חלקי חילוף פגומים
"המחליפים" יכול היה לייצר לאמירה מקורית על השלכותיה של הקידמה הטכנולוגית. במקום זה, קיבלנו כמה תובנות בנאליות וסצנות אקשן בינוניות של ברוס וויליס עם פאה
אורכו של"המחליפים" ("Surrogates") הוא 88 דקות. עבור סרט מדע בדיוני המציג מציאות טכנולוגית-חברתית בעלת השלכות פסיכולוגיות ומוסריות, זהו פרק זמן קצר להפליא. כיצד יכולות 88 דקות להספיק לבחינה אינטליגנטית של מורכבויות אלה? התשובה הפשוטה והמצערת היא שהדבר אינו אפשרי. "המחליפים" הוא דוגמה קיצונית לפער בין נקודת מוצא מרתקת לביצוע דל ומאכזב.
בעתיד הקרוב הטכנולוגיה מאפשרת לבני האדם לשלוט באמצעות גלי מוח ברובוטים דמויי אדם. הרובוטים, שהופכים להמשך ישיר של חושי המפעילים, הם אלו המנהלים בפועל את האינטראקציות החברתיות בעוד בני האדם נותרים מכונסים בביתם.
כיוון שרובוטים אלו ניתנים לעיצוב, הם מופיעים כגרסאות משופרות של בני האדם המפעילים אותם – במראה (המתממש בסרט כריטוש מפוקפק של פני השחקנים), בעוצמה הפיזית המאפשרת להם לפעול ולנוע כתת-גיבורי על וביכולתם לספק חיים רוויי ריגוש ומימוש של פנטזיות. העולם שבו פועלים כפילים אלו נטול סכנה פיזית לבני האדם ונטול פשע. אם רובוט נפגע ונהרס, המפעיל לא ניזוק והרובוט מוחלף. זו, כמובן, נקודת המוצא לשיבוש המניע את עלילת הסרט.
גריר (ברוס וויליס) הוא סוכן FBI החוקר יחד עם שותפתו פיטרס (ראדהא מיטצ'ל) רצח של רובוטים אשר מחסל גם את בני האדם המפעילים אותם. במהרה מתברר כי רציחות אלו מהוות חלק ממתקפה שמטרתה היא קנטר (ג'יימס קרומוול), המדען שהמציא את הרובוטים. האם זהו פלג המורדים המונהג ע"י "הנביא" (וינג ריימס) והחותר לקעקע עולם חדש זה? האם זוהי מזימה של אנשי החברה בה נוצרו הרובוטים ושממנה נזרק קנטר? או אולי זו מזימה של אנשי הצבא העושים שימוש ברובוטים אלו במלחמותיהם?
איפה האמירה?
סרטי מדע בדיוני לא עסקו ברעיון הכפילות כמקור אימה וסכנה נקודתי (כמו בסרטי אימה), אלא כביטוי לסכנה חברתית כוללת. גם כאשר מדובר היה בכפיל בודד (הרובוטית מריה "הרעה" ב"מטרופוליס" של פריץ לאנג), הוא סיכן בפעולותיו את הסדר החברתי בכללותו. במעבר מכפיל יחיד למתקפת כפילים המונית ("פלישת חוטפי הגופות" מ-1956), מה שעמד על הפרק הוא מערך חברתי חדש או צורת קיום חלופית.
"המחליפים". מחשבה מקורית? לא אצלנו
ההווה הטכנולוגי שבו אנו חיים מזמין הרהורים מסוג חדש על גבולותיו והשלכותיו של השימוש בכפילים. שחקנים במשחקי רשת, וגולשים הפועלים בעולמות וירטואליים חווים פרק לא מבוטל של שעות הערות שלהם דרך אוואטרים. סכנת ההתמכרות, היכולת לממש פנטזיות ואפשרות ההקמה של מערכים חברתיים וכלכליים חלופיים בתוך מרחבים וירטואליים אלו, הינם בגדר עובדה מוגמרת.
הציפייה המוצדקת מסרטי מדע בדיוני שבוחרים לעסוק בנושא (מ"להיות ג'ון מלקוביץ" ו"מטריקס" ועד "אוואטר" הקרב של ג'יימס קמרון) היא שהם יצליחו לא רק לרגש אלא גם לבטא מחשבה מקורית על השלכות השינוי הטכנולוגי העמוק. שתי משימות שבהן הצלחתו של "המחליפים" חלקית ביותר.
רעיונות טובים, ביצוע כושל
"המחליפים" רומז על כמה כיווני פיתוח רעיוניים. למשל, מגי (רוזמונד פייק), אשתו של גריר, מצויה בדיכאון עמוק לאחר מות בנם. המחליפה של מגי נעה, לעומת זאת, בפנטזיית קיטש של מכון היופי שבו היא "עובדת". זה מעניין אך אפילו לא מתחיל לדגדג את רמת המורכבות של העיסוק במתח בין המפעיל והגוף שהיה ב"להיות ג'ון מלקוביץ".
וויליס, בלי הפאה. מהלומה מוחצת לסרט
בחינת בני אדם המפעילים כפילים השונים מהם בתכלית, יכולה לעורר שאלות מיניות, גזעיות, שאלות של פנטזיות מותרות ופסולות - האפשרויות הן בלתי נדלות. במאי חושב (כמו דיוויד פינצ'ר) או, לכל הפחות, פרובוקטור מיומן (כמו פול ורהובן)
היו יכולים לחולל נפלאות עם קונספט זה. במאי הסרט, ג'ונתן מוסטו ("שליחות קטלנית 3"), הוא טכנאי הוליוודי ממוצע והתסריט הדליל שניתן לו בוודאי לא שיפר את סיכוייו.
ניתן לטעון, ובצדק, שפיתוח רעיונות אלו מחייב סדרת טלוויזיה מושקעת ולא סרט עלילתי, אך הסרט מאכזב כיוון שהוא אפילו לא מנסה לעשות את המיטב במסגרת הזמן המוקצבת לו. אינטלקטואלית, הוא מתמצה בשאלה האם חיים באמצעות אוואטרים הם טובים או רעים (רמז: הם לא טובים). סצנות אקשן בינוניות שבהן ברוס וויליס מוחלף על ידי רובוט צעיר עטור פאה מגוחכת מהוות מהלומה מוחצת שממנה הסרט מתקשה להתאושש. אקשן לא ייחודי ותובנות בנאליות גורמים לסרט להישכח זמן קצר, אז מדוע בכלל לטרוח?
