יום כיפור של ההסברה
המנטרה של "הצבא המוסרי בעולם" טובה אולי למפקפקים מבית, אבל לא מרשימה את התובע בהאג. בקרב על התודעה, צה"ל והממשלה שוב נרדמו בשמירה - דו"ח גולדסטון, שפה ושם גם צודק עובדתית, הוא קריאת השכמה לכולנו
לא משנה כמה שגיאות עובדתיות נמצא בדו"ח גולדסטון. גם לא יועילו זעקות השבר, המוצדקות כשלעצמן, על חד-צדדיות ועל דעה פוליטית מוקדמת של מחברי הדו"ח ויוזמיו. כל אלה לא ימחקו את מסקנות הוועדה, שדי קרובות למתוח מכנה משותף בינינו לבין פושעי המלחמה הסרבים שיזמו וביצעו את הטיהור האתני בבוסניה ובקוסובו, ממשלת סודן המבצעת טבח עם בדרפור והאחראים לג'נוסייד ברואנדה. התוצאות השליליות כבר החלו לבצבץ בשטח.
הפלסטינים כבר הגישו תביעות לבית-הדין הפלילי הבינלאומי בהאג. פוליטיקאים ואנשי צבא ישראלים ייאלצו כנראה להתמודד עם גל חדש של תביעות משפטיות במדינות אירופיות, שנטלו לעצמן זכות שיפוט אוניברסלי. יגבר גם הזרם הטרנדי כעת באירופה של חרמות וסנקציות כלכליות, תרבותיות וספורטיביות על ישראל ומוצרים ישראליים מצד ארגונים לא-ממשלתיים. אך מה שבאמת מרגיז הוא שאת כל זה הבאנו על עצמנו. בעיקר מפני שממשלות ישראל וצה"ל עדיין אינם מתייחסים ברצינות הראויה, ועדיין לא נערכים כראוי, ל"מלחמת התודעה" בזירה הבינלאומית.
דרוש קצין הומניטרי בפלוגה. הפצצת בית ספר בעזה (צילום: AFP)
את המלחמה הזו מנהלת נגדנו קואליציה עולמית של ארגונים, מדינות ואישים בעולם המוסלמי ובשמאל הרדיקלי. היא מתבצעת בתחכום ובנחישות באמצעים משפטיים, תקשורת ודיפלומטיה, ותכליתה: לבודד את ישראל בקהילת העמים ולהפוך אותה למדינה מצורעת, דוגמת משטר האפרטהייד בדרום-אפריקה (שסופו ידוע). יעד מרכזי נוסף: להגביל את יכולתה של ישראל להפעיל באפקטיביות את צה"ל כדי להגן על עצמה ועל אזרחיה. מול מתקפת תודעה מתוחכמת זו מעמידה מדינת ישראל את יכולותיה המוגבלות מאוד בתחום ה"הסברה" והדיפלומטיה.
כל ההנחות הופרכו
אנחנו שבויים עדיין בקונספציה המבוססת על ארבע הנחות שגויות: שזכותה של ישראל להגנה עצמית מובנת מאליה לעולם; שזכר השואה מעניק לנו חסינות; שבכוחה של הדיפלומטיה הישראלית למנוע, למחוק ולטשטש את נזקי התודעה שמסבים לנו; וכי כל שיטות הלחימה והאמצעים הצבאיים שיאושרו על-ידי היועץ המשפטי לממשלה והפרקליטות הצבאית - ניתן להגן עליהם בזירה המשפטית הבינלאומית. דו"ח גולדסטון על מבצע "עופרת יצוקה" הוא אירוע היסטורי, מפני שהוא מפריך אחת ולתמיד את ארבע ההנחות הללו.
אפשר היה לרכך. חברי ועדת גולדסטון בסיור בעזה (צילום: רויטרס)
אילו הקדישו הממשלה, משרד החוץ וצה"ל את אותם מאמצי חשיבה והכנה לפן התודעתי של המבצע, כפי שהושקעו בהכנת המערכה הצבאית - כי אז יכלה ישראל למשוך את שטיח המשפט הבינלאומי ואת היוזמה מתחת לרגלי המועצה לזכויות האדם של האו"ם, ואף למנוע את הקמתה של ועדת גולדסטון. כל מה שהיה צריך לשם כך הוא שהיועץ המשפטי לממשלה יזום ועדת חקירה מקצועית-משפטית, אשר תחקור את התלונות שיביאו בפניה פלסטינים, אנשי תקשורת וארגוני זכויות אדם. חקירה כזו הייתה מועילה לצה"ל לבדוק את עצמו לא פחות משהייתה משמשת מחסום משפטי בלתי עביר בפני גולדסטון ושולחיו.
אבל מרגע שהמועצה לזכויות האדם של האו"ם החליטה להקים את ועדת גולדסטון, תפסה מדינת ישראל פוזה של ילד מפונק שנעלב מפני שחושדים בו, והחליטה להחרים את הוועדה. ראש הממשלה והשרים, שקיבלו החלטה זו, התעלמו מהעובדה שאישיותו ומשקלו הציבורי הבינלאומי של גולדסטון מעניקים לוועדה ולמסקנותיה אמינות ותוקף יוצאי דופן, גם אם ישראל מחרימה אותה ומערערת למפרע על יכולתה וזכותה לנהל חקירה ללא משוא פנים. ההחלטה להתעלם מהוועדה במקום להתעמת עמה הייתה מהלך מטופש, שהעניק לחמאס מתנה יקרת ערך: במה חופשית למיצג האימים שהכין בקפידה עבור הוועדה. מיצג שחבריה רצו להאמין בו, ובהיעדר תגובה ישראלית יכלו לעשות זאת במצפון שקט.
למה הופצצו הבארות וטחנת הקמח
מקריאת הדו"ח אפשר להתרשם בבירור כי ניתן היה למנוע, או לפחות לרכך, חלק ניכר ממסקנותיו הגורפות, אילו רק הייתה מדינת ישראל נענית להפצרותיו של גולדסטון ושולחת את נציגיה להתעמת בנחישות עם הוועדה. כך למשל, יכלו קצינים ומשפטנים מוכשרים להוכיח כי חישוף השטחים החקלאיים ברצועת עזה לא התבצע כדי להעניש קולקטיבית חקלאים תמימים, כדי שילחצו על חמאס להפסיק את הירי, אלא כדי למנוע מחוליות משגרי הקסאם שימוש בצמחייה החקלאית כמסתור נוח.
אפשר היה גם להוכיח בקלות יחסית כי צה"ל הפציץ את מתחם בארות המים וטחנת הקמח לא כדי למנוע מזון ושתייה מהאוכלוסייה, אלא משום שאותו מתחם שימש מחסן לאמצעי לחימה ואתר שיגור רקטות מצינורות שנקברו בקרקע, ואילו טחנת הקמח הייתה עמדת תצפית וצליפה פעילה של לוחמי עיז א-דין אל-קסאם. אילו שיתפה מדינת ישראל פעולה עם הוועדה, היה אפשר להוכיח גם כיצד נלחם חמאס מתוך בתי-ספר ובתי-חולים ומסביבתם המיידית. אפשר היה לדרוש שגביית העדויות על-ידי הוועדה תיעשה במקום ניטרלי, למשל במה שהיה פעם אזור התעשייה הסמוך למעבר ארז, ואז יכלו גם נציגי ישראל לשמוע את עדויות הפלסטינים מכלי ראשון ואף לחקור אותם נגדית ולהזים את מרבית סיפורי הזוועה ש"מכרו" לוועדה.
ירי פצצות זרחן על עזה. הממשלה ממשיכה במצעד האיוולת (צילום: AP)
גם כעת, משפורסמו מסקנות גולדסטון וזכו לתשומת לב עולמית, ממשיכה ממשלת ישראל במצעד האיוולת. את מתקפת-הנגד ההסברתית שלה היא ממקדת בטענה, שהדו"ח אינו מדגיש כראוי את הסיבה למערכה אליה יצא צה"ל - את הטרור והפרת זכויות האדם, שהפעיל חמאס נגד אזרחי ישראל במשך שמונה שנים. עובדתית, טענה זו אינה נכונה: דו"ח גולדסטון מטפל בעניין זה באריכות, ואת הטענות מפנה לישראל לא משום שיצאה למערכה - אלא בגלל מעשים שעשו חיילי צה"ל לכאורה במהלכה.
בקמפוסים לא מתרשמים
המנטרה שחוזרים עליה שר הביטחון ברק והרמטכ"ל אשכנזי - "צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם" - אולי מרגיעה את הפקפוקים בצדקת דרכנו המתעוררים בקרב חלק מאיתנו למקרא דו"ח גולדסטון. אבל את התובע הבכיר בהאג, היא כנראה לא הרשימה. עובדה: הוא כבר הודיע שהוא שוקל חקירה נגד סא"ל (מיל.) דויד בנימין, מי ששימש כיועץ משפטי לפיקוד דרום. הסיבה: בנימין אישר מטרות להפצצה לפני ובזמן המבצע. ממה שכבר מתפרסם על התגובות לדו"ח גולדסטון עולה, כי גם הציבור הגדול-להדאיג של מתנגדי ישראל באירופה ובאוניברסיטאות בארצות-הברית מסרב להתרשם מהצהרה גורפת זו, שאינה מזימה את הטענה הבסיסית של הדו"ח כי האמצעים שנקט צה"ל לא היו מידתיים, וכי צה"ל לא עשה די כדי למנוע פגיעה באזרחים במהלך הלחימה.
כל זה הוא כאין וכאפס לעומת מה שעלול לקרות לנו בעתיד אם נמשיך להתנהל ברשלנות ובחובבנות בשדה הקרב המשפטי-תודעתי. חיזבאללה, חמאס, הרשות הפלסטינית וארגוני הג'יהאד העולמי זיהו מזמן כי זירת הקרב על התודעה חשובה לא פחות, אולי יותר מהזירה הצבאית-מבצעית. האמריקנים כבר מכירים בעובדה זו וכך גם האנגלים. אבל בישראל עדיין רצים עם סכין דיגיטלית בין השיניים ומאמינים שכל השאר נופל בקטגוריה של או"ם-שמום.
דו"ח גולסטון יחוויר לעומת ההשמצות, הגינויים והתביעות המשפטיות, שנספוג כשישראל תשלח את צה"ל להפסיק ירי רקטות וטילים עלינו מתוך ריכוזי אוכלוסין ויישובים בלבנון ובסוריה, אם חמאס יחדש את ירי הרקטות מרצועת עזה או במקרה שצה"ל יתקוף את מתקני פיתוח וייצור הגרעין באיראן, שחלקם לפחות ממוקמים בלב אוכלוסיה אזרחית. נקל לשער איך דבריו של אלוף פיקוד צפון, שהבטיח בראיון עיתונאי "תגובה לא-פרופורציונית" על ירי תלול-מסלול לשטחנו, הופכים לכתב אישום נגדו ונגד מדינת ישראל בבית-הדין הבינלאומי בהאג.
אין די בכרוזים
אמת, צה"ל עשה לפני ותוך כדי המבצע מהלכים יצירתיים ויוצאי דופן כדי למנוע פגיעה בלא-לוחמים. הרבה מחשבה משפטית הושקעה בבניית בנק המטרות, כדי שהפצצתן תהייה קבילה לפי דיני המלחמה הבינלאומיים. אבל גולדסטון צודק: צה"ל היה יכול, וצריך היה לעשות יותר כדי למנוע פגיעה בלא-מעורבים במהלך הלחימה הקרקעית. לחימה בשטח הבנוי הצפוף בעולם, כשהאויב, בכוונת מכוון, נלחם מתוך אוכלוסייה אזרחית ומשתמש בה כבמגן אנושי, מחייבת אמצעים מיוחדים.
כך למשל יכול היה צה"ל להציב בכל פלוגה לוחמת "קצין הומניטרי", שתפקידו להפנות את תשומת ליבו של המ"פ ולהיות מעורב בכל התפתחות שעלולה לגרום לפגיעה בלא-מעורבים אשר אינה מוצדקת מבחינת תועלתה הצבאית הממשית. יש במילואי צה"ל והשב"כ מספיק דוברי ערבית המכירים את השטח, שיכלו למלא תפקיד זה. אנשי מתאם הפעולות בשטחים, שהיו במפקדת פיקוד דרום ובמפקדת אוגדת עזה, עשו כמיטב יכולתם. אבל הם לא היו בשטח ולכן לא יכלו להשפיע ממש על הכוחות הלוחמים ולסייע לפלסטינים שנקלעו לסיטואציות של אש צולבת.
בכרוזים שהוטלו על שכונות עזה לפני כניסת צה"ל לא הוגדרו לאוכלוסיה "מסדרונות מילוט" ברורים מאזורי הלחימה ולא נקבעו עבורם "מתחמי ביטחון", שבהם היו בטוחים מירי כוחותינו. אמת, סביר להניח שפעילי הטרור היו משתמשים במסדרונות המילוט ובמתחמי הביטחון כדי למלט את נפשם ואולי אף לפגע בחיילינו. אבל הקצאת כוחות וסידורים מתאימים לאבטחת אוכלוסיית המתחמים ולסינונה היו פותרים את הבעיה.
הטעות של דובר צה"ל
אמצעי נוסף הוא פתיחה מבוקרת של הלחימה והכוחות הלוחמים שלנו (מרמת גדוד ומטה) לסיקור תקשורתי. הניסיון מלמד שנוכחותם של עיתונאים בשדה הקרב ממתנת ומרסנת את התנהגות הלוחמים והמפקדים, ומעודדת אותם למה שאפשר להגדיר כ"חשיבה הומניטרית". ואם מדובר בהתמודדות תודעתית, המתנהלת ברובה בתקשורת, כדאי לדעת שעיתונאים הנמצאים עם כוח לוחם נוטים לגלות הרבה יותר אמפתיה והבנה למניעי החיילים והמפקדים ולאופן שבו הם פועלים. הרבה יותר מאשר עמיתיהם, המסקרים את הלחימה מעמדות שידור מרוחקות או ממשרדי המערכת. מדובר לא רק בכתבים ישראלים, אלא גם ואולי בעיקר כתבים זרים, שראוי היה שצה"ל יצמיד לכוחות הקרקע בכל שלבי הלחימה.
החלטת דובר צה"ל, בהוראת הרמטכ"ל, למנוע סיקור צמוד של לוחמי צה"ל ב"עופרת יצוקה", הייתה שגיאה "תודעתית" חמורה. אפשר להבינה על רקע ההפקרות התקשורתית, שאפיינה את הסיקור במלחמת לבנון השנייה. אך את אותה הפקרות אפשר היה למנוע בקלות, אם דובר צה"ל והצנזורה היה מגדירים מראש לעיתונאים ולצלמים כמה כללי התנהגות ודיווח פשוטים. למשל, איסור על שידור חי בזמן אמת מהקרב.
לבסוף, צריך להודות ביושר כי קוד ההתנהגות כלפי אוכלוסיה אזרחית, שנכתב וקיים בצה"ל, לא הוטמע כראוי בקרב הכוחות הלוחמים בשטח. על כך מעידים גם כמה מקרים, המתבררים בעצם ימים אלה בבתי-דין צבאיים. צה"ל חייב למצוא דרך להטמיע בקרב הלוחמים לא רק את העקרונות, אלא גם את הפרקטיקה של התנהגות נאותה כלפי אוכלוסיה בלתי מעורבת. שינון הכללים הבסיסיים אינו מספיק - ראוי לערוך בתכיפות כנסי "מקרים ותגובות", שיחדדו את המותר והאסור במקרים ספציפיים.
כמו כשלי מלחמת לבנון השנייה, ראוי שדו"ח גולדסטון יהפוך מנוף לחשבון נפש ולתיקון: ממשלת ישראל וצה"ל צריכים להעלות את המלחמה על התודעה למקום גבוה בסדר העדיפויות, ולהיערך אליה בתחכום וביסודיות - לפני שהטילים מתחילים שוב ליפול בשטחנו.
