הקרב על ירושלים

לא באבנים ישיגו את ירושלים / אבי דיכטר

האינתיפאדה הפלסטינית של העשור הזה גבתה ממדינת ישראל מחיר דמים כבד מנשוא: למעלה מ-1000 הרוגים ויותר מ- 7,000 פצועים. מקח טעות עשתה הרשות הפלסטינית בכך שלא ניסתה, וספק רב אם בכלל רצתה, לבלום את מסע ההרג שניהלו אנשיה נגד ישראלים, רובם אזרחים תמימים.

בסכמם לעצמם את תוצאות התנהלותם לאורך האנתפאדה, יודעים מנהיגי הרשות כמו גם ראשי החמאס וארגוני הטרור האחרים, לסמן את הנזק הכבד ביותר שנגרם להם במהלכה – אובדן ירושלים.

ב-9 באוגוסט 2001, מיד לאחר הפיגוע הנורא במסעדת "סבארו" בירושלים שגבה 15 קורבנות ו-132 פצועים, גורשו גורמי הרשות מירושלים. משרדים שפתחו בגלוי ובכיסוי נסגרו ועובדיהם שאינם ירושלמים גורשו לשטחים. ה"אוריינט האוס", שנתפס על ידם כמתחם שנהנה מחסינות זהה לזו של שגרירות ארה"ב, נסגר ותכולתו הוחרמה. ומעל לכל, גורמי הרשות ששהו בהר הבית סולקו משם בזה אחר זה. תם עידן שבע השנים שבהן ישראל התעלמה או אישרה נוכחות של גורמים פלסטינים מהרשות בירושלים.

לא החזרה של צה"ל ליישובים הפלסטינים ביהודה ושומרון במבצע "חומת מגן", ואפילו לא אובדנה של עזה וכיבושה בידי החמאס ואיראן (בעידן מחמוד עבאס) מהווים את גולת הכישלון, כי אם אובדן דריסת הרגל בירושלים.

היה ברור שהרשות כמו גם החמאס יחפשו את ההזדמנות הראשונה כדי להבעיר שוב את ירושלים ולנסות להפגין את ריבונותם במזרח העיר בכלל ובהר הבית בפרט. דרישת מנהיגים בארה"ב ואירופה לעצור את הבנייה במזרח ירושלים, משל היתה להתנחלות בלתי מורשה, היתה זריקת המרץ עבור הגורמים הפלסטינים לצאת לדרך. אם באמריקנים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הרשות הפלסטינית?

העיתוי היה נוח. תמו תפילות הרמדאן בהר והאספסוף היה קל לגיוס. ההסתה של גורמי הרשות, של החמאס ושל עושי דברו בקרב ערביי ישראל הלא הם קיצוני "התנועה האיסלאמית", החזירה את דור האבן לזירה. טוב עשתה משטרת ישראל ומפקדיה שמיהרו לתגבר כוחות בירושלים כדי לדכא את המהומות. סגירת ההר למבקרים ודילול המתפללים המוסלמים, הם צעדי זהירות הכרחיים להשגת רגיעה באזור הנפיץ ביותר בעולם. בירושלים על כל שכונותיה ורובעיה ובכלל זה בהר הבית, ישנו כיום רק גורם שלטוני אחד המוסמך לקבוע את המותר והאסור – מדינת ישראל, ורק גורם ממלכתי אחד לאכוף את החוק – משטרת ישראל.

כל מטפחי האשליות (בערבית, בניב פלסטיני או ישראלי, באנגלית וכן גם בעברית) באשר לחזרת ירושלים לגבולות 67', ראוי שיתפכחו. הנוכחות הפלסטינית הרשמית בירושלים תהא בעתיד בדמות שגרירות, וזו תיכון בעיר לאחר הסכם השלום בין ישראל לבין הרשות הפלסטינית.

עד אז, לא אבנים ולא נעליים ישיגו קיצור דרך.

ח"כ אבי דיכטר, קדימה

פיצוץ ידוע מראש / אחמד טיבי

"הערבים הם כפויי טובה", פלט ניצב אהרון פרנקו, מפקד מחוז ירושלים, בהתייחסו להפגנות של מוסלמים ופלסטינים בירושלים המזרחית. "אפילו אפשרנו להם את תפילות הרמדאן", הוסיף הקצין. "גילינו נדיבות לב", זה מה שרצה לומר במידה רבה של אדנות השליט במדים הכחולים. "הם פשוט לא נחמדים", אומר אחר. "הרי יש להם ביטוח לאומי, היהודים נותנים להם הכל ובסוף הם זורקים אבנים ומפגינים. מה עוד הם רוצים"?

זהו שיח של יהירות והתנשאות, של מי שמתנחל בתוך ביתו של האחר. מדכא אותו, מנסה ל"ייהד" את המקום פעם באמצעות הפקעה, פעם באמצעות הרס בתים, פעם באמצעות מניעת אישורי בנייה ופעם באמצעות סגירת מוסדות פלסטינים רשמיים בעיר, ששמה הוא ירושלים המזרחית - ולא מזרח ירושלים. מדובר בעיר תחת כיבוש מאז 1967, ולא בשכונה בעיר ששאוחדה לה יחדיו. אפילו ממשלות ברק ואולמרט הכירו בעובדה שזהו כיבוש, והסכימו לסגת מחלק גדול ממנה, גם בקמפ-דיוויד וגם בשיחות שהתנהלו בשנתיים האחרונות.

אך יש משהו מעבר לביטוח הלאומי ומעבר לתעודה הכחולה. זו הזכות המופקעת, הזכות להיות עם חופשי והזכות של כל מוסלמי להתפלל מתי שירצה בכל יום בו יחפוץ, יהיה גילו אשר יהיה.

משטרת ירושלים בפיקודו של ניצב פרקו אוסרת על גברים מתחת לגיל 50 להגיע למסגד אל אקצא כדי להתפלל, היא אף סגרה בימים האחרונים את האזור ומונעת מפלסטינים ומוסלמים להגיע למקום. אין פגיעה קשה יותר בחופש הפולחן מאשר מגבלה זו. אפילו אלוהים לא הטיל מגבלה של גיל על התפילה.

הצטברות של זעם ותסכול ניכרת לאחרונה, כשממשלת הימין הגדישה את הסאה במחזות גירוש פלסטינים מבתיהם והכנסת משפחות מתנחלים במקומן בראס אל עמוד, בסילוואן ובשייח ג'ראח. אלו פגעו בכבודו ובעיקר בזכותו של כל פלסטיני. כך גם המשך ההצהרות על "ייהוד" ירושלים והמבוי הסתום הנראה באופק תחת ממשלת נתניהו-ברק-ליברמן, עוד מבוי סתום שמרחיק עד מאוד את חזון שתי המדינות, לצד הההכרזות של רבנים ו"ביקורי" יהודים בתוך מתחם אל אקצה, גרמו להתפרצות הזעם הנוכחית. ויש סוציולוגים פוליטיים שאומרים שההתפרצות הזו אף באה מאוחר מהצפוי.

טועה מי שחושב שעל ידי הסתה או הפניית אצבע מאשימה כלפי התנועה האיסלאמית או הנהגתה או כלפי הרש"פ - יכול לספק כזה הסבר לסכסוך והעימות המתחדש. הזעם והתסכול הם הדלק, והכוחנות הישראלית היא הנפץ. כוחנות כזו עוד לא הצליחה מעולם להכניע עם שלם ולבטל את שאיפותיו הצודקות.

אני שב ומדגיש, כי תושבי ירושלים המזרחית הם פלסטינים כמו אחיהם ברמאללה ובעזה. תעודת הזהות הכחולה אולי מקלה על התנועה אך לא משנה את התחושה והשייכות הלאומית שלהם.

השיח הישראלי, "שיח הביטוח הלאומי", הוא בזוי, הזוי, המתעלם מרגשותיו של קולקטיב לאומי שקצה נפשו בכיבוש הישראלי בכל אדמה פלסטינית לרבות ירושלים המזרחית ומסגד אל אקצה.

כך גם לגבי החומה שזרעה ישראל בלב אל-קודס, שמפרידה בין משפחות ומגדילה את הרגשת המחנק. לכל אלה שחושבים שהם עושים לערבים טובה כשנותנים להם להתפלל או כשמאפשרים להם ללכת ברחוב או לעבור ב מחסום או כשמצליחים למצוא מקום עבודה, לכל אלה שאומרים "יש לכם זכויות בארץ", אני קובע ואומר - לא רק שיש לנו זכויות בארץ הזו, אלא ובעיקר יש לנו זכות על הארץ הזו. 

עד שלא יפנימו עובדה זו, ימשיך מצב האי שוויון והרגשת העליונות של יהודים כלפי ערבים להיות דומיננטי, כבסיס להרחבת הפער הפוליטי מדיני והאזרחי בין שני הקולקטיבים החיים בה.

אין לנו עניין ורצון לעימות או להתנגשות, נהפוך הוא. מחאה עממית היא לגיטימית. אבל לעולם לא נקבל מצב בו צד אחד מרגיש שהוא הפרש והצד השני הוא הסוס. צד אחד אדון שליט וצד שני הוא המשרת והעבד.

ירושלים המזרחית היא לא ישראלית, הריבונות הישראלית בה היא זמנית, של כובש, באמצעות חוק דרקוני שגם ברק ואולמרט כבר ריסקו אותו למעשה מזמן. הסירוב הרשמי הישראלי לנהל מו"מ שיביא לחלוקה טבעית בעיר הלא מאוחדת הזו, עלול להביא לפיצוץ גדול יותר. כרוניקה של פיצוץ ידוע מראש.

ח"כ ד"ר אחמד טיבי, סגן יו"ר הכנסת, יו"ר סיעת רע"ם-תע"ל