מגדלור בים סוער

"אנשים רוצים להקשיב למוזיקה שקושרת אותם למקום", אמרה לי מרסדס סוסה בראיון שקיימנו זמן קצר לפני צאתו בישראל של האלבום שלה "Corazon Libre". מבחינתה, המוזיקה העממית הצליחה לשרוד את שיני הזמן כי היה בכוחה להחזיר את המאזינים לה אל השורש.

סוסה, במובנים רבים, היתה בעצמה השורש. המוזיקה שלה נבעה מן האדמה, מהמקום הראשוני, הייצרי, זה שפורץ את הכבלים והמסורות ומשחרר את הנפש. הקול שלה עטף ומילא אותך, הוביל אותך לאורך נתיבי החיים המבולבלים בביטחה וללא היסוס.

סוסה היתה מקום בזמן, כמו מולדת מוכרת ואהובה המעשירה אותך בנופיה. מעטים הם האמנים שייזכרו לאורך ההיסטוריה כלוחמים. סוסה היא אחת הבולטות שבהן. היא השתמשה באמנות שלה כנשק נגד עוולות השלטון, כאבי הקיום, מאבקי ההישרדות. בשירים שלה היא הושיטה זרועות ארוכות ומחבקות אל החלש, זעקה את זעקתו, נתנה לו גאווה וקול, שחררה אותו, גם אם לזמן מוגבל, מכבליו ואפשרה לחלום.

היא ראתה באמנות שלה אמצעי חשוב בתוך השיח החברתי ודגלה בשיוויון

ובחופש לכולם. "אני שרה על דברים שאני חושבת שחייבים להשתנות", אמרה לי, "ממלא אותי גאווה לדעת שאנשים מכבדים אותי, לא רק כזמרת אלא כאמן לוחם". סוסה מעולם לא פחדה משינויים. במולדתה, ארגנטינה, היא נלחמה כמו לביאה לשינוי חברתי, ואף שילמה על כך מחיר כבד בתקופת שלטון הגנרלים.

גם בעשייתה המוזיקלית, לאורך כל השנים, היא לא הפסיקה להתחדש. "אני שרה כי אני חושבת שאני יכולה לשנות", אמרה, "אני חושבת שאמן חייב להיות מעורב בחברה שבה הוא חי ודעתו חייבת להישמע". בתקופה שבה כל אחד לעצמו, המילים שלה הן מגדלור בודד מול ים סוער.

מצבה הבריאותי הרופף בשנים האחרונות קשר אותה לביתה. היא מיעטה להופיע והסבל הגופני השאיר צלקות גם בנפש. הגעגועים לקהל ולבמה השפיעו עליה מאוד, אבל היא נלחמה לחזור וסרבה להרים ידיים, גם כשנראה שבמלחמה הזו היא לא תנצח. היא המשיכה להופיע למרות הכל, הוציאה אלבומים, ולרגע נראה היה שהיא חוזרת לתלם.

בביקור האחרון שלה בארץ, בשנה שעברה, הגוף התנייד בכבדות ולשיר בעמידה היא כבר לא יכלה, אבל קשה היה שלא לראות את האור בעיניים. "אני שמחה להיות כאן", אמרה וידעת שהיא מתכוונת לכך. עכשיו כשהלב החופשי נדם, נשאר רק להודות לסוסה על סימון הדרך, על הזכרונות, על הצוהר שפתחה אל עולם עשיר בצבעים ובקולות, על התקווה.