מלכי השחקים

המאפיין הבלעדי והמשותף לכל העופות הדורסים, ומכאן שמם, הוא דריסת הטרף באמצעות טופרי הרגליים תחילה, ושימוש במקור המאונקל והחד כסכין כבמכשיר קריעה בשיסוע הטרף וסילוק הנוצות, השערות וכדומה. לדורסים יש ראייה מצוינת לאיתור טרף, וכנפיים ארוכות יחסית המאפשרות להם לדאות, לצלול ולתמרן בשקט אל הטרף.

יש להם ארבע אצבעות, שלוש מופנות קדימה ואחת אחורה. אצל דורסי הלילה (וגם אצל השלך יוצא הדופן) שתי אצבעות מופנות קדימה ושתיים אחורה, ואחיזת הטרף היא בציר הרוחב של הטרף ולא לאורכו. האצבע האמצעית הקדמית והאצבע האחורית הן החזקות ביותר. הלחץ על גוף הטרף עצום.

עיט שמש צעיר (צילום: יורם שפירר)

כך למשל לעיט הזהוב יש טפרים באורך של כחמישה ס"מ והלחץ הוא 300 ק"ג על כל סמ"ר. האצבעות והטפרים נשלטים על ידי גידים המחוברים לשרירים וממוקמים בקטע העליון של הרגל בשני צדיו. לעופות הדורסים טופר שרידי הממוקם בקצה עצם הבוהן – כנפית (ולו יש תפקיד חשוב בצלילה). בעבר האבולוציוני היו טפרים בכנפיים כפי שמעיד הארכאופטריקס מלפני 160 מיליון שנים, וכפי שקיים בגוזל ההואצין של דרום אמריקה.

הביטוי "עיני נץ" - לא בכדי

עיט צפרדעים. נפגע מהרעלות ומוגדר בסכנת הכחדה עולמית (צילום: יורם שפירר)

ראיית הצבע חשובה לזיהוי הטרף בסביבתו הטבעית. דורסי לילה יכולים לסובב את ראשם 270 מעלות לצדדים ו-180 מעלות מעלה-מטה. העיניים מוגנות בעפעף עליון ותחתון, וכן בקרום מצמוץ המשמש כעפעף שלישי הנע רוחבית ומתחיל מהצד הפנימי של כל עין ומגן על גלגל עיניו מפני אבק או לכלוך העלולים לפגוע בעיניו בזמן צלילה במהירות גבוהה, בלי שהוא מאבד ולו במעט את יכולת ראייתו. מהקרום הזה מופרש נוזל לאורך העין השומר על לחותה.

לרוב הנצים והעיטים יש גם רכס גבה בולט המעניק להם גם מיקוד טוב יותר. ומבט מאיים. העיניים ניחנו בכושר הגדלה והפרדה מרשים בשל מבנה העיניים והעדשה הגדולה, ממש כזכוכית מגדלת המאפשרת להם לאתר תנועה ממרחק רב (אפילו בעין אחת) ובזווית רחבה. התכונה הזאת באה על חשבון הראייה התלת-ממדית המצוינת המאפיינת דווקא את דורסי הלילה. לאחרונה התברר כי דורסים כמו הבז הנודד משתמשים בשתי מערכות נפרדות של ראייה, האחת לאיתור (ראייה מגדילה ורגישה לתנועה) והשנייה להתבייתות (ראייה סטריאוסקופית קרוב ממש לטרף). המדהים הוא שהדורסים מתמקדים במטרה הנעה ע"י נעילת ראשם גם כשגופם נע ומתפתל.

בז נודד, המהיר בציפורים - שגם רואה "כפול" (צילום: יורם שפירר)

מתברר כי דורסי היום רואים גם אורכי גל אולטרה-סגול, כך למשל נתגלה כי הבז המצוי מנצל את יכולתו זאת לראות שבילי שתן של נברנים המסייעים לו לאתר טרף פעיל. לעופות הדורסים יש כנפיים ארוכות יחסית המאפשרות להם לדאות ולאתר את טרפם מגבוה, ואז לצלול אליו ביעילות. לכן גם שרירי החזה שלהם רחבים ושריריים יותר.

בלי טעם וריח - אבל עפים מצויין 

יש כמובן התאמה ברורה בין צורת הכנף לאסטרטגיית הציד, כך למשל לבזים כנפיים מחודדות בקצותיהן המאפשרות להם לצלול טוב יותר מכל העופות הדורסים. כנפיהם של מיני הנשרים הן הארוכות והרחבות ביותר, והן מאפשרות להם לדאות זמן רב על זרמי אוויר חמים ולסרוק ביסודיות שטחים עצומים בחיפוש אחר נבלות. לנץ יש כנפיים קצרות ומעוגלות בקצותיהן המאפשרות לו לצוד במהירות רבה ולבצע תמרונים מרשימים ברדיפה אחרי ציפורים בין העצים (זנבו הארוך ורגליו שהן ארוכות גם כן מסייעים אף הם למטרה זו). לזרונים יש כנפיים ארוכות וצרות וזנב ארוך, המאפשרים להם לעוף נמוך ולתמרן בגובה נמוך מעל הקרקע בחיפוש אחר טרפם (שינויים זעירים בתנועת הזנב במעוף גורם לתוצאות משמעותיות מאוד בתמרון).

נקבת נץ מצוי מאכילה את גוזלה (צילום: יורם שפירר)

חוש השמיעה של העופות הדורסים מצוין, על אף שאין להם אפרכסות אוזניים כמו ליונקים (שתפקידן גם לפלוט חום). פתחי השמיעה אצל הדורסים ממוקמים מאחורי קו העיניים ומתחתיו, אך אצל העזניות והקונדורים אין הפתחים מכוסים בנוצות. משרעת תדרי השמיעה שלהם היא 1-10 קילוהרץ (משרעת התדרים אצל בני האדם להשוואה היא 0.02 -17 קילוהרץ). שמיעת דורסי היום פחות טובה משל דורסי הלילה; בניסוי הוכח כי התנשמת, למשל, מסוגלת לצוד טרף באמצעות השמיעה בלבד.

רחמים מדבריים. שוברים ביצי יען עם אבנים (צילום: יורם שפירר)

כאמור חוש הריח של מרבית העופות גרוע, ובפרט של העופות הדורסים, (למעט נשרי העולם החדש של יבשת אמריקה שלהם חוש ריח מפותח למדיי). חוש הטעם של העופות הדורסים חלש מאוד. הלשון שלהם נוקשה ומצויים בה מעט מוקדי חישה לטעמים שונים. גם חוש המישוש גרוע כמו אצל מרבית הציפורים.

מרבית הדורסים נחשבים לטריטוריאליים. בחלק מהמינים אין הבדלים בצבעים, למעט אצל נצים, זרונים ובזים קטנים.

רוב הזמן הדורסים נמצאים במצב סטטי, במנוחה, מסרקים את נוצותיהם או מתצפתים מעמדות תצפית. בשאר הזמן הם עסוקים בציד, בסריקה, במעוף ובהגנה על הטריטוריה. בלילה הם ישנים (מרביתם על העצים, אבל יש כאלה שישנים על הקרקע, כדוגמת הדיות והזרונים). בחודשי החורף דורסי היום מבלים את רוב זמנם בחיפוש אחר מזון.

מותאמים לטרף, ומיומנים במשימה

ככל שהדורס גדול יותר לרוב הוא ניזון מטרף גדול יותר, ואף הטריטוריה שלו גדולה יותר. כלל נוסף חשוב הוא, שככל שהדורס קטן יותר שטח הפנים שלו גדול יותר (יחסית לנפחו) ולכן חילוף החומרים שלו מהיר יותר, ומכאן פעילותו הנמרצת יותר.

עקב חורף מזרחי (צילום: יורם שפירר)

מרבית הדורסים מותאמים בתכונותיהם להשגת טרפם המועדף, כך למשל לנץ יש רגליים וזנב ארוכים המסגלים אותו לציד ציפורים מתומרן היטב בין הענפים. לשלך הדגים (Pandion haliaetus) טפרים מאונקלים כקרסי דיג ולאצבעותיו יבלות קוצניות המסגלות אותו לציד דגים (למין זה גם היכולת לסגור את נחיריו כהתאמה לצלילה במים אחר הטרף).

הנשר המקראי (Gyps fulvus) הניזון מנבלות בלבד מצויד במיצי קיבה חזקים במיוחד, ובטפרים קהים המקלים על הליכתו ועמידתו. לעיט רגליים חזקות וטפרים ארוכים במיוחד המסגלים אותו לציד טרף גדול כיונקים. לחיוויאי הנחשים (Circaetus gallicus) אצבעות קצרות ומיובלות המסגלות אותו לציד נחשים חלקלקים בעלי קוטר קטן יחסית, ומקור קצר וחד מאוד המותאם לעריפת ראשו של הנחש.

משתף פעולה בחיפוש אחר מזון מהאוויר, אך על הקרקע נלחם על היררכיה. נשר מקראי (צילום: יורם שפירר)

לבזים (Falco sp.) יש בליטת "שן" בצדו האחורי של המקור, המסייעת בשבירת מפרקתו של הטרף. יש להם גם גבשושית בעצם בנחיריים המשמשת כווסת המאט את זרימת האוויר ושואב אותה פנימה בשעת צלילה מהירה במיוחד, אצל הבז הנודד צלילתו היא עקלתונית ולא ישירה.

לזרון (Circus sp.) יש כנפיים ארוכות וצרות המסגלות אותו למעוף נמוך, וברגליו הארוכות הוא שולף מהקרקע את טרפו המבוהל, בעיקר עופות קרקע וביצה. לבזים הגדולים כנפיים מחודדות ושרירי חזה מפותחים המסגלים אותם לצלילה מהירה במיוחד. לרחם המדברי יש מקור ארוך וחד מאוד המותאם לשליפת בשר וגידים בין העצמות השונות.

זרון סוף טורף יונה (צילום: יורם שפירר)

כמות המזון של העוף הדורס תלויה במינו, בגודלו ובזוויגו. ככלל, לגוף הדורסים הקטנים יש שטח פנים גדול יחסית לנפחם, ולכן חילוף החומרים שלהם מהיר יותר והם מאבדים אנרגיה במהירות גבוהה יותר וכתוצאה מכך הם צריכים לאכול בתכיפות רבה יותר.

דאה שחורת-כתף (Elanus caeruleus) אוכלת בכל יום כ-20 אחוז ממשקל גופה, ואילו נשר הכף (Gyps coprotheres) אוכל מדי יום בממוצע שישה אחוזים ממשקל גופו. צריכת המזון מושפעת גם מהעונות. כמות המזון הנתפס גדלה בתנאי קור, במיוחד לפני עונת הנדידה ולפני הטלת הביצים.

בז גמד (נקבה), דורס היום הקטן ביותר (צילום: יורם שפירר)

מרבית דורסי היום צדים את טרפם ביחידות. עקבי האריס (Parabuteo unicinctus) נצפו משתפים פעולה לאגוף טרף ולצוד אותו. הבז הנודד (Falco peregrinus) מכה לעתים בציפור העפה עם הטופר האחורי או בחזהו, ומפיל את הטרף ההמום לקרקע. הוא נצפה גם גוזל מזון מדורסים אחרים, כך גם עיטם לבן-ראש. לאחר תפיסת הטרף הדורס פורס לרוב את כנפיו סביב הטרף כדי לשמור עליו מפני חומסים.

הנשר מהסוג Gyps ניזון מנבלות תוך כדי שיתוף פעולה בלהקה גדולה. אצל הנשרים מן הסוג הזה יש הייררכיה משתנה באכילת הנבלות, והחזקים יותר יאכלו ראשונים לאחר מאבק המלווה בהתקוטטויות בעזרת רגליהם וצווארם הארוך. גם בין המינים יש הייררכיה במקומות שמצויים מינים שונים באותו אזור.

עזנייה שחורה, הגדולה בדורסים בעולם הישן (צילום: יורם שפירר)

העזנייה (Torgos trachiolotus) היא לרוב הראשונה המצליחה גם לבתק את העור העבה של הנבלה, אחר כך ניזונים הנשרים (המותאמים לחדור לקרבי הנבלה בצווארם הארוך והחשוף מנוצות של ממש). הרחם המדברי (Neophron percnopterus) ניזון מהגידים והבשר הצמוד לעצמות (מותאם במקורו החד והארוך). הרחם ידוע גם כאופורטוניסט וערמומי, והוא תועד משתמש באבנים ככלים כדי לשבור את ביצי היען. הפרס המזוקן (Gypaetus barbatus) ניזון מהעצמות שאותן הוא בולע (את העצמות הגדולות הוא נוהג להשליך מגובה אל הסלעים והמצוקים ולבלוע אותן לאחר שנשברו. כך הוא נוהג גם עם הצבים).

... אבל יודעים לעשות אהבה

רוב הדורסים קולניים במיוחד בשעת חיזור והגנה על הטריטוריה. הדורסים על פי רוב מונוגמיים, ולרוב הקשר הזוגי נמשך לכל חייהם (אלא אם בן הזוג מת מסיבה כלשהי). יש מעטים שלהם צורת רבייה המכונה פוליאנדריה (כמה נקבות עם זכר אחד), כדוגמת עקב גלפגוס ועקב האריס.

רוב מיני הדורסים הם מונוגמיים. יש כאלה הנשארים יחד למשך כל חייהם (כדוגמת העיטים והנשרים), ויש כאלה שנשארים יחד כמה שנים (כדוגמת בזים קטנים). ככלל, הבגרות המינית מהירה יותר אצל המינים הקטנים, והם גם מקננים מוקדם יותר ולזמן קצר יותר מהמינים הגדולים. הבזים ונצים קטנים מגיעים לבגרות מינית בגיל שנה-שנתיים; עקבים, דיות ובזים גדולים בגיל שנתיים-שלוש; עיטים בגיל ארבע-שבע; נשרים בגיל תשע-עשר. הדורסים הגדולים מקננים לרוב בתחילת האביב או אפילו במהלך החורף, והגוזלים מטופלים באביב, בזמן של שפע מזון יחסי. מעטים מקננים דווקא בעונות נדידת הציפורים בסתיו, כדוגמת הבז השחור (Falco concolor).

החיזור מלווה אצל המינים הטריטוריאליים במצגי חיזור מרשימים כמו צלילות מהירות בגלים, מרדפים, אחיזת טפרים כמו אצל עיטמים או העברת מזון כמו אצל זרונים ובזים, ואילו אצל הנשרים החיזור מסתכם בעיקר במעוף מקביל של בני הזוג באוויר.

דיות שחורות (מצויות). נפוצה בחורף ומקננת נדירה בצפון. ניזונה מאשפתות (צילום: יורם שפירר)

דורסים מסוימים, כמו הבזים למשל, לא בונים קן אלא מקננים בדרגשים חשופים או בקנים נטושים של עורבים, וכמו נשרי העולם החדש, המקננים לרוב בחללי עץ ובמצוקים. באביב ובקיץ הבוגרים עסוקים גם בהגנה על הטריטוריה ובפעילות קינון שונה. הזכר מבלה יותר בציד, בשמירה על הטריטוריה ומעט בדגירה בשעות היום, ואילו הנקבה מבלה את זמנה בעיקר בדגירה ובטיפול בגוזלים.

יש אמנם מינים שמקננים במושבות, כדוגמת הנשר המקראי והבז האדום, אבל מרבית הדורסים מקננים ביחידות, חלקם בטריטוריות גדולות במיוחד, כמו עיט זהוב והעיט הנצי, ואחרים בטריטוריות קטנות כמו הבז המצוי, לרוב באותם אתרים מדי שנה אלא אם כן מקום הקינון נפגע. המינים הגדולים מגדלים פחות צאצאים מאשר המינים הקטנים. הקונדורים והעזניות מגדלים בממוצע גוזל בשנתיים; הבז המצוי עשוי לגדל לעתים שמונה גוזלים בשנה.

אצל אלה הדוגרים על יותר מביצה אחת יש מרווח של יומיים לפחות בהטלה, ומאחר שהדגירה מתחילה בטרם הנקבה מסיימת להטיל את הביצים קיים מרווח גם בבקיעה של הגוזלים. בשל המרווחים הללו קיימים הבדלי גודל בין האחים.

אצל מיני דורסים מסויימים כמו מיני עיטיים שונים קיימת תופעה המכונה "קיניזם": הגוזלים הבוגרים חוטפים את רוב המזון המוגש על ידי ההורים, הם גדלים במהירות גדולה יותר ולעיתים הורגים את אחיהם הקטנים בנקירות, או פשוט משליכים אותם מהקן. התופעה בולטת יותר בשנים שבהן המזון המובא על ידי ההורים דל יותר, והוא נועד להבטיח שבכל קן ישרוד לפחות צאצא אחד – החזק ביותר.

באים והולכים 

חלק גדול מהעופות הדורסים נודדים בסתיו ובאביב דרומה מארצות הצפון לאזורים החמים יותר. 95 אחוז מן העופות המקננים בין קו הרוחב 40 ל-50 נודדים דרומה. בין אלה הנודדים לטווחים הארוכים ביותר נמנה ללא ספק הבז הנודד. אוכלוסיות מסוימות של המין הזה מבלות את החורף בהונדורס, ומקננות באי גרינלנד. יש אוכלוסיות הנודדות מצפון קנדה ועד לארגנטינה (15,000 ק"מ) ב-174 ימים.

הנץ הסווינסוני נודד מקנדה לדרום אמריקה (11,500 ק"מ) ב- 126 ימים. יש הנודדים בלהקות גדולות, כמו איית צרעים, שבזמן הנדידה יוצרת גלי ענק המונים לעתים כ-10,000-200,000 פרטים, כאשר במהלך מסעם הם לא אוכלים כלל. מינים להקתיים נוספים הם עיט חורש, נץ קצר-אצבעות, בז ערב ועוד. רק דורסים ספורים, כמו עקב המכנסיים ובז הציידים, נודדים בגפם, ויש הנודדים חלקית, כשלרוב אחד מבני הזוג נודד, למשל הבז הנודד באמריקה או במקרה של בז הצפון - הזכר נשאר במחוזות הקינון בשנים מסוימות, או ההפך, כפי שקורה אצל עקב החורף והנץ הגדול בשוודיה.

• הכתבה המלאה מתפרסמת בגיליון ספטמבר של "טבע הדברים"