יש ונדליסטים עם לב של אבן

כמה תסכול, רוע ואכזריות צריך כדי לכלות את מכסת הזעם האנושי בשרידי היסטוריה בת אלפי שנים. הדם עלה להם לראש, הייאוש והתסכול העבירו את ההילוכים מראשון לשני, ומשלישי לרביעי, עד שהם הגיעו לחניה החשוכה. טיפסו בשקט, אולי מעדו בדרך, אולי היה להם זמן לחשוב כמה הם כועסים. על כולם. על המדינה, על הבני זונות, על כל הרע שעשו להם, והם כבר יראו לכל העולם מה זה.

אז לקחו דלי עם צבע ופטיש כבד, והראו לאבנים ולהיסטוריה הדוממת מי כאן הגבר. מי כאן הבוס האמיתי במדינה המובטחת הזאת. במדינה השסועה והמיוסרת הזאת. שלא יהיה כאן ספק.

עמודי המקדש הנבטי מנותצים על הקרקע‏ (צילום: הרצל יוסף)

1

2

3

4

5

6

7

גלריית תמונות מהונדליזם בגן הלאומי עבדת (צילום: הרצל יוסף)

האבנים האלו כבר הספיקו לראות את הנבטים, ואת שאר שבטי המדבר הנודדים, ואת החשמונאים והרומאים והמוסלמים ואחר כך גם כמה יהודים, שהגיעו וניסו לשמור על המקום הרחוק הזה במדבר, שלפני כמה שנים, אונסק"ו החליטו שהוא מספיק חשוב לכולם, וזיכו אותו בתואר המכובד, של אתר בעל חשיבות מורשת עולמי. אתר שהוא מעבר לדת, מעבר לכל מחלוקת, מעבר לספק. ואתמול בלילה האבנים האלו זכו לראות ולהרגיש, עד כמה רחוק הרוע, הטמטום והתסכול האנושי מגיעים.

והאבנים, כדרכן של אבנים שראו ממלכות ואימפריות קמות ונופלות, ומלכים מוכתרים ומובסים, ספגו את כל התסכול והזעם, בהכנעה השמורה רק לאבנים. ובדממה מצמררת, הן סיפרו הבוקר את מה שקרה שם באישון ליל.

משטרת דימונה מיהרה לשלוח את טובי השוטרים, ועוד רגע הפוליטיקאים כבר ימהרו לשלוח לכתבים את התגובות הכואבות שיתארו את התדהמה שלהם והצער. אבל הרי הכתובת הזאת הייתה מרוחה על הקיר, בצבע הרבה יותר חזק ממה שנשפך אמש על שרידי הכנסיות העתיקות בעולם. והאבנים נזרקו בכוח הרבה לפני שהן הספיקו לנתץ את שרידי ההיסטוריה המכונסים בעבדת. אבל אנחנו, כהרגלנו, היינו עסוקים בהזרקת בוטוקס ומתיחת פנים.

הדרך היחידה להשיב מלחמה

בפעם האחרונה שביקרתי בגן הלאומי עבדת הגעתי לשם לפנות ערב, רגע לפני השקיעה. שמש סלחנית צבעה את המדבר בגוונים חמים, ורוח מדברית יבשה ליוותה את צעדיי כשפסעתי בין שברי ההיסטוריה האנושית, שהייתה חלק מהמקום הזה במשך אלפי שנים. בגובה 650 מטר, בלב האקרופוליס של העיר הנבטית המופלאה הזאת, קיבלתי תזכורת נוספת למיקום שלי כאן בעולם.

אל מול מרחבי המדבר והמראות המרהיבים שעולים מכל עבר, קל יותר לחזור לפרופורציות האמיתיות שלנו כאן. שאפתי עמוק את אוויר המדבר, דחסתי לתאי הזיכרון כמה שיותר מראות מהרגע הקסום ההוא, ושבתי מעט יותר מפויסת לניהול מלחמת ההישרדות של חיי במרכז הארץ.

בדרך היורדת מהר הנגב ומתפתלת חזרה למציאות של חיי, קלטתי שאנחנו לא יותר מאשר גרגר אבק קטן וחסר משמעות בתוך ההיסטוריה המדהימה, שחלקה חבוי ומקופל בעבדת.

הבוקר הגעתי למסקנה אחת והיא מאוד לא רומנטית: הגיע הזמן לעשות פנלים כמו שצריך. במדבר הקטן והקסום שלנו, אם עדיין לא הבנתם, יש הרבה מאוד אבק. וברגע שהתסכול והזעם והכעס איימו לסמא גם את עיניי ודעתי שלי, הבנתי שהדרך היחידה להשיב מלחמה היא לארוז את עצמי ואת איתי בני, ולצאת איתו לעבדת.

היום. עכשיו, בחול המועד סוכות. לבקר בעין עבדת הקסומה והירוקה, ואחר כך לטפס למרומי גן לאומי עבדת. זו תהיה בסך הכל עוד הזדמנות לנסות וללמד את הילד שלי על הטוב והרע, התסכול והטעם הרע. אבל בעיקר להראות לו את גודלו ויופיו של המדבר, על רקע של פיסת היסטוריה הרוסה וחרבה.