כשאתה מנסה לארגן חתונה בעשרה ימים
קודם כל התנגדתי. לא האמנתי שזה אפשרי. פחדתי שהחתונה שלנו תהיה, במקרה הטוב, גרועה יותר מהשעמומון השבלוני הרגיל, ובמקרה הרע - טראומה שלא נשכח. בזבזנו שבוע בהתלבטויות אם לעשות טקס קטן במעמד המשפחה הגרעינית וחברים קרובים, ולבסוף החלטנו בכל זאת ללכת על כל הקופה
כבר מרגע ההצעה ידענו שנינו שאין לנו הרבה זמן. ידענו שאם אנחנו רוצים שאמא של מישמיש, חולת סרטן חשוכת מרפא, תוכל להיות וליהנות מהחתונה – ורצינו – אנחנו חייבים לעשות את זה מהר. הבעיה היא שלא תיארתי לעצמי עד כמה.
ביום ראשון בבוקר מישמיש נפגשה עם הרופאה האונקולוגית המטפלת של אמא שלה וחזרה עם הבשורה ההחלטית: "אנחנו חייבים להתחתן כמה שיותר מהר".
"כמה מהר?" שאלתי, "בתוך חודשיים?"
"הרופאה אמרה שאם אני רוצה שאמא שלי תיקח חלק בחתונה, זה צריך לקרות בתוך שלושה שבועות".
"שלושה שבועות??? ברור לך שאי אפשר להרים חתונה בזמן כזה, בטח שלא כשיש את חג סוכות באמצע..."
"חייבים לנסות".
קודם כל התנגדתי. לא האמנתי שזה אפשרי. פחדתי שמשהו יקרה, שזה לא יצליח, שלא נמצא מקום טוב או צלם טוב או דיג'יי טוב. פחדתי שהחתונה שלנו תהיה, במקרה הטוב, גרועה יותר מהשעמומון השבלוני הרגיל, ובמקרה הרע – פשוט טראומה שלא נשכח. בזבזנו שבוע בוויכוחים ובהתלבטויות האם לעשות טקס קטן במעמד המשפחה הגרעינית וחברים קרובים, ולבסוף החלטנו בכל זאת ללכת על כל הקופה. עכשיו כל שנותר לנו הוא להרים חתונה מאפס תוך שבועיים, מינוס שלושה ימים של חול המועד סוכות, הושענא רבא ושמחת תורה.
כשאתה מנסה לארגן חתונה בתוך שבוע וחצי, אתה די מהר מבין שתצטרך לוותר על כמה דברים בדרך. ולא, אני לא מתכוון לעיצוב חופה בסגנון יפני, יונים לבנות שמופרחות ברגע שבירת הכוס או עוד אחת מהשטויות האלה שעולות 10,000 שקל ושהסיבה היחידה לקיומן היא הכנסת האדם שמספק אותן לרשימת עשרת המקצועות הרווחיים-שלא-בצדק בארץ, מקום אחד אחרי סוור בנמל אשדוד. לא, אני מדבר על צרכים פשוטים יותר, כמו שינה או אוכל. למעשה, כשיש לך עשרה ימים נטו לארגן חתונה, זה בדיוק מה שיש לך – עשרה ימים. נטו. אז למה לאכול בישיבה בבית כשאפשר לאכול באוטו? למה לישון שש שעות בלילה כשאפשר להסתדר עם ארבע שעות, פלוס חמש כוסות קפה? בעצם, כשחושבים על זה, למה לישון ארבע כשאפשר להסתפק בשלוש ופשוט להוסיף עוד כפית קפה לכל כוס?
אף אחד לא האמין שנצליח
היום, אם מישהו אומר לי שאין לו כח לחודשים של ארגון ושואל איך אפשר להרים חתונה בשבוע וחצי, אני עונה שאי אפשר. שזה לא משהו שאפשר לעשות כשרוצים, רק כשצריכים. כי האמת היא שכדי לעשות דבר כזה אדם זקוק לשלושה דברים: מזל, נכונות לעזור מכל הגורמים והמון כח רצון. לנו היה משלושתם: המזל היה לצידנו, הספקים היו מעולים ועזרו לנו בכל ההיבטים (אפילו ברבנות בת"א באו לקראתנו!), והיה לנו דחף חזק יותר מכח רצון – דחף שמונע מתחושת אין-ברירה.
אף אחד לא האמין שנצליח. למעשה, האופטימיסטים הגדולים ביותר חשבו שזו תהיה חתונה שקטה וחביבה, משהו שיגידו עליו אחר כך: "טוב, לפחות הם עשו משהו...". בסוף כולם אכלו את הכובע ליד האסאדו והפרגית במרינדה. כל מי שדיברתי איתו אחר כך אמר שזו הייתה אחת החתונות הטובות ביותר שהוא השתתף בהן. וגם אם זה משהו שאומרים לכולם, עדיין, לראות את השמחה בפניהם של ההורים שלי, לראות את אימא של מישמיש מזילה דמעות של אושר – לראות את מישמיש שלי מאושרת כל כך – אני לא יכול לחשוב על חתונה יפה יותר.
מספיק בנאדם / מוניקה סקס
יום אחד הוא התעורר וראה שהוא מחזיק
את הפרח הכי יפה שהוא אי פעם ראה.
הוא עצם את העיניים כי הוא לא האמין,
הוא פקח אותן שוב והיא עדיין הייתה.
אז הוא קם לעשות קפה ולשטוף את הפנים,
ומול המראה הוא אמר, אני מקווה שאני
מספיק חכם בשביל לשמור,
בשביל לקיים ולא לאבד.
(מתוך סלואו החתונה שלנו)
אחרי החתונה זכינו לארבעה ימים של אופוריה מתוקה, ואז המצב של אמא של מישמיש התחיל להידרדר שוב.
"מישמיש מספרת לי שאתה לא עובד".
"כן, סגרו את המקום בו עבדתי, אבל אני מחפש במרץ ומקווה לטוב. וגם התחלתי לימודי תואר שני במנהל עסקים".
"כן, אבל למה אתה חושב שבחור מובטל ראוי לבת שלי?"
"אהממ... אני מאוד אוהב את הבת שלך, ו... אני אדם חרוץ, ועם התואר השני אני מאמין ש..."
"לא מעניין אותי. אני לא מוכנה שהבת שלי תצא עם פרענק מובטל וחסר עתיד. צא מהבית שלי!"
ככה, פחות או יותר (בעיקר פחות), דמיינתי את הפגישה הראשונה עם דינה, אמא של מישמיש. מאז ומתמיד הייתי פחדן בכל הנוגע להורים של בנות הזוג שלי, למרות שבדרך כלל הם די חיבבו אותי. לארוחת הצהריים עם דינה הגעתי מוכן כמו לראיון עבודה. בפועל, רוב המפגש התנהל בין שיחת חולין לבין שתיקות מביכות. דינה הציעה להעביר את קורות החיים שלי לידידה שלה מהתחום, אני החמאתי לה על הדירה היפה ומישמיש התמוגגה מנחת. שבועיים אחר כך יצאנו שלושתנו לארוחת ערב, ובתום חודש למפגש הראשון כבר בישלתי אצלה בדירה – עברתי את המבחן בהצלחה יתרה.
כבר מתחילת הקשר שלנו, מישמיש סיפרה לי שלאמא שלה יש סרטן. עם הזמן למדתי יותר ויותר פרטים על המחלה, על הניתוחים שעברה ועל הטיפולים הנוכחיים, אבל תמיד עד גבול מסוים. ככל שהמצב של דינה הידרדר, הגבול הזה זז עוד ועוד אחורה. ביום החמישי לאחר החתונה, כשמישמיש אמרה לי שאמא שלה כבר לא מסוגלת לשבת בכיסא הגלגלים, הגבול נעלם כליל.
החודשים הבאים היו הקשים ביותר. חודשים של ירידה בתפקוד, יכולות שהלכו ונעלמו ככל שחלף הזמן, ובעיקר – ההשפעה של כל אלה על מישמיש. אבל אחד הדברים שאני מעדיף להיזכר בהם הוא דווקא רגע מפתח בהיכרות שלי עם דינה. זה היה כחצי שנה לפני החתונה, כשגילו אצלה גרורה. היא אושפזה באיכילוב והמתינה לניתוח, ומישמיש המתינה לצדה. אחר הצהריים באתי לבקר, והגעתי לחדרה בדיוק דקה אחרי שמישמיש יצאה החוצה להתאוורר. זו הייתה הפעם הראשונה שדיברנו רק שנינו ובפתיחות. היא אמרה לי שהיא שונאת להתאשפז, שזה קשה לה ושהיא מרגישה שזה מעיק על מישמיש. אמרתי לה שאין אדם בעולם שמישמיש אוהבת יותר מאשר אותה. כולל אותי. אמנם רשמית דינה נעשתה חמותי רק שבעה חודשים מאוחר יותר, אבל אני חושב שמאותו היום היינו קצת פחות מכרים וקצת יותר משפחה.
יום אחד קריר בסוף ינואר, שלושה חודשים אחרי החתונה ושלושה ימים אחרי יום ההולדת שלי, מישמיש ואני ישבנו בסלון דירתה של דינה ודיברנו. דיברנו כדי לא לחשוב על מה שכל הסימנים הראו שעמד להתרחש בחדר השני. קצת לפני שתיים בצהריים המטפלת של דינה קראה לי להיכנס לחדר. מישמיש כבר נפרדה ולא רצתה שזה יהיה הזיכרון האחרון מאמא שלה. נכנסתי פנימה ונעמדתי לצידה של דינה, מוזיקה מרגיעה מילאה את חלל החדר, סגרתי את הדלת אחריי.
בשתיים בדיוק נשמעה נשימתה של דינה בפעם האחרונה, ואחריה רק המוזיקה נותרה באוויר.
42 ימים עברו מאז הפעם האחרונה שכתבתי ועד שחזרה אליי המוזה. ישבתי באוטובוס שנסע מעיירה קטנה ויפהפיה לעיירה גדולה יותר ויפהפיה לא פחות, והבטתי דרך החלון בנוף המדהים של פטגוניה בסתיו. לצדי, מכורבלת בשמיכת הפליס שלה, ישבה מישמיש.
ג'ון לנון אמר פעם שהחיים זה מה שקורה בזמן שאתה עסוק בלתכנן תוכניות. מעולם לא הפסקנו לתכנן, אבל ביום אחד בתחילת מאי ישבנו באוטובוס בקצה העולם, האזנו למוזיקה דרך אוזניות, הבטנו בנוף ונתנו לחיים לקרות. בלי הפרעה.
לפנייה לכתב/ת 
