קנאה או חוש צדק מפותח?
"תן לי לנסח את זה ככה", אמרה ארוסתי, "אם אני חייבת ליפול, אני גוררת אותך איתי". גישתה הזכירה לי יותר מהכל את משחק האולטימאטום המוכר ממדע הכלכלה - אדם יסרב לקבל פחות מחברו, גם אם האלטרנטיבה היא לא לקבל כלום. למה אנו חשים סלידה מחוסר שוויון והאם רק בני אדם מסוגלים להרגיש כך?
"אבל אני לא רוצה להסתובב בין כל האורחים ולהגיד תודה שבאתם כמו תוכי!" הזדעקתי. "זאת גם החתונה שלי! אני רוצה ליהנות, לרקוד, לאכול סטייקים. למה אני חייב לקבל צביטות בלחי מכל הדודות שאני בכלל לא מכיר?"
"כי מישהו צריך לעשות את זה, ואני לא עושה את זה לבד", פסקה היא.
"אז נישואין זה בעצם סבל משותף?" שאלתי בדכדוך.
"תן לי לנסח את זה ככה", אמרה ועיניה כפלדה, "אם אני חייבת ליפול, אני גוררת אותך איתי".
"את מפחידה אותי", אמרתי במרמור. "וחוץ מזה, שנינו עומדים ליהנות בחתונה שלנו. פשוט אני איהנה יותר. אם את תבטלי את כל החתונה בגלל זה, זו תהיה נקמנות לשמה".
ארוסתי גלגלה עיניה, נאנחה מעומק הלב והלכה לשטוף כלים. היא עושה את זה לפעמים, כשהיא מבינה שאני מדבר שטויות ומתווכח רק בשביל הכיף. אני נשארתי בסלון לבדי והפסקתי לדבר, אבל התחלתי לחשוב. היה לי הרבה על מה לחשוב, מכיוון שגישתה של בת-זוגי הזכירה לי יותר מהכל את משחק האולטימאטום המוכר ממדע הכלכלה.
עוד ב"הידען": דבק רפואי יעיל מתולעים
משחק האולטימאטום הפשוט ביותר אינו כולל בתוכו אולטימאטום כלל. שווה בנפשכם כי נקלעתם לשעשועון בו אתם מתחרים מול המשתתף האחר. השעשועון אינו מתוחכם במיוחד: יריבכם צריך לחלק עשרה שקלים בינו לביניכם, לפי ראות עיניו. אתם רשאים להסכים לחלוקה או לסרב. במידה וסירבתם להצעה, גם אתם וגם היריב תסולקו מהשעשועון מבלי שתקבלו אפילו אגורה שחוקה אחת. מהי החלוקה הטובה ביותר מבחינתו של היריב?
בעולם ללא קנאה, האסטרטגיה המוצלחת ביותר של היריב תהיה להעניק לכם אגורה אחת, ולקחת לעצמו 9.99 שקלים חדשים ובוהקים. לכאורה, אם נסתכל על ההצעה באופן רציונאלי טהור, נראה שהיא הוגנת למדי. היריב אמנם מרוויח סכום עצום של כסף – גדול פי 999 מהסכום שהוא בוחר להעביר לרשותכם – אבל הרי גם אתם יצאתם ברווח לעומת המצב שבו התחלתם! נכון, רווח של אגורה אחת, אבל גם זה רווח!
מה, אתם לא מרוצים? אם אתם בני אדם, כנראה שלא. והסיבה שאתם לא מרוצים היא רגש הקנאה והסלידה מחוסר השוויון. בכל אינטראקציה שבמשחק, אתם מרגישים מחויבים להשוות בין הרווח של היריב לרווח שלכם עצמכם, ומבינים שלמרות שבאופן אובייקטיבי יצאתם ברווח, הרי שבהשוואה ליריבכם יצאתם בהפסד גדול. די ברור שמצב זה אינו מקובל עליכם.
מדוע בעצם אנו טורחים להשוות כל העת בין עצמנו לבין חברינו ויריבנו? שאלה זו קיימת מזה אלפי שנים בוריאציות שונות: מדוע רבים מאתנו מרגישים שכאשר העובד שלצידנו מקבל העלאה, הערך שלנו קטן? מדוע איננו יכולים לבצע מלאכה ללא תמורה, ולהרגיש מסופקים מעשיית המשימה בלבד? מה אכפת לנו, בעצם, אם האדם שלצידנו יקבל שכר גדול יותר עבור אותה מטלה?
כל אלו אינן שאלה בעלמא. לכאורה, רגש הקנאה אמור להיות מזיק מאין כמוהו לכל חברה שהיא. הקנאה מפלגת ומפרידה בין חברי הקבוצה וגורמת למריבות ולסכסוכים. היא גורמת לחוסר סיפוק עמוק ולהימנעות מביצוע עבודה על הצד הטוב ביותר. מדוע, אם כך, השתמרה הקנאה במהלך האבולוציה, בעוצמה כזו שכל אחד מאיתנו חווה רגש זה מדי יום ביומו?
היו שאמרו שבמהלך האבולוציה היה המין האנושי היחיד שפיתח את רגש הקנאה, כמעין תוצר לוואי של המודעות העצמית. אך כיום אנו יודעים שגם מינים אחרים של בעלי חיים ניחנים באותה דרך התנהגות אובססיבית. פרידריקה רנגה, חוקרת באוניברסיטת וינה, הוכיחה ב-2008 כי גם כלבים יכולים לקנא בחבריהם. הוא הכניס שני כלבים לאותו חדר, ואילף אותם להושיט את ידם ללחיצה בפקודה. בכל פעם שביצעו את המשימה המנומסת בהצלחה, קיבלו הכלבים פרס קטן – חתיכת לחם או נקניק.
עוד ב"הידען": הליצן ג'י לילברטה המריא לחלל
כל עוד קיבלו שני הכלבים פרס זהה, צייתו שניהם בשמחה. אך כאשר בחר ריינג' להעניק פרס רק לכלב אחד ולא לשני, נעלב הכלב המקופח ונמנע בנקמנות קטנונית סטייל ג'נטלמנים אנגליים מללחוץ את ידו של ריינג'. תופעות דומות הודגמו גם בניסויים בקופי קפוצ'ין ובשימפנזות, במהלכם השליכו הקופים בתיעוב פרסים שהיו פחות יקרי-ערך מאלו שקיבלו חבריהם לכלוב על ביצוע אותן המשימות.
נראה שרגש הקנאה טבוע עמוק במוחותיהם של בעלי חיים רבים, ואינה מנת חלקו של המין האנושי בלבד. עובדה זו רק ממחישה עוד יותר את גודל הבעיה. אם הקנאה היא רגש שלילי, מדוע היא קיימת בהיקף שכזה בטבע?
את התשובה ניתן לקבל מסקירה מחודשת של משחק האולטימאטום. בגרסא הקודמת שהדגמנו, נטולת הקנאה, הייתם מוכנים לקבל כל הצעה, מעליבה ככל שתהיה. במצב זה שבו איננו חשים קנאה בסובבים אותנו, הם אינם חוששים להציע לנו הצעות לא הוגנות בעליל, ואף מצפים מאיתנו לקבל אותן.
כאשר השחקן השני במשחק האולטימאטום יעדיף באופן עקבי להטיל וטו על הצעה שתיראה לו לא הוגנת, זה יגרום לשחקן הראשון לשפר את ההצעות שלו. בדומה לקופים ולכלבים, גם בני אדם אינם עובדים באופן רציונאלי טהור. אם אנו מאמינים שקופחנו, הרי שנהיה מוכנים לוותר על הרווח הקטן שלנו מתוך מטרה לנקום.
חמוש בתובנות אלו, התגנבתי למטבח עם הזנב בין הרגליים: "טוב, אני אבוא אתך לכל הדודים והדודות...וכשאמרתי שאת מונעת מתוך נקמנות, התכוונתי לזה כדבר טוב".
"זו לא נקמנות", חייכה זוגתי ללא הומור, "זהו צדק".
ובעצם, באמת מדובר כאן בצדק. משחק האולטימאטום מדגים היטב את חשיבותה של הקנאה במערכות יחסים כלכליות ובין-אישיות. אם אי פעם תיקלעו לשעשועון שכזה בחיים האמיתיים ותצטרכו לחלק את עשרת השקלים, סביר להניח שתבחרו בחלוקה שוויונית באזור ה- 50:50. מתוך היותנו בני אדם אנו יכולים להבין עוד לפני החלוקה, כי קנאתו הצודקת של הצד השני תפסול כל חלוקה אחרת.
בדרך זו מובילה הקנאה האינדיבידואלית ליצירת סטטוס-קוו עדין של צדק חברתי, בו מחויב כל פרט בחברה לכבד את האינטרסים של האחר, כדי להימנע מלעורר עליו את קנאתו של זה. הנה כי כך, הפכו הקנאה, הנקמנות והסלידה מחוסר השוויון לבסיסו של הצדק החברתי, והיו לתכונות שראוי וכדאי לשמרן במהלך האבולוציה.
…
שלושה ימים לאחר מכן –
"אהובתי, כתבתי מאמר קצר שכולל התייחסות אליך. אני יכול לפרסם אותו?"
"הממ", סוקרת זוגתי את המסמך שלעיל, "אני יוצאת כאן ממש רעה. אבל אתה יוצא ילדותי, אז זה בסדר".
נאנחתי. אין ספק שלאישה איתה אתחתן יש חוש… צדק… מפותח.