונה למפלגות המובילות, הרי דומים, ולכולם אין באמת בשורה – אין לפרט אפשרות ממשית להכריע ביום חגה של הדמוקרטיה. ומכיוון שיום זה הוא יום חופשה בישראל, חבל לבזבז את היום הזה על עמידה בתור בקלפיות, ועדיף לצאת עם משפחה וחברים ליום כיף בים או בפארק כלשהו. מה שיהיה יהיה. וירחם השם.

אי יציבות השלטון בישראל - העובדה שזה כמה עשורים אין ממשלה המשלימה את ימי כהונתה - דומה כי אינה מטרידה איש. פוליטיקה נעשתה משלח יד של קבוצה מצומצמת, שחבריה חולקים בשלטון לסירוגין. אין לממשלות בישראל היכולת לתכנן ולבצע. התפלת מים כמו השקעה בתשתיות – אם אפשר רצוי להעבירן לשוק הפרטי. יד רוחצת יד. השיח הציבורי הוחלף בקטעי מידע ובתוכניות אירוח קלילות שהמסר המרכזי בהן הוא מילוי זמן מסך בין הפרסומות.

דוד ויצטום, בספרו העוסק בשידורי הטלוויזיה בעתות מצוקה, מבהיר כי "מסעודה וחברותיה מעיירות הפיתוח אינן, ולא היו מעולם, קהל היעד שאליו פנה ערוץ 2. 'ממלכתיות' איננה 'עממיות'. הסיסמה שמשדר הערוץ בשנים האחרונות, 'כולנו יחד', מתייחסת ל'כולנו' מובחן מסוים: צעירים, מצליחים, שובבים, מתוחכמים, עירוניים, ביקורתיים, במרכז הארץ" ("מהדורה מיוחדת", כתר, 2006, עמ' 210).

האם אתה רומז לקונספירציה

אחת הדרכים הנפוצות לדחיית טיעונים מסוג זה היא שאלה תמימה לכאורה: האם אתה מתכוון שיש קונספירציה? לשמע המילה קונספירציה הדובר נאלם דום. מילה זו, בגלל זכרונות עבר מסוג "הפרוטוקולים של זקני ציון", עטתה מטען שלילי כבד "שלא יעלה על הדעת" שימוש בו.

אלא שבחינת המשמעות של המילה מעלה כי מדובר בקשר בין קבוצות ויחידים לקידומו של אינטרס משותף. ואכן, זהותם הספציפית של הכוחות המניעים את התנהלות החברה אינה ידועה לרוב הציבור. לשם כך נדרשת בעידן התקשורת "תקשורת חוקרת". אין זה מקרה כי חלק ממשפחות ההון בישראל שולטות בתקשורת המסחרית האלקטרונית והמודפסת. אין זה מקרה גם כי הניסיונות לצמצם ולהחליש את השידור הציבורי נמשכים כל הזמן. השליטה בתקשורת היא שליטה בתודעה של ההמון. המטרה היא יצירת אשליה כי אין דרך אחרת.

הטענות על התרחבות העוני בארץ ובעולם נראות בעיני השכבות החזקות בחברה כטענות שווא. לדידם, לרבים יש מכוניות פרטיות, רבים מבקרים בקניונים ורבים נוסעים לנופש בחו"ל. אמירה עממית קובעת כי דעתו של אדם מתגבשת בהתאם לרחוב שהוא גר בו. בקניונים לא ניתן למצוא ולו קבצן אחד, אבל לא משום שהם אינם קיימים, אלא משום ששומרים מונעים את כניסתם להיכלי האסקפיזם.

גם לבני השכבות החלשות יש מכוניות, אבל די במחקר פשוט כדי לגלות את הקשר בין דגמי מכוניות ושנת ייצורם לבין המצב הסוציו-אקונומי של בעליהם. אפילו הנסיעה בתחבורה הציבורית התייקרה באופן המקשה על רבים את השימוש בה, ורבים נאלצים לבחור בין תשלום עבור תרופה לבין תשלום עבור נסיעה בתחבורה הציבורית. אם נשתמש בנתוני הנסיעה לחו"ל נמצא כי זה כעשור, המספר "חצי מיליון ישראלים ינפשו השנה בחו"ל" חוזר על עצמו, ולא יהיה זה מופרך לטעון כי רובם הם אותם חצי מיליון מבין כשבעה מיליון תושבי ישראל שיש להם אפשרות לנפוש (ולו בדיל זול) בחו"ל.

האנציקלופדיה האינטרנטית "ויקיפדיה", שאינה מדעית, מביאה את ההגדרה הסבירה הבאה למונח קונספירציה: "תיאוריית קשר או תיאוריית קונספירציה היא תיאוריה ביחס למצב או אירוע הנדחית על ידי רוב מכריע מבין החוקרים העוסקים בתחום אליו היא מתייחסת, בגלל היעדר ממצאים ממשיים התומכים בה, ומשום שהיעדר הממצאים מוסבר בפעולתם של גופים רבי עוצמה המבקשים להסתירם. לעתים, כאשר הממצאים המוצגים לחיזוק התיאוריה ממשיים, היא חדלה מלהיות תיאוריית קשר והופכת לתיאוריה מדעית רגילה". דומה כי הטענה בדבר קשרים בין אליטות לקידום אינטרסים כבר מזמן אינה בגדר קונספירציה. הטענה נתמכת על ידי חוקרים רבים ומגובה בנתונים רבים.

בהוצאת מוסד ביאליק ראה אור בשנת 2008 הספר "אליטות חדשות בישראל". הספר מרכז מאמרים פרי עטם של חוקרים אחדים הבוחנים אליטות בישראל. "לחברי הקבוצות האלה יש יוקרה, סמכות, השפעה וגם שליטה על רוב משאבי החברה והמדינה שהם חיים בה, ועתה גם על משאבים ברמה הבינלאומית והגלובלית" (גבי שפר, "אליטיזם ואליטות". עורכים: אליעזר בן רפאל ויצחק שטרנברג, עמ' 17).

אליטות קיימות לדעת החוקרים משחר קיומה של החברה האנושית. אין זו תופעה חדשה. אליטות מתקיימות בכל סוגי המשטרים, ודרכן של אליטות לנסות להבטיח את מעמדן. לפיכך, השאלה אינה אם יש קשרים בין אליטות, אלא מהו המכנה המשותף הרעיוני והמעשי המאפיין את פעילותן לשימור מעמדן. האם זהו מאבק על צדק חברתי וחלוקה הוגנת של משאבי החברה, או אולי על ריכוז השליטה במשאבים בידיים מועטות? האם מאבק על טוב ציבורי רחב, הכולל אחריות לביטחון, לחינוך, לבריאות ולפרנסה בכבוד, או אולי על טוב ציבורי המזוהה עם טובתם של מעטים בלבד?

המתנגדים לדיון במבנה החברתי הרצוי, המעלים את התמיהה המשתקת "האם אתה רומז לקונספירציה", מוסיפים ואומרים: האם נראה לך שיש קבוצה המתכנסת באופן קבוע ומחליטה כיצד לנהל את החברה? זוהי כמובן שאלה מיתממת. אין צורך בהתכנסות מיוחדת. הנמנים עם קבוצת אינטרסים מסוימת אינם חייבים להכיר אישית זה את זה – די בכך שהם מבינים את השפה ברובד הסמוי שבה מדברים בעלי אותו אינטרס. ממש כמו חיילים באותה יחידה המבינים את לשון הקיצורים והשפה המיוחדת המדוברת ביחידה שלהם.

המאפיין הבולט של שייכות למשפחה, לשבט, לקהילה, למדינה הוא היכולת להבין את שפתה. ככל שהקבוצה מצומצמת יותר – קודי השפה המשמשים את המשתייכים לקבוצה נפוצים פחות. שפה במובן זה היא מכשיר בידי אליטות להדרת אלה שאינם משתייכים אליהן. מה שאנו רואים בתוכניות האירוח והבידור בערוצים המסחריים הוא השימוש ברמזים, הבעות פנים, נוסח דיבור – המאפיין קבוצה מסוימת המבקשת לשמר את בידולה מההמון. אליטות הן לעולם קבוצות מיעוט בחברה שצברו עוצמה וכוח השפעה ומתאמצות לשמור אותו בידיהן.

כל דיון חברתי פותח בהצגת מעגלי המחויבות של הפרט: למשפחה הגרעינית, למשפחה המורחבת, לשבט, לרחוב, לשכונה, ליישוב, לאזור, למעמד, למדינה. מחויבויות אלה מיתרגמות לשפות משותפות המאפיינות כל אחת מההשתייכויות. קשרים בין פוליטיקאים, בעלי הון, פקידים בכירים ואנשי תקשורת הם בראש ובראשונה קשרים בין בני אדם הנעזרים זה בזה לקידום האינטרסים שלהם. קידום אינטרסים אישיים אינו פסול כלל ועיקר – הוא מצוי ברוב הגישות החברתיות-כלכליות.

התכלית היא "הטוב הציבורי" – והשאלה לעולם תהיה מהו "הטוב הציבורי" ועל איזה ציבור הוא חל? האם על כלל הציבור או על מיעוט הרואה בטובת עצמו את טובת החברה כולה בבחינת "המדינה זה אני", הביטוי שיוחס ללואי ה-14 מלך צרפת.

הניסיון להבין התנהלות של מדינות מחייב התייחסות לנתונים כלכליים. מאלה נגזרים יתר הנתונים: רמת שירותי הרפואה, רמת שירותי החינוך, רמת שירותי הביטחון, הביטחון הסוציאלי, איכות החיים והסביבה ועוד. אין תחום מתחומי חיינו החברתיים שאינו מבוסס על משאבים חומריים ובראשם: כסף. פני החברה כפני התפלגות ההכנסות בה. הטענה הצדקנית כי השכבה המצומצמת, בעלת ההכנסות הגבוהות, משלמת את רוב המסים, מתעלמת מהעובדה כי בישראל יש יותר ממיליון עובדים שאינם משתכרים שכר המאפשר לגבות מהם מסים. לו פערי השכר העצומים היו מצטמצמים, אין ספק כי רוב העובדים הללו היו שמחים להשתכר יותר, לשלם מסים ולאפשר לעצמם ולבני משפחתם חיים טובים יותר, איכות חיים ורמת חינוך גבוהים יותר. בהתאם, מעגל הצריכה שמקורו בהכנסה הפנויה היה מניע אחרת את הכלכלה המקומית ומייצר עוד מקומות עבודה.

בינתיים נמשיך לשמוע אמירות המבטאות "זעזוע עמוק" מאירוע זה או אחר. נמשיך לשמוע על תוכניות לאומיות שרובן אינן מבוצעות. נמשיך לשמוע על ועדות שהמלצותיהן מועברות לעוד ועדות. בינתיים, בחסותו של "חוק ההסדרים" ההולך ומתרחב, נמשיך לראות כיצד מדינה מפריטה את עצמה לדעת.

כדאי אפוא להקשיב עכשיו לכלכלן אחר. בניגוד לכלכלני הגלובליזציה, אריאל רובינשטיין, פרופסור לכלכלה וחתן פרס ישראל, אינו מוחק את הרבדים האנושיים והלאומיים מהתודעה ומזהיר מפני עולם שבו מתקיימים הקשרים הכלכליים בלבד: "כל מי שרוצה במדינה יהודית בארץ ישראל צריך לקבל את הכורח שבהטלת מגבלות על הכלכלה החופשית. כדי שישראל תתקיים צריך שלאזרחיה, ובמיוחד למוכשרים ולניידים שבהם, יהיה טעם לחיות כאן גם ברמת חיים נמוכה משמעותית מזו שממנה יכלו ליהנות במקום אחר. למקצתנו יש טעם דתי כזה: קדושת החיים בארץ ישראל. עבור הרוב הטעם יכול להיות שפה, קיום תרבות ייחודית והקפדה על מסגרת של סולידריות חזקה לרבות מחויבות לעקרונות מדינת הרווחה: הבטחת סל בסיסי של שירותי בריאות, דיור, חינוך, הגנה ומשפט" ("אגדות הכלכלה", כנרת זמורה-ביתן, 2009, עמ' 198).