ערבים מתפרעים? אני מה-זה-מאוכזבת!

הנה באה שוב ההפתעה. האכזבה. איך, איך הערבים האלה מתקוממים כל פעם מחדש? חשבת שהבינו? רק כוח הם מבינים. איך פתאום באוקטובר הם מתחילים לזרוק אבנים? הכל נתָּנו להם – ועדיין זורקים. "זה בטבע שלהם", אומר אחד. "הם לא יפסיקו עד שיזרקו אותנו לים", אומרת אחרת. הציבור הישראלי אוהב להיות מאוכזב, אחרת לא היה מתעקש להיות כל כך תמים. אבל יש בכל זאת כמה סימנים מקדימים.

פעם בכמה שנים מתפרסמת כתבָת מוסף באחד העיתונים, ה"חושׂפת" מחדש את פעולתן של עמותות המתנחלים לשינוי המאזן הדמוגרפי סביב העיר העתיקה בירושלים. אחת לחודש-חודשיים מפהק הישראלי הממוצע מול ידיעה מטושטשת על "כניסה של אנשי עמותת עטרת כהנים לעוד בית מוסלמי במזרח העיר", ומדי שנה בערך נערכת הפגנת כוח לתקשורת, בה חוברים מתנחלים ושוטרים להוצאת פלסטינים מבתיהם.

בין לבין עָבַר על הפלסטינים בירושלים (שהם תושבים, ולא אזרחים) עשׂור של התנכלות שלטונית חריפה למדי: אלפי הריסות בתים, בשעה שאין לפלסטינים בעיר אפשרות להוציא אישורי בנייה כבר עשרות שנים; הפקעת שטחים נרחבים לבניית חומת ההפרדה, וגם לבניית הר-חומה א', ב', ו-ג'; ניתוק בין שכונות שהיו חלק מירושלים לבין העיר, ובין בני משפחה שחיו אלה לצד אלה באמצעות החומה; דיכוי שיטתי של פעילות פוליטית ותרבותית פלסטינית בירושלים (בצד המזרחי, זה שרוב היהודים הישראלים לא ראו מימיהם); הקפאת ההליכים לאיחוד משפחות לזמן לא ידוע ומניעת האפשרות להינשא לתושבות ותושבי הגדה ולחיות עם המשפחה בעיר; ועוד.

לכך יש להוסיף את ההקצנה בפעילות לדה-לגיטימציה של הפלסטינים החיים בישראל, הקצנה המסומנת על-ידי 15 המנדטים שקיבלה מפלגה המציעה לשלול מהם את אזרחותם. שורה של החלטות, הצעות-חוק (כמו "חוק הנכבה") והתבטאויות קיצוניות של שׂרים בממשלה הפכה את הפוטנציאל המאיים למציאות: ממשלת ישראל הנוכחית פועלת במרץ לדחיקת אזרחיה הפלסטינים אל מחוץ לקולקטיב הישראלי.

בכך מחזקים נתניהו, ברק וליברמן, ביודעין, את הזרמים האיסלאמיים הקיצוניים בישראל – אותם אויבים מרים שאת מנהיגיהם ינאצו אחר-כך מול התקשורת. הר-הבית והכותל בחגים הם אתר מושלם לריקוד הזה. התודעה הציבורית נשזרת סביבם בחוט של קדושה ואש, שמשני עבריו מצייתים ועולים "ערבים" מול "יהודים". בלי דם, יודעים כולם, לא נצא משם. אז נכנסים.

ובכל זאת, אנחנו מופתעים מזריקות האבנים. מי היה מעלה על הדעת? "הכל נתָּנו להם. ביטוח לאומי אלה מקבלים אצלנו, השכלה, נראה אותם בעזה אם היו נותנים להם להפגין", והישראלי מרוצה מעצמו. צודק, מוּסרי – ומאוכזב.

אז בעניין המוסר, יש לומר שלהרשות למישהו שגר בביתו להמשיך לגור בו זה לא דבר יוצא-דופן. לאפשר לאנשים לבחור את נציגי הציבור שלהם במדינתם זה לא הישג ענק, אלא אחד ההבדלים הברורים בין דמוקרטיה לדיקטטורה. כך גם ביחס לזכות להפגין, ועוד כל מיני זכויות. להעביר קצבאות לפי חוק – באמת, תודה. לספק מים וחשמל, גם זו לא "טובה", והעובדה שעדיין יש מי שלא מספקים להם (רמז: הם אינם יהודים) היא בושה, כמו גם הפערים בין יהודים לערבים בישראל בהשכלה, בשכר ובתעסוקה. האפליה השיטתית של מדינת ישראל בין אזרחיה הערבים ליהודים היא מכוונת ומטונפת – ותיקונה הוא באחריותו של כל אחד מאתנו, באופן אישי.

אינני רואה בכל אלו הכשר לאלימות. אבל אני הרי רכרוכי מדי; הישראלי הממוצע דווקא נוטה להצדיק תגובה של כוח על כוח. ובכלל, גם לתמימות הישראלית צריך שיהיה גבול. כפי שהיו מופתעים ומאוכזבים נוכח האינתיפאדה הראשונה ("נתנו להם פיתוח כלכלי"), והשנייה ("נתנו אפילו מסדרון עילי"), מאירועי אוקטובר (ביטוח לאומי), ומהטילים מעזה אחרי ההתנתקות ("נתנו, עכשיו באמת. אפילו גב אל גב סחורות בארז, כשפתוח") – הישראלים היהודים רואים אבנים בהר-הבית, והם פשוט מאוד מאוכזבים. בכל זאת, יש לערבים זכויות בארץ הזאת – למה הם חייבים להפגין באלימות?!

ההפתעה האישית שלי, שנובעת אולי, מהערכת-חסר של עוצמת הציבור הפלסטיני בארץ, היא מהעובדה שעד כה מתועלים הכעס, האפליה ותחושת חוסר המוצא, כמעט תמיד, לאפיקים פוליטיים – ולא אלימים.

זו עדות לחלק ממה שאפשר ללמוד מהפלסטינים החיים בישראל; אך ההזדמנויות ללמוד אלה מאלה הולכות ומתרחקות ככל שמדיניות ההפרדה מעמיקה. "ישראל ביתנו" איננה ישראל ביתם; גם לא שלי. ומי שכן שׂם את מבטחו בפוליטיקאים של כוח וסיסמאות – יכול לפחות להעמיד פנים, שהוא טיפ-טיפה פחות תמים.

נעם הופשטטר, דוקטורנט למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים