לפתע חשתי שאולי מוקדם מדי לעבור לגור איתה
הרגשתי מן לחץ לא ברור ונזכרתי בהרגשה שניסתה למנוע ממני להציע לה לעבור לגור יחד. פתאום הרגשתי יד על כתפי, זו היתה היא שהפריעה להתקף הפרנויה הפנימי שלי. עוברים שלב
בשלב מסוים בחיי חשבתי שתמיד אכיר ואצא עם בחורות, אבל אף פעם לא אצליח להתמסר באמת לאחת ויחידה, לא כי אני משתעמם מהר או כי אני רודף שמלות, אלא דווקא בגלל שתמיד הרגשתי שאף אחת לא באמת מתאימה לי.
שוב ושוב נתתי לעצמי הזדמנות וניסיתי להאמין, שאולי ישנו עוד סיכוי למצוא מישהי שאיתה ארגיש שהכל אמיתי ופשוט במקום, אבל בכל פעם התאכזבתי כשלראשי התגנבה המחשבה שלקשר הזה לא יהיה עתיד, אז כבר הבנתי שאין עוד טעם לגרור שום דבר ובדרך כלל בשלב הזה פשוט הייתי חותך.
עם כרמית היה זה אחרת, בסופו של אחד הדייטים הראשונים שלנו, פשוט מצאתי עצמי לבדי באוטו אחרי שהורדתי אותה בביתה.
"את גורמת לי להתעורר..", חשבתי לעצמי מייד אחרי שיצאה מהאוטו. "בזכותך החיים נראים הרבה יותר יפים, המשימות הגדולות התגמדו ופתאום להכל יש תכלית אמיתית", המשכתי, יודע שהיא לא שומעת דבר. חיכיתי שיכבה האור בחדר המדרגות, התנעתי ונסעתי חזרה הביתה, מאוהב כמו נער.
היה זה סיפור אהבה טרי יחסית אבל שונה. לפעמים אני חושב שלה חיכיתי כל השנים הללו. מה שנראה בהתחלה כמו להבה דועכת של נר עקשן המסרב להידלק, הפך לאש אדירה שהאירה וחיממה את חיי.
כך עבר לו הזמן ולפני מספר חודשים הצלחתי להתגבר על הפחד שלי מלהתקדם קדימה בקשר, הסכמתי להכניס מישהי לעולמי בצורה קבועה לחלוטין וזאת לאחר שהשתכנעתי שהיא תשתלב בו בצורה מושלמת, אחרי שהוכיחה עצמה באינספור מבחנים קטנים שלי, ולאחר שהשלמתי עם כך שיותר טוב ממנה פשוט לא קיים.
הגעתי למסקנה שאיתה אני רוצה להמשיך קדימה
הצעתי לה שנעבור לגור יחד. הגעתי למסקנה שאיתה אני רוצה להמשיך קדימה. חודשיים של מגורים משותפים הידקו ללא ספק את הקשר בינינו, לעומת שמונת החודשים שקדמו להם, ואז זה קרה.
"אני רוצה שתבוא איתי פעם אחת לשיעור ציור", שמונה מילים שהדהדו כפצצה שנחתה הרגע בסלון ביתי. יכול להיות שלקח לי יותר מדי זמן לעבד את שונות הבקשה, ולקבל החלטה איך אני דוחה אותה בצורה אלגנטית שלא תפגע ברגשותיה של בת זוגתי, אך בזמן הזה היא כבר הספיקה להתיישב עלי ולנעוץ בי מבט מתחנן.
"רק פעם או פעמיים, סתם תן לי להשוויץ בך קצת..", חייכה אלי, יודעת שיהיה לי קשה לעמוד בקסם שלה. מה אכפת לי בעצם לבוא איתה ולשהות בחברת נשים השקועות בעולם של ביטוי עצמי, במקום להמשיך את שגרת ימי רביעי בערב הפנויים שלי שהוקדשו לחזרה מנטאלית לגיל שש עשרה עם החברים? והיא כמו קוראת את מחשבותיי אמרה, "תזמין את כולם ביום שלישי במקום?".
נשברתי, היא סגרה עלי מכל הכיוונים וכך מצאתי עצמי יושב לצידה ביום רביעי בערב כשלמולי קנבס בגודל שיכול להספיק לשארית חיי לו היה לי שימוש אמיתי בו, ומחשבה מטרידה של "איך לעזאזל מתחילים לצייר חוף ים?".
במהלך ניסיונות הציור העלובים שלי, מצאתי עצמי מחייך בטיפשות לכל מיני כיוונים, ומדי פעם מציץ אל הציור של זו שבגללה אני כאן, כתיכוניסט נואש המנסה להעתיק במבחן.
אולי גם כאן מצאתי את דרכי לחזור אל גיל שש עשרה כמיטב המסורת של ימי רביעי בערב.
הסתכלתי על הציור שלה וראיתי חוף ים בגוונים בהירים, בעוד שאצלי הכל היה פשוט באותו הצבע. מריחות הצבע שעשתה נראו עדינות ומחושבות לעומת אלו שלי שנראו כאילו נעשו בצורה החלטית מדי.
בהיתי בה כאילו שהיתה זו הפעם הראשונה
הים שציירה היה בהיר ורגוע בעוד אני בחרתי להשתמש בצבע כחול כהה ולצייר גלים, ברקע ציירתי כוכבים לעומת השמש שהאירה בציור הקנבס שהתבוננתי בו בהשתאות, והחוף שלה היה הומה אנשים קטנים, לעומת זה הריק שלי.
איך זה שאני דמיינתי את קרירות הרוח בחודש מרץ מלווה בגלים גבוהים וריקנות הסביבה, בעוד שהיא דמיינה מקום חם מלא צבעים בהירים, רגוע, נעים והומה אנשים. הסתכלתי עליה מציירת ונראה שהיתה שקועה במלאכתה כל כך, עד שכלל לא הבחינה בדבר מלבד הציור שלה. בהיתי בה כאילו שהיתה זו הפעם הראשונה שאני רואה אותה, נושכת קצת את השפה העליונה ומשתמשת בעדינות של יד מנתחים במכחול.
ניסיתי להבין עד כמה, אם בכלל, משמעותי ההבדל הזה בינינו ולפתע נזכרתי איך רק לפני כמה ימים גיליתי שמדי פעם אינה מצליחה להירדם, והיתה נוהגת לעמוד ליד החלון ולהרגיש את משב הרוח הקליל על פניה, ולחשוב טרם היתה נכנסת שוב למיטה.
לפתע הרגשתי שוב את הפחד הזה, ההוא שאמר לי שאולי עוד מוקדם מדי לעבור ולגור איתה, זה שזעק מבפנים והזהיר אותי שאני עדיין לא מכיר אותה מספיק טוב, ובעצם לעולם לא אוכל להכיר אף אחת מספיק טוב.
הרגשתי מן לחץ לא ברור ולפתע נזכרתי בהרגשה ההיא שניסתה למנוע ממני להציע לה לעבור לגור יחד. דעתי הוסחה כשהרגשתי יד על כתפי, זו היתה היא כמסרבת להבין שהיא מפריעה להתקף הפרנויה הפנימי שלי.
"מי מכירה אותך יותר טוב ממני?"
"ועכשיו בוא נראה מה ציירת..", אמרה בקול רגוע, ולאחר התבוננות של חמש שניות בדף, שנראה כמו נגנב מילד דכאוני בן עשר, חייכה אלי חיוך ענק והוסיפה, "ידעתי שזה מה שתצייר..זה מצחיק איך שאתה מסתכל על הדברים בצורה כל כך חד משמעית, ומבחינתך לים הולכים רק בלילה וכשאין יותר מדי אנשים. מי מכירה אותך יותר טוב ממני?", התבוננה בי והחיוך שלה לא עוזב לרגע.
לפתע כבר לא הרגשתי רע כל כך, החיוך שלה הרגיע אותי ושתי ידיה שהיו כרוכות סביב צווארי, חיממו אותי בצורה נעימה בדיוק כמו החום שהקרין הציור שלה. נזכרתי עד כמה היא ידעה להרגיע ולמתן אותי, כמה שהיא בעצם מכירה אותי ואיך תמיד היא דואגת לעטוף אותי באותו חום נעים שמשרה עלי הרגשה טובה, וההבדל הזה בינינו, שכלל לא נראה לה כמשהו משמעותי, אלא משעשע ואהוב.
הסתכלתי עליה וקיוויתי שאינה מסוגלת לקרוא מחשבות, שלא תדע על כל השטויות שהתרוצצו לי עד לפני רגע במחשבות.
לפנייה לכתב/ת 
