"אבל ממי, הכלב שלנו הוא הכנה לילדים"

האמת העירומה: מי בינינו הוא ההורה הכיפי ומי מחנך?

מספר שבועות לפני החתונה העביר לי החמוד מייל הקורא להציל את "סטאר", גור כלבים קטן ולבנבן מזרועות צער בעלי חיים. שילוב של גורמים, ובהם אהבתי להולכים על ארבע (לפחות הנובחים שבהם), חששותיי מגורל הכלבלב ותחנוניו הבלתי פוסקים של החמוד הביאו אותי להסכים. וכך, אור ליום ו', יצאנו לרכוש מזון ואבזרים לתוספת החדשה במשפחה.

בשבועות הספורים בהם הוא איתנו הספיק קוג'ו הקטן לפתח שיגרה מייגעת: ב-05:54 הוא מעיר אותי כדי שאוציא אותו לטיול, כשמנקים את הבית הוא עושה צרכיו כמחאה על החלפת ריחו הכלבלבי באקונומיקה, וכשהוא הוא רואה נעל מעצבים שעולה כמו החוב הלאומי של רומניה הוא מפרק אותה לגורמים ראשוניים כמחאה על הקפיטליזם המערבי עד שנדמה כי הוא מתעל בגופו הקטן את נשמותיהם של קרל מרקס, צ'ה גווארה והו צ'י מין גם יחד. והנה, בכל פעם שאני מתלוננת בפני בעלי על הקומוניסט הנבחן, פוטר אותי הלה במילות הקסם: "אבל ממי, זו הכנה לילדים". 

יודעים מה? הוא צודק. ההשכמות לטיולים, הריצות לווטרינר וההקפדה להאכיל אותו לפני שנאכל בעצמנו מלמדים אותנו לא מעט על הקרבה עצמית עבור אחר התלוי בנו. אבל יותר מכל אלה זה תהליך חינוכו של הכלבלב הקטן שמעורר בי רגשות הוריים: החשש פן יכאיב לו כלב אחר, צביטה בלב כשאינו מצליח להשתלב במשחקי הכלבים הגדולים ממנו פי כמה וכמה בגינה וההכרח להיות לפעמים "רעה" – לצעוק כשהוא רץ לכביש או לנזוף כשהוא עושה צרכיו בבית, כל אלה גורמים לי להרגיש כהורה מתמחה. סוגיית החינוך מעלה גם את השאלה, מי בינינו הוא ההורה הכיפי ומי מחנך, כשכל אחד מאיתנו מפחד להיות זה שהכלב יאהב פחות ומנסה לפנק אותו מאחורי גבו של האחר, בין אם בצעצועי וממתקי-כלבים, בין אם בטיולים לגינת המשחקים האהובה עליו ובין אם בשעות של ליטופים. כל אחד מאיתנו רוצה להיות ההורה שהכלב יקדם את פניו בשמחה ולא זה שהכלב מציית לו אך מפחד ממנו.

מצד שני, כלב הוא לא ילד. הליך החינוך שלו קצר יותר, ולאחר שיכיר כמה פקודות בסיסיות ויבין שאסור לרוץ לכביש מלאכתנו תסתיים, בעוד שילד ממשיכים לחנך גם בגיל 30. כלב הוא לא ילד, אבל הוא הכנה לילד, במובן זה שהוא מראה את מחויבות בן הזוג למטלות נוספות, את הסבלנות שהוא מגלה למי שמטלטל את שיגרת חייו בדרישות חדשות, ולא פחות חשוב - את הסבלנות שלו כלפי בן או בת הזוג שעייפים מכדי למלא את מטלותיהם היומיות.

קוג'ו הוא לא ילד, אבל הוא הכנה לא רעה. הוא מלמד אותנו לדאוג לו ולדאוג זה לזה. הוא ממלא את הבית בניחוחות קשים אבל גם באהבה נוספת. קוג'ו הוא לא ילד, אבל בלילה, כשהוא ישן, אני מציצה בו וחושבת לעצמי שהבכור יצא די דומה לנו.

יונתן מורד: "מותק, החיים הם לא דבר מתוכנן מראש"

כשהייתי קטן נדנדתי להורים שלי שאני רוצה כלב, עד שאבא שלי נשבר בסוף. ההורים שלי בחרו את הכלב ואת השם, ומובן שאבא שלי הוציא ממני הבטחה שאני אהיה זה שיטפל בו. מובן שבתור ילד בן עשר נעניתי לאתגר, מובן שכמו ילד בן עשר נשברתי כעבור מספר ימים מלקום בשש בבוקר להוציא את הכלב לטיול. אבא החזיר את הכלב, ומאז לא דרכה כף רגל כלבית בביתנו.

הוא תמיד יהיה שם בשבילך, כי ללא ספק, אין דבר יותר נעלה מנאמנותו של כלב לבעליו.

הוא תמיד מוכן לצאת לריצה, דבר נפלא אם אתה רוצה להיכנס לכושר ואין לך עם מי לרוץ.

הוא שומר על הבית מפני זרים לא רצויים ומעניק תחושת ביטחון.

הוא מוכן לאכול בשמחה את כל השאריות ללא ויכוחים.

מובן שכאשר בחנו את יתרונותיו הלא מבוטלים של הכלב נתקלנו במספר סעיפים שהיו רשומים באותיות קטנות:

* כלב מעדיף את בעליו בעיקר כאשר אין כלבים אחרים בשטח. במידה ויש, גם בימוי התקף לב אינו מסיח את דעת הכלב מהעולם האדיר של ריחות וצבעים הנגלה אליו מתוך פי הטבעת של הכלב השני.

* הוא מוכן תמיד לרוץ, הבעיה עם כלב כמו סלוקי היא בהשקפה הסובייקטיבית על המונח ריצה - ריצה קלה בשבילך היא הליכה מהירה בשבילו.

* חיבתו היתרה של קוג'ו לכל זר המוכן להעניק לו ליטוף גורמת לכך שהאינטראקציה הכי קרובה שתהיה לו עם פורץ היא לבקש ממנו שאם הוא לוקח את הטלוויזיה אז שגם יוציא אותו לטיול.

* הוא אכן מוכן לאכול את כל השאריות מצלחתך. הוא יאכל אותן עוד לפני שהפכו רשמית לשאריות וגם יפלוט וישלשל אותן מספר שעות אחר כך.

אז אם אתם מוכנים ויכולים להשקיע את הזמן והמאמץ, אולי כדאי לכם לקחת כלב, כי מי יודע, אולי האהבה שלכם תתחיל דווקא בחור התחת של כלב אחר.

• לכל הטורים של יונתן מורד