קול קורא לנדוד, לנדוד: 48 שעות של אירוח בדואי

שתי צעירות תל אביביות עלו על הרכבת בסוף השבוע, ונסעו לנגב לבלות יומיים בעקבות התרבות הבדואית. הן קיבלו הסברים על המסורת, פגשו גברים פמיניסטיים, סיירו בשוק המקומי, טעמו את הבקלאוות הכי טעימות בעולם - ונשבעו לחזור שוב

"אני מפחדת", אמרה חברתי ר' בשנייה שבה דרכו רגלינו בתחנת הרכבת להבים-רהט. "אני מפחדת שתמכרי אותי לבדואים בתמורה לגמל".

"זה בסדר", הרגעתי אותה, "לא אמכור אותך בפחות משלושה גמלים וחמור! איך אני איתך?"

צלצול הטלפון עצר את חברתי ר' מלעשות "אחורה פנה", ולברוח כל עוד נפשה בה, בחזרה לתל אביב הרועשת. על הקו הייתה מירי ארביב, המארחת שלנו ביומיים הקרובים.

"אני כאן, ברכב הלבן", אמרה מירי, שנרפאה רק יום קודם משפעת החזירים.

ארביב הגיעה לנגב מירושלים. בשנתה הראשונה באוניברסיטה התיידדה עם בדואים רבים והרגישה משיכה בלתי-מוסברת לתרבות ולאנשים. כיום היא כבר מבינה שההתעניינות שלה התחילה בילדותה שעברה עליה בסיני.

אחרי שהעמסנו על האוטו המגמגם של מירי את מיטב מטלטלינו, יצאנו לעבר תל שבע, שם עתידות היינו להתחיל את המסע בעקבות התרבות הבדואית שבנגב, מסע שאליו הגעתי נטולת כל ידע, וממנו אני יוצאת עם מטען של חוויות שעוד ילוו אותי בעתיד, וללא ספק משפיעות כבר עכשיו על ההווה שלי.

תחנה ראשונה: תל שבע

תל שבע צמודה לעומר, ונחשבת ליישוב הבדואי הראשון בנגב. חרף הקירבה הגיאוגרפית, ההבדל בינה לבין עומר שכנתה הוא כמו ההבדל שבין סטייק אנטריקוט לפרוסת לחם עם שוקולד.

בתוך יישוב שבו ערימות זבל רבות ו"בַּמְפֵרִים" קשים מסתתרת חווה מדהימה, הטומנת בחובה סיפור חיים מלא השראה. לסיפור הזה קוראים מרים אבו רקיק, והיא היזמית והמפעילה של חוות "בת המדבר".

הבנות עם אבו רקיק מחוות "בת המדבר" (צילומים: מירי ארביב)

המשימה להגיע לביתה של מרים לא הייתה קלה. מרגע שנכנסנו לתל שבע נאלצנו לנווט את דרכינו בדרך חתחתים ללא שילוט, הכוללת הסתעפויות, כיכרות ופניות מייאשות. לא פלא אם כן, שבשלב מסוים הבינה מירי שאין לה ברירה, אלא להתקשר למרים ולבקש ממנה הכוונה מדויקת.

אספנו את מרים שכיוונה אותנו לעבר חוות צמחי המרפא שלה, הממוקמת בשיפוליה של תל שבע. אחרי שסיימה לימודי תואר ראשון במינהל עסקים בלונדון, חזרה אבו רקיק לתל שבע עם מטרה אחת בלבד: להגשים לעצמה את החלום, ולפתוח עסק משלה. את החווה בנתה במו ידיה במשך שלוש שנים, כשבכל פעם מוסיפה עוד ועוד שטיחים, צמחים ופרטי ריהוט.

מרים פרשה בפנינו את חזונה הכולל הקמת קו מוצרי קוסמטיקה, תוך כדי שהיא מראה לנו את צמחי המדבר שהיא מגדלת, ומסבירה לנו על סגולותיו הרפואיות של כל צמח וצמח.

הסבתא רבא של מרים הייתה מטפלת ברפואה משלימה, ששמה הלך לפניה. מרים, שמגיל צעיר נמשכה לעולם צמחי המרפא, החליטה לקחת את הידע המשפחתי הזה ולהפוך אותו לעסק עצמאי משלה, המשמר את המסורת מחד גיסא, ומאפשר לה לחיות כאישה עצמאית מאידך גיסא.

"החלטתי להחזיר את הידע המסורתי לאנשים ששכחו אותו. בייחוד הבדואים הצעירים שחסר להם הידע שאנחנו קיבלנו מהמשפחות שלנו", הסבירה מרים בשיחה עם ynet.

למרים עברית רהוטה ואישיות כובשת. אחרי ההסברים המפורטים הובילה אותנו אל החווה עצמה - האנגר מקושט ונעים, שניכר עליו כי כל דבר בו נעשה אחרי הרבה מאוד מחשבה ומתוך אהבה ללא פשרות. השטיחים צבעוניים ביותר, ומזמינים את האורחים לשבת ו"להרגיש בבית". המדפים המקושטים ועליהם שלל מוצרי הטיפוח של המותג שלה, "בת המדבר", מאירים את המקום בתחושה של בריאות אורגנית.

"בת המדבר" - גן צמחי מדבר אורגני, אירוח בדואי המשלב הרצאות וסדנאות בעברית, אנגלית וערבית.

איך מגיעים: בכביש 40 פונים שמאלה בצומת גורל, ימינה לכיוון באר שבע לפי השילוט לתל שבע ועומר דרום. עוברים את הכניסה לתל שבע ונוסעים לפי השילוט הפנימי לבת המדבר. יש לתאם הגעה מראש בטלפון 050-4445232 או במייל Mariam1010@walla.com.

תחנה שנייה: חורה

את החווה עזבנו לכיוון חורה, כשמרחבים עצומים של מדבר חולפים על פנינו, חושפים יופי בלתי-נגמר של טבע פראי ואמיתי. הסתכלנו על הנוף המרשים, אבל לא יכולנו שלא לחשוב על מרים ועל סיפור חייה מעורר ההשראה.

מירי הדגישה שמדובר בסיפור יחיד במינו, שכן 90% מהנשים הבדואיות בנגב מובטלות ואנלפבתיות. מירי עצמה מעבירה חלק ניכר מזמנה בניסיון לעזור לנשים הבדואיות לצאת ממעגל האבטלה ולהגשים עצמן, כחלק מעבודתה שנעשית במסגרת מט"י (מרכז טיפוח יזמות) באר שבע.

בדואית מכינה פיתות מסורתיות

הגענו לחורה ובאנו לבניין המועצה המקומית. חורה הוקמה ב-1989, וממוקמת צפונית לבאר שבע. האווירה ביישוב ידידותית ומסבירת פנים. בבניין המועצה חיכו לנו יונס אלנבארי וד"ר מוחמד אלנבארי, ראש מועצת חורה. השניים נחשבים פמיניסטיים, משום שהחליטו לפעול לפתרון בעיית חוסר התעסוקה בקרב הנשים המתגוררות ביישוב.

בין היתר פעלו השניים להקמת מיזם מיוחד, שיאפשר העסקת נשים חד-הוריות, שמורגלות לעבודות הבית והבישול. המיזם "קייטרינג נשות חורה" ציבורי ללא רווח פרטי, מעסיק כיום תשע נשים מתוך עשרה עובדים, ומספק 2,200 מנות מזון מדי יום.

מסעדה מקומית מומלצת מאוד בחורה היא "מירזד". מנה מומלצת: הבקלאוות והמתוקים המדהימים של המסעדה. אולי הכי טעימים שאכלתי בחיי, ואני לא מגזימה.

איך מגיעים: מהכניסה הראשית לחורה נוסעים 150 מטר אחרי הכיכר הראשונה, ורואים את מסעדת "מירזד" מצד ימין. מצד שמאל ניתן לראות ולבקר ב"קייטרינג נשות חורה".

תחנה שלישית: יער להב

מחורה יצאנו לעבר מרכז ג'ו אלון - המוזיאון לתרבות הבדואים. המרכז סמוך ליער להב, המשתרע על פני יותר מ-30 אלף דונם, ובולט מאוד על רקע הנוף המדברי שמסביב.

היער מתאים הן לטיולים רגליים וטיולי אופניים, הן כאתר מהנה ומתאים לפיקניק עם המשפחה והחברים. בנובמבר מומלץ במיוחד לבקר ביער, משום שזהו החודש שבו פורחת החלמונית - אותו פרח בר צהוב ויפהפה, שממלא את המקום.

החלמוניות. פורחות רק בימים אלו (צילום: רז ארבל)

איך מגיעים: נוסעים דרומה בכביש 40, מצומת בית קמה לעבר באר שבע. כ-2.5 ק"מ מדרום לצומת בית קמה מסתעף כביש הגישה לקיבוצים דביר ולהב (כביש 3255). חולפים על פני קיבוץ דביר ומגיעים לכביש הגישה ליער להב.

תחנה רביעית: מרכז ג'ו אלון

"תיכף תפגשו את החבר הכי טוב שלי", הכינה אותנו מירי, רגע לפני שהגענו למרכז ג'ו אלון. בעבר ניהלה ארביב את המקום ודאגה לשמור על קשר מצוין עם העובדים בו, ובייחוד עם עודה, מורה דרך מסביר פנים ואחד האנשים השנונים והמשעשעים שיצא לי לפגוש.

מרכז ג'ו אלון הוא מרכז לימודי לידיעת הארץ והכרת הסביבה, המתמחה בתרבות הבדואים. האזור שבו ממוקם המרכז עשיר בשרידים היסטוריים, אתרי נוף וטבע, כולל נקודת תצפית המאפשרת מבט מלמעלה על מתחם המוזיאון, על היישובים הסמוכים, וכמובן - על הנוף המדברי המהפנט.

"מי שרוצה באמת להכיר את תרבות הבדואים חייב להגיע למוזיאון הזה", אמר לנו עודה ולקח אותנו לסיור ברחבי האתר. עודה מורה בחסד; ההסברים שלו נגישים, מעלים חיוך על השפתיים ובעיקר - עושים סדר בכל הקשור בתרבות הבדואים ובמסורת העתיקה.

בזמנים שבהם מרבית הבדואים נמצאים בעיצומו של תהליך מואץ של מעבר מנוודות לאורח חיים מודרני, ישנה חשיבות גדולה מאין כמוה למרכז כמו ג'ו אלון, ששם לעצמו למטרה לעזור בשימור המסורת הבדואית.

המוזיאון מציע מגוון רחב של אפשרויות המותאמות לבני כל הגילים, ובהן תוכנית אור קולית, תערוכה של קק"ל ואוהל בדואי אותנטי המאפשר חוויית אירוח מסורתית, הכוללת שתיית קפה והאזנה למשלים ולסיפורים.

נוסף על כך נהנים המבקרים במקום מגן צמחי מרפא מטופח וממתחמי העשרה, ובהם אגף מיוחד שבו ממוקמות חמש מערות המייצגות תקופות ותרבויות שונות באזור.

המבקרים נחשפים לתרבויות באזור (צילומים: מירי ארביב)

אחת הפעילויות שמציע המרכז נקראת "לילות במדבר", ומאפשרת סיור גששות בדואי בשמורת להב שסמוכה למוזיאון. וכך יצאנו - ר', מירי, עודה, שני חברים נוספים ואני - לעבר השמורה, תוך כדי שהשמש שוקעת ושוטפת את המדבר בגוונים של כתום ואדום.

בסיור קיבלנו מעודה הסברים מפורטים על עקבות בעלי חיים במדבר, ובסיומו נהנינו מקומזיץ שכלל ארוחה בדואית מסורתית וכמובן - תה מתוק ובריא.

כשישבנו ליד המדורה, החלטתי להביך קצת את ר', והייתה לי הרגשה שעודה יזרום איתי.

"אז מה עודה?" שאלתי בקול, "כמה גמלים היית נותן לי תמורת ר'?"

עודה סקר את ר' מכף רגל ועד ראש והשיב בחיוך: "ר' שווה מינימום שבעה גמלים. אני הייתי מבקש חמישה גמלים כמקדמה".

הבנות מחכות לתה בקומזיץ, שכלל ארוחה בדואית מסורתית

איך מגיעים: נוסעים דרומה בכביש 40 לכיוון באר שבע. עוברים את צומת בית קמה ופונים בצומת דבירה להב. לאחר כ-10 ק"מ פונים ליער להב. בסופה של נסיעה קצרה במעלה התל יתגלו מתחם המוזיאון והחניה לכלי רכב.

מחיר: 25 שקל למבוגר, 15 שקל לגימלאי, 20 שקל לחיילים

תחנה חמישית: לינה בקיבוץ להב

את הלילה העברנו בקיבוץ להב, קיבוץ יפה ומטופח, עשיר בנוי, פרחים וצמחייה. הקיבוץ הוא תחנת מעבר למטיילי שביל ישראל שמעוניינים לנוח ולהעביר את הלילה בחדר מאובזר שבו שש מיטות, מקלחת, חשמל, מפות ואפילו רדיו-טייפ.

החדר הוא פרי יוזמה של אבי נבון, מדריך ארץ ישראל שהחליט לקחת על עצמו את שיפוצו של חדר נטוש בקיבוץ, ולהפוך אותו חדר מגורים לכל דבר.

איך מגיעים: קיבוץ להב נמצא 20 ק"מ צפונית-מזרחית לבאר שבע, ובקרבת היישוב להבים.

לתיאום לינה למטיילי שביל ישראל, כיתבו לדוא"ל: navonag@lhv.org.il

תחנה שישית: השוק ברהט

אחרי ארוחת בוקר מפנקת בדירתה של מירי ארביב שמנו פעמינו לעבר רהט, העיר הבדואית הראשונה. רהט ממוקמת סמוך ליישוב להבים ולקיבוץ משמר הנגב, והוכרזה עיר ב-1994. רהט הומה אדם, וימי שבת הם ימי עבודה לכל דבר: מסעדות, חנויות, סלוני קוסמטיקה ומוסכים - כולם פתוחים ומזמינים את תושבי הסביבה להיעזר בשירותיהם.

לרהט יש גם שוק עירוני ומקורה, המאכלס עשרות מבקרים שמגיעים מיישובי הסביבה. השוק מציע ירקות, דברי מתיקה וביגוד במחירים מגוחכים, והמוכרים מדגישים שהשוק ידידותי ליהודים, ושהאזור כולו הרבה יותר בטוח מבעבר.

השוק ברהט. המוכרים מדגישים שהשוק ידידותי ליהודים (צילום: יפה רזיאל)

איך מגיעים: קל להגיע לשוק ברהט, הממוקם בדיוק במרכז העיר, סמוך לעירייה.

תחנה שביעית: אוהל השלום

את רהט עזבנו לכיוון אוהל השלום הממוקם ליד צומת להבים, רבע שעה צפונית מבאר שבע. מדובר באוהל בדואי מפואר שמשמש אולם אירועים, ומארח חאפלות וחתונות רבות של תושבים מהאזור. מתחם האוהל מוקף חומה שעליה ציורים צבעוניים.

כש-ר' ואני ירדנו מהמכונית של מירי, שריקות ההתפעלות שלנו לא איחרו לבוא. הכריות הצבעוניות קראו לי להשתטח עליהן, לתפוס תנומה נעימה ומפנקת, ולחלום על שבעת הגמלים החסונים שאני עתידה לקבל בתמורה לחברתי ר'.

איך מגיעים: לתיאום והוראות הגעה מפורטות כנסו לאתר אוהל השלום.

תחנה שמינית: לקייה

מאוהל השלום הגענו ללקייה, מועצה מקומית שבה כ-10,000 תושבים. בלקייה ניתן לראות המשך ישיר במסלול ההתעוררות שעוברות הנשים הבדואיות בנגב, בדרך לרכוש לעצמן השכלה, לפתח יזמות עסקית ולהתקדם למקומות שעד לפני כמה שנים היו נעולים בפניהן.

ביישוב שני מרכזים: המרכז לאריגה והמרכז לרקמה, שניהם יוזמה של העמותה לשיפור מעמד האישה בלקייה. שני המרכזים מומלצים מאוד, ומלבד חנויות המציעות שטיחים, רקמות ותכשיטים, ניתן לשמוע הרצאות ולשוחח עם אותן נשים אמיצות שמנסות להגשים עצמן, כנגד כל הציפיות.

"האשה הבדואית היא כמו עץ הסדרה", סיפרה לנו האלה אבו שארד, שיזמה כעשר קבוצות נשים, ביניהן קבוצות לימוד קרוא וכתוב בעברית. "כשם שעץ השיטה צומח במדבר ומצליח לספק צל למרות התנאים הקשים, כך האשה הבדואית ממשיכה לצמוח ולשרוד - למרות הקשיים רבים".

אשה אורגת בלקייה. הנשים מנסות להגשים עצמן (צילומים: מירי ארביב)

איך מגיעים: מצומת להבים נוסעים על כביש 31 לכיוון ערד, ובדרך פונים ללקייה.
רקמת המדבר, טלפון: 08-6513208; לקייה אריגת הנגב, טלפון: 08-6519883.

מחיר: מרכז הרקמה בלקייה - לקבוצה מעל 40 איש: 15 שקל לאדם; מתחת ל-40 איש: 18 שקל לאדם

תחנה תשיעית ואחרונה: דריג'את

את הטיול עשיר החוויות שלנו סיימנו בדריג'את, הדובדבן שבקצפת, ויישוב שללא ספק אחזור אליו בעתיד. תושביו אינם בדואים כי אם פלאחים, והם נבדלים במנהגיהם ובתרבותם, תרבות החיים במערות שבצלע ההר.

מאז המאה ה-19 לא עזב מעולם בן הכפר את ביתו לצמיתות, וכיום מונה היישוב כ-850 תושבים, כולם צאצאים של אותה המשפחה. את פנינו קיבל ג'אבר אבו חמאד, מורה דרך מוסמך לתיירות מדברית, שהוביל אותנו למערת אבן עתיקה אך משופצת, שאותה בנו אבותיו, שנהגו לחיות בה.

עד לפני חצי שנה הכפר לא היה מחובר למים והתושבים החזיקו בורות מים ליד כל בית. בדרך למערה ניתן להבחין בבורות המים המיוחדים, וכן בטאבון אפייה ענק ומסורתי.

אבו חמאד מארח במערה קבוצות של עד 150 איש, שלהן הוא מעניק הסבר בן 35 דקות על שושלת משפחתו הפלאחית ועל החיים במערה. את ההסברים המרתקים קינח ג'אבר בסעודה כיד המלך, שהתקיימה בביתו בחברת בנותיו המקסימות, ובה הוגשו לנו סלטים רבים, פיתות ומגלובה מסורתית וטעימה.

"המסגד שלנו מואר באנרגיה סולרית, והשאיפה היא שבקרוב כל הכפר יעבוד על אנרגיה סולרית ויהפך ירוק", סיפר אבו חמאד, בזמן שחברתי ר' לא הפסיקה להתענג על נפלאות המגלובה וטעמה הערב.

בסיום הארוחה הובילה אותנו משפחתו של אבו חמאד לביקור במפעל התכשיטים של הכפר, שמפרנס נשים בלבד, ומקנה להן את האפשרות להרוויח כסף דרך יצירה ומלאכת יד מסורתית.

סעודה כיד המלך בביתו של אבו חאמד בדריג'את

למעוניינים ללמוד ערבית מציע הכפר סאמר סקול ייחודי, שמאפשר לתיירים ללמוד ערבית מדוברת בתוך פחות משבוע, בבית ספר שמנהל ראש הכפר, שאחותו נשואה למארח שלנו, אבו חמאד.

בצער רב נפרדנו מהמשפחה המקסימה וממירי הנחמדה, ושמנו פעמינו בחזרה למרכז הארץ, כשדבר אחד ברור לנו: אנחנו עוד נחזור לנגב המדהים, ויפה שעה אחת קודם.