דיזי ליסנינג
הראפר הבריטי המצליח ביותר, דיזי רסקאל, קנה לו מעריצים כמו הנסיך הארי, ועובד עם טייסטו וארמן ואן הלדן. אבל את ההצלחה שלו הוא יצר בכוחות עצמו, ולדעת שרון מולדאבי, האלבום החדש שלו הוא אחד מאלבומי הפופ הבריטי הטובים של השנה
תכף מסתיים העשור, ובמבט לאחור ברור מי היוצרים הגברים הבולטים שצמחו בו בפופ האנגלי. הראשון הוא מייק סקינר, הלא הוא "דה סטריטס". השני נולד במזרח לונדון בשם דילן סמית', ונודע, ונאהב, בממלכה הבריטית ומחוצה לה כדיזי רסקאל. אלבומו הרביעי והטרי של רסקאל, "Tongue N' Cheek", מבסס את מעמדו כראפר המצליח אי פעם מתוצרת אנגליה, וכמי שביצע בקלילות את המעבר מגיבור שוליים לסופרסטאר שהוא מותג מוכר כמעט בכל בית שם. אפילו הנסיך הארי נצפה מאחורי הקלעים באחת מהופעותיו האחרונות בלונדון, וסינגלים מהאלבום הזה כבר ביקרו בראש מצעד הפזמונים שם.
מעניין שמלבד M.I.A, גיבורות הפופ הגדולות של אנגליה - איימי וויינהאוס, לילי אלן, דאפי ואדל - פרצו כולן להכרה מסחרית רחבה תודות לזיקתן העזה למסורות פופ מופלאות של העשורים הקודמים. לעומתן, שני הגברים, סקינר ורסקאל, מאופיינים בפופ שתכניו וצליליו חדשניים, כאלה שהם סייעו לברוא ולהטמיע בעשור הנוכחי.
האלבום החדש. אחד מאלבומי הפופ הבריטי הטובים של השנה
רסקאל, בן 24, נשמע כמעט תמיד כמי שמפרפר בין היסטריה עד חנק לבין סף התפוצצות מצחוק. הוא ראפר נורא מהיר, ויש לו קול גבוה כשל נער עצבני. גם באלבומיו הקודמים, בהם שורר לא מעט על חיי עבריינות, אף פעם לא נשמע מסוכן כפי שראפרים אמריקניים יכולים להיות. גם בטקסטים הכי נוקבים ומשעשעים שלו על כסף, על בחורות ועל הזין שלו, משהו אצלו נשאר תמים, נורא לא מרושע או מאיים. כאילו שמספר הסיפורים הזה הגיע אלייך בזה הרגע, מתנשף מריצה, כדי לחלוק איתך את עלילותיו הכי חמות מהמועדון, מהמיטה או מהרחוב. יש לרסקאל את המתת הזה להתחבב ולהיות נאהב, שליווה אותו כבר מאלבום הבכורה, "הבחור שבפינה" שב-2003 כבר זיכה אותו בפרס המרקיורי הבריטי.
הוריו הגיעו לאנגליה מגאנה ומניגריה, אביו נפטר כשהיה ילד, ורסקאל גדל כבן יחיד לאם חד הורית במזרח לונדון. המיתולוגיה שלו מספרת שכילד נזרק מבתי ספר, גנב מכוניות וגם התמחה בשדידת שליחי פיצה. אבל מורה אחד למוזיקה עודד אותו ליצור על מחשב בית הספר, ואז רסקאל מצא את ייעודו, והשקיע בו. "אני רוצה להיות מאסטר במוזיקה כמו שברוס לי היה מאסטר באמנויות לחימה" אמר לפני כמה שנים, וגם עשה. רסקאל צמח מסצנת הגאראג', שהפכה לסצנת הגריים. אבל במקרה שלו, כמו תמיד אצל אמנים מובילים ומנהיגים, ההגדרות האלו ממש לא משמעותיות.
רסקאל. טקסטים על כסף, בחורות והזין שלו (צילום: Gettyimages)
רסקאל, מחונן ועילוי בתחומו, נוכח, יצירתית ותרבותית, הרבה יותר מאשר בסקרנות הארעית שמייצר עוד ז'אנר עדכני כזה או אחר. ובמקרה שלו, מעניין שמעבר להתמרכזות אל לב הפופ שעבר בשנים האחרונות, קרה משהו נדיר גם בהגשתו הקולית. פעם המבטא של רסקאל היה כמעט בלתי מובן, וקצב הטחת המילים המהיר שלו לא סייע בפענוח תמליליו. עם השנים הוא ממש שינה וריכך את ההגיה שלו, כך שכיום, בהאזנות נשנות, ניתן אפילו לקלוט על מה הוא מדבר מבלי לקרוא את המילים.
הכי קרוב לבלדה
אלבומו הקודם "Maths and English" מלפני שנתיים, התאפיין בעיקר בהיפ-הופ כבד יחסית, אבל בשנה שעברה הגיע סינגל הפריצה, שרימז על תכני האלבום הנוכחי. קאלווין האריס וכרום סייעו לרסקאל להביא את "Dance Wiv Me", להיט פופ שהפך לאחד הגדולים באנגליה ב-2008, והוכיח את השילוב המוחץ בין רסקאל למפיקי פופ ודאנס. הם מסייעים לו לברוא הכלאה שכמעט שום שוחר פופ עכשווי לא יוכל לסרב לה. באלבום החדש שכר אפילו את שירותי ההפקה של ארמן ואן הלדן, לקטע המצוין "Bonkers", ושל לא אחר מטייסטו ב"התנהגות רעה". קטע לא רע, שאינו משיאי האלבום
היעיל והדורסני הזה, שהוא לטעמי אחד משני אלבומי הפופ הבריטי הטובים של השנה (לצד הבכורה של ליטל בוטס). עוד חידוש כאן, הוא הדבר הכי קרוב לבלדת סול שרסקאל עשה עד היום, ב-"Chilin' wiv da man dam" הנהדר, שיר מצוין שיעזור להחדיר את רסקאל גם אל המיינסטרים האמריקני.
להבדיל מאמני היפ-הופ בריטיים כמו מיס דיינמייט, ליידי סובריין ורוטס מנובה, שקצת איבדו מיקוד (הראשונות) או חסרו את האישיות או השאפתנות להגיע לשיאי פופולריות ותהילה (האחרון), רסקאל קורץ מחומרים עמידים של כוכבות. אל תתנו לתיוגים, סיווגים והגדרות כאלו או אחרים להרתיע אתכם: גם מי שממש לא מתעקש להישאר מעודכן בפופ, צריך, אחת לכמה זמן, לשמוע את הקולות הבאמת רעננים מבין טונות הבשרים החדשים שתעשיית הפופ זורקת לאש מדי עונה. רסקאל נותר טרי, עסיסי, חדש, משובח, וזוהר מכל הסיבות הכי הגונות.
