בנות, למה אנחנו כל כך ממהרות להתחתן?
לשם הבהרה – הטור הזה אינו יוצא נגד מוסד הנישואים. לרובנו יש שאיפה להקים בית עם בן זוג אהוב, אבל נראה שהבעיה היחידה היא שנשים קודם כל מעוניינות להתחתן, ורק אחר כך מי יהיה בן הזוג. האם זה לא אמור להיות הפוך?
אומרים שמחשבה עצמאית היא דבר טוב, שנפש חוקרת היא מבורכת ושאדם שמחליט דברים בעצמו הוא נבון יותר מאלה שפשוט שוחים עם הזרם. עם זאת, לפעמים הרבה יותר קל לשחות עם הזרם מאשר לשאול את עצמך למה, האם זה מתאים לי והאם העובדה שכולם עושים משהו מצביעה על כך שזה באמת הדבר הנכון לעשות.
אחד הזרמים שסוחף נשים רבות באופן טוטאלי ללא התנגדות וללא שליטה מוביל אל החופה. הבהלה לזהב בגרסתה המודרנית היא הבהלה לחופה, לטבעת, לשמלה. אני בניגוד להיסחפות הרבה מרצון בזרם הזה מנסה להבין, מה פשר אותה בהלה, ומה כולן כל כך בטוחות שיקרה להן אחרי שיהפכו לאשתו של מישהו.
יכול להיות שהבעיה נעוצה בהנחה שהשאיפה להינשא קיימת בכל אישה כבר מילדות. הפנטזיות על השמלה הלבנה שכנראה הושרשה בנו חזק חזק על ידי וולט דיסני ושות' היא שפסגת ההגשמה ותמצית החיים אחת היא: בין אם את סינדרלה, שלגיה או היפיפה הנרדמת, ברצונך למצוא את הנסיך ולהתחתן. הבעיה עם כל הסרטים היפים האלה שכולנו גדלנו עליהם, שהם נגמרים אחרי שרואים את הזוג המצויר מתנשק. המסך מחשיך בדיוק כשהחיים מתחילים.
לשם הבהרה – הטור הזה אינו יוצא נגד מוסד הנישואים. אני לא פוסלת את הרעיון עצמו. אני מבינה שהשאיפה של רובנו בסופו של יום היא להקים בית עם בן זוג אהוב. הבעיה היחידה שלי היא, שנראה שנשים רבות לפני הכל מעוניינות להתחתן, ואילו מיהו בן הזוג חשוב להן הרבה פחות. האם זה לא אמור להיות הפוך? הדחף להתחתן ולעשות ילד לא אמורים לנבוע מאהבה עזה למישהו ספציפי?
אני בהחלט מבינה את הרצון לחיות עם שותף, להיכנס לתלם ולבנות תא משפחתי, קן בטוח שיהיה רק שלנו. אפילו את הדחף להיות כמו כולם אני יכולה להבין. אבל, אני לא מבינה את הנהירה העיוורת לעבר המטרה, את ההנחה שאם זה לא בדיוק זה, אז שיהיה ליד ואת ההנחה שאם זה נראה טוב מבחוץ זה ירגיש טוב גם מבפנים.
נשואה מתוסכלת עדיפה מרווקה מחפשת?
אני לא מבינה איך נכנסים מתחת לחופה אחרי הפעלת שיקול דעת כמו לפני החלטה על נסיעה לנופשון בטורקיה: בטח יהיה נחמד, לא נרצה - נפסיק. נכון, אופציית הגירושים כנראה מפחיתה מהלחץ ומובילה לחתונה גם זוגות מלאי ספקות ואי וודאות. ואכן, יותר ויותר מהם לא שורדים ולו את השנה הראשונה, אבל... האם מישהי באמת מתחתנת בכוונה להתגרש?
אני רואה מסביבי בחורות שממהרות להתפשר ולהגיע ליעד הסופי ומהצד השני שומעת הרבה נשים נשואות שמלינות על בעליהן וחייהן, על התסכול, השעמום והמרמור, האכזבה כשלוקחים אותן כמובן מאליו ועל תחושת התקיעות הבלתי נגמרת.
עוד מבט:
להתחתן מוקדם כדי להספיק להתגרש צעיר?
רועי גורדון
אני בקרוב בן 29, על חתונה לא חשבתי עד לפני כמה שנים, כשהתחלתי לחשוב על גירושים. אני רואה תוכנית על גירושים ונהיה לי רע. לא בא לי להתגרש, ולא בא לי להתחתן. אולי בעצם הפתרון הוא לא לראות טלוויזיה? כן, אני אפסיק גם עם העיתונים, כי בכל יום יש כתבה על זוג מפורסמים שמתגרשים
אני יודעת ששום דבר לא מושלם, אבל למה הפשרה הזו מבוקשת כל כך? למה מחד הן נשמעות אומללות ומצד שני מייעצות לי למהר להינשא. למה, עם כל התלונות שלהן, אני עדיין זו שנחשבת מסכנה? למה הן אלו שמייעצות לי לשאוף להגיע למקום בו הן נמצאות? למה עליהן מסתכלים בחיוב ועל רווקות בשלילה? האם נשואה מתוסכלת עדיפה מרווקה מחפשת?
ההסתכלות העקומה של אנשים על הסטטוס הזה צורמת לי. למה אני מלאת חששות כשאני חושבת על התחייבות כזאת ומודעת לבעיות שיכולות לצוץ גם כשהבסיס ההתחלתי ניצב על המון אהבה, בעוד אחרות מתעלמות בהפגנתיות מכל נורות האזהרה? הן בטוחות שהכל ישתנה אחרי החתימה על הכתובה ושבירת הכוס, למרות שכל העובדות מראות אחרת.
האם למרות המציאות השחורה שנמצאת שם בחוץ הן עדיין שבויות בפנטזיות סינדרלה? ההחלטה למי להינשא היא אחת החשובות בחיים, ויש בעיות ששום שמלה לבנה לא תפתור. האם הן מתעלמות מזה בכוונה או שמא משהו מעוור אותן עד כדי טמטום חושים? האם תקתוק השעון, הציפיות והרמות הגבה של כולם גורמים לנו להגיע להחלטות לא רציונאליות? האם החששות הופכים לפאניקה כי השכנה שאלה את אמא בפעם המאה אם יש לך מישהו, ובחורים מתחילים לקדוח לך שאישה מעל גיל מסוים היא לא אופציה?
מה ממתין מעברה השני של החופה?
אולי החתונה קוסמת להן כי הן עייפות מהמאבק, פשוט רוצות להירגע מהחיפוש ולהפסיק להיות לבד. אולי לנשים רבות, ההתמודדות עם הלבד נהיית קשה מנשוא ונישואים נראים פתרון מצוין, הקלה קבועה לבדידות, לא משנה עם מי. אבל האם הבדידות הזו באמת נוראה יותר מכל? האם להיות בודדה יותר גרוע מלהיות ביחד, אבל מתוסכלת ואומללה? באמת שאני לא יודעת.
אפילו אהבה לא מספיקה לפעמים, וכשנישואים לא מושתתים עליה מראש, בכלל קשה לי להבין את ההתרגשות והמוכנות המוחלטת של נשים לצעוד לעבר החופה. הן לא חושבות מה ממתין מעברה השני, כאילו שבשינוי הסטטוס מרווקה לנשואה קורה איזה פלא, והחיים עוברים שלב למקום הקסום אליו אנחנו שואפות מילדות.
האם באמת יש כל כך הרבה נשים שכל שמעניין אותן הוא ערב החתונה, הפנטזיה, השופוני הגדול ומעבר לזה הן לא מטריחות לשאול עצמן, האם יהיה לי טוב עם הגבר הזה? האם הוא יהיה שותף תומך ויציב ועוזר ומקשיב? האם יהיה אבא טוב? גבר נאמן? האם כל זה לא חשוב, האם כל עוד יש מישהו שנוכח שם, את נחשבת ברת מזל? במקום טוב ממקומה של הרווקה?
אולי מכיוון שבאתי מבית, בו המוסד הזה עובד מצוין כבר הרבה מאוד שנים, אני יודעת איך הוא אמור להיראות ואיך נישואים טובים אמורים להתנהל ולכן כל מה שפחות מממש טוב, לא נראה לי. אצלי המחשבה של להיות סתם עם מישהו גרועה אלפי מונים מלהיות לבד.
איך התקבע הקונצנזוס של נשואה וטוב לה ורווקה ורע לה? הרי האמת העירומה לא מזהירה כלל. גירושים מכוערים מתרחשים כל יום, אנשים בוגדים על ימין ועל שמאל, סיפורים נוראים של התעללות וכאב וגם סתם סיפורים על חיים שלמים שמועברים בעצב, אכזבה ושעמום מתמשך, למה רק אותי זה מפחיד כל כך?
אולי פשוט לא מצאתי עדיין את הנסיך שיגרום לי לשכוח מהכל ולהתעלם מהעובדות המבהילות. או שאולי, כמו שנשמות טובות אמרו לי, ברגע שאגיע לגיל 30, הכל יתהפך ופתאום כל מה שיעניין אותי הוא למצוא חתן, כל חתן, ויפה שעה אחת קודם?
לפנייה לכתב/ת 
אני רואה מסביבי בחורות שממהרות להתפשר ולהגיע ליעד הסופי
צילום: index open
מומלצים
