קולומביה: חטיפות? כן! ועוד בציר הרכיבה שלי

ההרים החלו לגבוה יותר ויותר, הדרך נגללה לפני כמו שטיח אפור. הצמחיה שפעה במזרקות עצי בננה וקוקוס שזינקו מתוך הסבך, והעננים ממעל השתחוו מעל הנוף כמו רקדניות בלט שמנמנות, רגע לפני שהן פורצות בבכי.

ביציאה הדרום מערבית מבוגוטה, הכביש עבר בשכונות שהתעוררו בעצלתיים ליום שבת, יומם של הסוחרים, הרוכלים וגובי הכסף במגרשי החניה. יום שוק. מיכל הדלק אותת לי שהוא כבר חי על אדים. כלל חשוב ברכיבת מסע: אל תגיד "נמלא אחר כך" מלא עכשיו! בוודאי בארצות בהן התזזית וההגיון המעורפל מנהלים את השגרה. גם אם נראה שתהיינה עוד הרבה תחנות דלק בהמשך. אל תסמוך על כך לעולם.

בבחירת הכיוון ליעד הבא, גם כשאני בטוח לחלוטין, מגובה במפה וציוני דרך בג'י.פי.אס - אני מעדיף לשאול. זה סוג של חיבור לנהגים סביבי שניכר משפת הגוף שלהם ושל מכוניותיהם שהמופע העב"מי ההזוי שלי, בבוקר הכי שגרתי של חייהם, מפיח בהם התלהבות ותחושה שהם נוגעים במשהו חד פעמי.

הג'ונגלים במרכז קולומביה. מראה בגובה 2,500 מ' (צילומים: יוני בן-שלום)

אני נהנה לתת להם את ההזדמנות לקחת חלק בפנטזיה. שואל על כיוונים ועל שמות, מקומות או מרחקים. איש בטויוטה שחורה מימין נצמד אלי כבר שני קילומטר. ברמזור הראשון, קפץ מהרכב, ניגש אלי ושאל אם אני צריך עזרה בבחירת הכיוון. משפחה שלמה בטנדר אדום לפני, לא חדלה לנופף אלי והיה ברור לי שהגדולים מסבירים לקטנים, מה מצוייר במפה שמופיעה בסמל המסע המודבק בחזית האופנוע.

גם נהגים שעמדו לידי ברמזור המשיכו במתן הסברים, אף שהרמזור כבר השתנה לירוק ומסביב איש לא צפר. אלה רגעי חסד שאני אוצר, המשאירים בי סימנים נעימים של זיכרון מחוייך. מצדיקים את הנחת היסוד, שבסוף כולנו אותו דבר.

"בוא נראה אותך משיג אותי, שוויצר!"

הבתים האחרונים של בוגוטה נעלמו כנקודות במראות האופנוע, ולפנים הכביש החל להסתלסל בין שלוחות הרים ומורדות שהסתירו ערוצי נהרות בעומק חמוקיהם. בעודי מהרהר בנחת, חלף על פני בצווחת מנוע אופנוע ספורט, כמו אומר: "בוא נראה אותך משיג אותי, שוויצר!". לאופנוענים שכאלה אני מגיב תמיד בחיוך ביני לביני.

מה לי ולרכיבה ספורטיבית עכשיו? לא עברתי יותר משלושה קילומטר והימאהה הכחול עם שני רוכביו כבר עמדו במחסום שיפוצי הדרך הראשון להיום. אמנם הכבישים בקולומביה רחבים ויפים, אך מדי כמה קילומטרים נעשים בהם שיפורים, שיפוצים וסלילה מחודשת של קטעים שנסחפו או כוסו במפולות סלע. כך שהכביש הרחב הופך לנתיב אחד המנוהל על ידי עובדים בשני קצותיו, המתירים בכל פעם לשיירה מכיוון אחד לעבור בו.

חליפת רכיבה סטייל קולומביה

הגעתי לשני הרוכבים על אופנוע הספורט, שהתעלמו מנפנוף השלום שלי ורכנו על האופנוע שלהם דרוכים לזינוק מראש הטור. הדקות חלפו, והם על קצות האצבעות, מחכים לגונג. וכשהוא היכה, הם שוב נעלמו מעבר לכתף ההר הרחוקה.

באיזור הזה, בו הדרך חצובה בשולי ההר, הכביש מוצף מים מדי פעם. הם מגיעים ממפלים זעירים הנופלים מראשי הקירות שכורסמו ברכס וצריך להיזהר מהחלקה. המשכתי לרכב בנינוחות, תוך הקשבה למוסיקה ברזילאית שיודעת להתאים את קצב הלב לקצב המנוע. באחד העיקולים הרחבים שמאחוריהם הכביש נפל בזווית חדה ימינה לתוך ירידה תלולה. ראיתי התקהלות בצד הדרך. תאונה. מגן המתכת משמאל היה פרוץ. נראה שמישהו עף לתהום משמאל.

עצרתי לראות במה מדובר וליבי דפק. הבטתי מעבר למחסום המתכת וקיוותי לא לראות את המראה שממנו חששתי. רווח לי כשראיתי כי זו היתה "רק" משאית/מיכלית ענק, שנהגה לא "לקח" את הסיבוב והמשיך ישירות למדרון. למזלו, המדרון היה משופע והוא נעצר אחרי כמאה מטר.

המשכתי. לאחר כעשרים קילומטר, שוב מחסום תיקוני דרך. עברתי כחמישים מכוניות שעמדו בטור והגעתי לראשו. שם חיכו לי שני הרוכבים שהסירו את הקסדות ועמדו ליד האופנוע. הפעם החלפנו מילות ברכה. מסביב נתקבצו לראש הטור עוד רוכבי קטנועים ואופנועים קלים, והביטו בשתיקה במיפלץ עליו רכבתי.

האחראי למחסום אמר שהעיכוב יימשך כעשרים דקות. החלטתי לשבור את השתיקה לטושת העיניים סביבי. שלפתי את שקית סוכריות ה- m&m שלי וחילקתי חופנים של כדורים צבעוניים למי שרק הושיט יד. זה שבר את הקרח, פתאום נשאלתי שאלות באנגלו-ספרדית מהירה ועניתי עליהן בספרדית-עברית איטית.

דוכן על אם הדרך

מכאן ועד המשך 450 הקילומטרים של רכיבת היום, כבר היו לי חברים לנפנופי שלום, מחוות עקיפה ופינוי נתיב. הכבישים בקולומביה הם כבישי אגרה, אך אופנועים פטורים מתשלום. בכל כניסה לכביש אגרה יש בצד ימין מסלול כניסה חינם לאופנועים. מעורר מחשבות על היחס לדו-גלגלי במולדת.

הדבר שהכי מאפיין את קולומביה: הטרור

היעד להיום, העיר קאלי (Cali) השוכנת כארבע מאות קילומטר מדרום מערב לבוגוטה. כדי להגיע אליה יש אפשרות לרכב בדרכים צדדיות החולפות בנוף הררי פרוע ובכבישים באיכות בינונית, ולקנח באיגוף דרומי דרך העיר הואילה (Huila), או לחתוך מעט צפון מערבה דרך העיר ארמניה (Armenia), ואז לרדת לאורך הרמה הפנימית המערבית שנמתחת דרום מערבה, כמעט עד גבול אקוודור.

בחרתי באפשרות השנייה. ההכנה אמש ליציאה שלי לקטע הקולומביאני, החלה בקבלת מייל טרי מהבית, אליו היה מצורף קישור לדיווחים עדכניים מהנעשה בדרום קולומביה. כלומר לא רשימת הפסטיבלים או הירידים השבטיים, לא גובה הגלים בחוף ולא עוצמת מי המפלים, כי אם הדבר שהכי מאפיין את קולומביה בשנים האחרונות: הטרור.

דיווחים על עוד חטיפות שנעשו השבוע, בדיוק על הציר עליו אני רוכב - רציחות ומעשי שוד שהתרחשו ממש לפני ימים ספורים. היו קטעי דרך ארוכים בהם מצאתי עצמי בודד לחלוטין. היו מקומות בהם הכביש היה כל כך מוזנח שחשבתי שאולי טעיתי בדרך ולא היה את מי לשאול.

הדרך בין העיר קאלי לעיירה פסטו

לא אחת ציפיתי למצוא מחסום דרכים מאולתר מעבר לפניה חדה, בו ישדדו אותי, במקרה הטוב, ובכמה מקרים בהם חלפתי על פני רכב חונה, במקום נידח, חשבתי שיקפצו מתוכו אנשים ויכוונו אלי נשק.

כל מי שרוכב על אופנוע יודע שבסופו של דבר, רכיבה על כלי כזה היא מסע אחד ארוך של תסריטי אירועי תקלות, מכשולים או סכנות שכותרתם פשוטה: "והיה אם". כלומר, בכל רגע עלי לחשוב על "מה עלי לעשות אם…": יהיה שמן על הכביש... אם הרכב לפני יעצור פתאום... אם זה שמאחור יתקע בי... אם אמצא מולי רכב שיצא לעקיפה חסרת אחריות… אם ואם ואם.

בזכות החשיבה הזו, אופנוענים אמיתיים שורדים, לדעתי. אבל כאן עלי לגייס חשיבת "אם" מסוג אחר. מה עלי לעשות, אם אתקל בחוליית חוטפים שתהפוך את הדיווחים מהמסע שלי מפוסטים קלילים ומטומבלים, לנתון חדשותי? בלי שום חשיבה על מעשי גבורה, אני מחזיק בהיכון את לחצן קריאת החירום של מכשיר ה"ספוט" (Spot), שהוא מכשיר איכון לווייני למצבי חירום, אותו רכשתי טרם היציאה לדרך.

עכשיו יכול כל פרח טרור לחטוף אותי

ההתעסקות בטרדות הבטחוניות לא המעיטו בכלום את ההנאה שחשתי מהנוף סביבי. כמות הפרפרים שחצו את הכביש והציפרים הצבעוניות שקיפצו ודאו לצידי הדרך, הפתיעו אותי בנוכחותם.

מאז הבוקר חצו את דרכי, שחלפה באיזורים טרופיים, חמישה פרפרי מורפו כחולים וענקיים שבהקו בגוון טורקיז מתכתי ומעופם הוא נפנוף עצל, איטי ולעיתים נמרץ. במסעדה בה ראיתי חבורה של שוטרים סועדים, עצרתי והזמנתי מרק ירקות ולחם. לפחות מכאן הרגשתי, אצא בשלום.

הכביש עובר מעל ובתוך האנדים היבשים

כשנכנסתי הבנתי שכולם רתוקים למשחק הכדורגל בין קולומביה לאקוודור ששודר באותו זמן על מסך בפינת המסעדה. עכשיו יכול כל פרח טרור לחטוף אותי, את המסעדה ואת כל משטרת קולומביה. רק קיוותי שגם הטרוריסטים צמודים עכשיו למסכים.

הגעתי לקאלי ממש עם חשיכה. עיר ענקית עם מרכז מודרני וכבישים עטורי צמחיה מטופחת, וכיוונתי להוסטל "איגואנה" הממוקם באחת משכונות הוילות בגבעות שבמערב העיר. קיבלתי חדר עם מקלחת קרה ובניין מלא תרמילאים צעירים, וגם שני זוגות מבוגרים יותר.

לא היה קשר אינטרנט מפאת תקלה, אבל היתה מוסיקה נהדרת של מוצ'ילר אנגלי שישב בפינת החדר ונתן לכולנו קונצרט חינם. עזבתי את קאלי בשעה חמש וחצי, חשבתי כי בשעה כזו אצליח לחצות את שולי העיר הצפופה ולהימנע מהִתקעוּת בכאוס התחבורתי, המאפיין את השכונות הדרומיות כאן.

אך מה לעשות, הכביש היוצא דרומה מקאלי חולף באמצע השוק. ושוק, כמו שידוע לנו, זה אזור זוחל, נדחף, חונה באמצע הכביש וצופר, שיש לי אליו יחס אמביוולנטי. כי מצד אחד אני אוהב את זה, ומצד שני יש לי בתוכנית חתיכת מרחק להיום. מול ריחות השוק המתעורר, קריאות הסוחרים באינטונציה הזהה בכל השפות בעולם, הקונים הרבים שגדשו כל פינה באותה התנהלות כמו בכל שוק בעולם, הרגשתי שוב בבית.

שדות קנה סוכר מאופק לאופק

המשכתי. קאלי שוכנת במרכז רמה בגובה ממוצע של 1,500 מטר. אוויר יבש ונעים, שדות קנה סוכר מאופק לאופק וכמה בתי זיקוק ההופכים את הסוכר לדלק. מולי חלפו משאיות שהובילו את קציר קני הסוכר, בארבע, חמש ושש מיכליות נגררות קשורות זו אחרי זו, כרכבת כביש.

כניסה לכביש אגרה; מימין נתיב לאופנועים. המעבר חינם

מחסומי הצבא על הדרך הלכו ותכפו. ידעתי שזה סימן, כי אני באזור מועד. במהרה הנוף השתנה לחצי מדברי. לפתע נעלמה הצמחייה הטרופית וקרחות עשב וקוצים יבשים במדרונות סלעיים, החלו לתת את הטון לנוף. החום עלה ונהיה שרבי ממש. חלפתי בין כפרים עלובי מראה וריח. אנשים פשוטי לבוש נברו בערימות אשפה ובתים זנוחי חזית. רוב האנשים היו כהי עור ממוצא אפריקני. ניכר שהגעתי לאיזו חצר אחורית של קולומביה.

הכביש המריא עוד ועוד לגבהים שמעל 2500 מטר. ושמתי לב כי גם בגובה 2700 מטר צמחו עצי מנגו, בננה וקוקוס השייכים לאזורי צמיחה טרופיים ונמוכים. גם התנועה היתה דלילה ושמתי לב כי כמו במרכז אמריקה, גם הערים עמוסות ופקוקות ברכבים פרטיים.

אנשים אינם נוסעים כך סתם מעיר לעיר ברכבם הפרטי. בדרכים הראשיות יש משאיות בכל גודל, אוטובוסים עם כל גווני העשן, כמה טנדרים פתוחים ואולי עשר מכוניות פרטיות שחלפו על פני ביום.

לעיירה פסטו (Pasto) הגעתי לקראת ארבע אחר הצהריים. האוויר היה צלול ועל הסביבה כולה היה נסוך אור צהבהב שהדגיש את יפי המקום עד למרחקים. העיר מונחת בעמק באמצע רכס גבוה, רחב ועטור שלוחות הרים הנאספות למרכז העיר במורדות מתונים.

הנוף המדברי בדרום המדינה

תיתורת העיר מכוסה בצפיפות ובבתים בגוון טרה קוטה אדמדם. ללא שאלות רבות, זיהיתי מבעד לרחובות הפשוטים את צריחי הכנסיות וכך ידעתי להגיע למרכז הסוקאלו, שם חשבתי וודאי אמצא גם מקום ללינת הלילה.

שילוב בין עתיק לחדש

פסטו תהיה, על אף יופיה המדהים, לא יותר מחניית לילה בדרך לגבול עם אקוודור המתוכננת למחרת בבוקר. מרכז פסטו הוא שילוב בין עתיק לחדש, בין סואן לאיטי, בין מתוח לבין כמה שוטרים ששוטטו באיזור והפגינו נוכחות מוגזמת לטעמי.

ההוסטל "קאולה" ממוקם ממש במרכז מול הכנסיה בקומה שניה של בנין משופץ בסגנון קולוניאלי. היו במקום עוד זוג אוסטרלים שיצאו לעולם עד שיגמר הכסף או שייתפסו עם שקית הגראס. האופנוע ננעל במגרש חניה ממול. ככל שאני מתקרב לגבול עם אקוודור, אני מרגיש כמו מי שפתאום מסתכל כל כמה דקות על השעונים והמחוונים, כי הוא מבין שהזמן אוזל.

הפגישה עם גלי בקיטו, תהיה סוף הקטע העצמאי, הבודד הראשון של המסע. עד לשם, אני כל הזמן רק עם עצמי, חווה את השלווה שבבדידות אך גם את הצורך לדבר עם מישהו, לחלוק. לדון על מה חשוב ומה לא. מנסה להביט עלי מהצד, מתלבט אם לצחוק או להצטער. אני נוזף בעצמי ומצחיק את עצמי, וברגעים מסויימים מתמלא בגעגוע שלא תמיד ברור לי למי הוא, ומוצא פתאום שהנוף מיטשטש מבעד לדמעות - כאלה שעולות בלחץ ובמהירות, מלוות בכאב בגשר האף.

מעבר הגבול בין קולומביה לאקוודור. יעילות עם חיוך

אני חושב על בנותיי, מה הייתי רוצה לומר להן ממש ברגע זה, עורג לגלי שלי. אני חושב על חברים שאני אוהב, על סבלם ועל שמחותיהם, נזכר בפנים שאיבדתי בקרב או בתיגרות הקיום.

הנוף סביבי הוא לעיתים לא יותר מתפאורה בסרט פנימי שאני מחבר. סיפור הנשען על דברים קטנים שאני רואה, דברים סתמיים שלא תיארתי לעצמי, כמה עוצמה יש בהם לחבר אותי לחוסרים. ומה חסר לי כאן, באמת? מנוחה. חיבוק. מילה.

אני כל הזמן מדגדג את התובנות הבומבסטיות, הצדקניות והמקובעות שלי ומאתגר אותן למול מסקנות קטנות שאני אוסף כל הזמן. ואחרי כמה קטעי מחשבה על האבסורד שבחיים, אני מבין גם כמה דקיק הגבול בין אומץ לטיפשות, וכי עלי להמשיך במסע הזה לא כי אני אמיץ, אלא כי אני פחדן שיודע שבלעדי המסע הפנימי שלי, אני נדון לגסיסה איטית. לא כאדם, אלא כחולם - וזה לדעתי הפחד הכי גדול שיש.

• בפעם הבאה: אקוודור. המפגש עם גלי ורענון הרכיבה בשניים מבעד לארץ מדהימה.
  

• לכל הכתבות של חוצה אמריקות
  

• לבלוג של יוני