"נישואים הם דבר בלתי מוסרי בעליל", כתבתי לה
"זה לא מוסרי כי אתה נכנס אליהם אדם מסוים, אתה משתנה, כמו הנהר של היווני השיכור, ואז נתקעת עם החלטה מטומטמת שרלוונטית לגיל 32, אבל הכי דבילית לגיל 42". נאום הבלתי חתין
על קצה הסכין, להלן קביעה שמרנית הקפואה כקוביית קרח בפריזר שנשכח בעליית הגג: "נישואים מסייעים לשמירת המוסר החברתי". מסגרת משותפת, משפחה גרעינית, סיפוק יצרים הדדי שלא חוצה גבולות ובעיקר לא חוצה משפחות. למראית עין יש שיאמרו שמסגרת נישואים תווסת יצרים מיניים ולא תעלה את הצורך בבתי בושת, נערות מסוממות בקרנות רחוב חשוכות למחצה ובשירותים בדאנס-בר תל אביבי סְלִיזִי. פחות מחלות על רקע מיני, יאמר סגן שר הבריאות, בתופי אוזניי שמעתי כבר את קולו המרעים של הרב הקדוש התורן העומד בשער והטוען לחטא פירוק הנישואים, והעונש הלא פתיר – האיידס.
הדיאלוג נמשך שעות נוספות, או שכך זה נדמה לי כעבור רבע שעה. אני פורק מידע שמרחיק אותי ממנה, היא מנסה להתקרב בחתוליות אֲשְפַּתִית. אם רק הייתי רוצה לבלגן איתה תשמישי מיטה, במייל היו צריכות בסך הכל להופיע פעמיים המילה חופה, פעם אחת התחייבות, ופעם אחת הביטוי הלא הגיוני לאדם רווק הסובל מאחייניותיו: "אני מת על ילדים".
היא הלכה להכין קפה, אני מזגתי כוס יין אדום פלוס ארבע טיפות על חולצה לבנה שאני אוהב. לאחר מטר קללות ותהיות פולניות אוטומטיות המתבטאות בשאלה: "זה יורד?" חשבתי שנישואים הם כמו זוג שנקלע לקרחון ענק: בהתחלה יש מקום עצום, אט אט הוא מתחיל להיעלם, ואז יש פחות מקום, ואז נשאר ממש מעט מקום ומתחילות הדריכות על הרגליים, והעקיצות על מנת לפנות חלל פנוי. בסוף נשאר מקום לאחד, בדרך כלל לאשה, הגבר טובע, האשה נשארת לבדה על פיסת קרחון זעירה, משוועת לגבר שלעולם לא יוכל לעמוד איתה על הריבוע הקפוא שנותר בליבה.
חשבתי על הרקליטוס היווני שנתקל פעם בנהר
"למה לא מוסרי?", היא שואלת, כמו שאתם מן הסתם שואלים. לא היתה לי תשובה חדה, אבל חשבתי על הרקליטוס היווני שנתקל פעם בנהר. בפעם הראשונה נכנס, דפק מקלחת, ראה כי טוב, חזר לאחר יומיים, קפץ ראש, אבל הפעם, הנהר היה סוער. רגע לפני שהחזיר את נשמתו לבורא או לזאוס, הוא צעק בריאות מוצפות מים: "'סססאמק, אתה לא יכול להיכנס לאותו נהר פעמיים". אבל לא יכולתי לומר לה, למתכתבת, שאני חושב על יוונים, כי מפילוסופיה היינו מיד יורדים לשלומי סרנגה. אז אמרתי לה שאין לי תשובה מדויקת, אבל הסברתי לה כמה עבודות החלפתי בחיים שלי. היא שאלה "מה הקשר, אני לא ממנפאואר".
כתבתי לה באותיות שמנות בפונט 48 של מרים: "נישואים זה דבר לא מוסרי כי אתה נכנס אליהם בנאדם מסוים, אתה משתנה, כמו הנהר של היווני השיכור, ואז נתקעת עם החלטה מטומטמת שרלוונטית לגיל 32, אבל הכי דבילית לגיל 42".
בשלב הזה היא כבר לא ענתה לי. כתבתי לה מייל נוסף, בו אמרתי לה בפירוש שחקרתי, בהשראת מינה צמח, 504 משפחות (שיקרתי, בדקתי משפחה אחת, שלי) וגיליתי שיש קשר ישיר בין החרא שראית בין ההורים שלך כשהיית ילד רך מוח ורך בשר, לבין היכולת שלך להגות מסות שנוגדות נישואים ולהצהיר עליהן קבל עם ועדה וירטואלית, וגם אחת שלא כזו.
עוד ניסיתי לצטט לה את אלדוס האקסלי עם ה"עולם חדש ומופלא" שלו, על אוטופיה מרהיבה בה המילה נישואים מעוררת בחילה וגיחוך ואסורה על פי חוק, וחילופי זוגות היא מעשה טבעי כמו לסחוט תפוזים טריים. אבל ללא הועיל, כנראה הרעיון של יחסים פתוחים לא דיבר אליה. היא מחקה אותי מהחברים שלה, היא ראתה שאני בפרופיל שאני גרוש. כשנכנסה שוב, רגע לפני שזרקה אותי למרחבי הרשת העצומים והמנוכרים מבלי לומר שלום, היא ראתה בסטטוס: "בלתי חתין". אילו רק היתה לה סבלנות, הייתי מסביר לה שמוסרית דווקא כדאי לשנינו להתחתן, מפני שאנחנו כל כך לא מתאימים עכשיו. אבל לך תדע, אולי בפעם הבאה הנהר יהיה סוער.
המסה נמשכה עוד 7,500 מילים, אבל אקל עליכם, רק אספר לכם שיש פרק שנחתך בעריכה שעסק בהגיגיי כמשפטן קטן שלקח בתואר הראשון שלו שניים-שלושה קורסים משפטיים, ביניהם דיני חוזים, קורס שליווה את תקופת גירושיי, ושם למדתי דווקא מהלא כתוב שלעולם לא כדאי לחתום על הסכם נצחי, קרי כְּתוּבַה, כדוגמה, בעיקר בגלל אובדן תועלתו, אלא אם אתה מוודא בצורה מוחלטת שמפר החוזה עומד להינזק. יצאתי מהמבחן ויומיים אחר כך מהרבנות, מפר החוזה, עבדכם, ניזוק חומרית ללא ספק. אבל הנפש, אלי, הנפש – אין לה מחיר.
ייתכן שבפרק הבא של המסה יוצגו מספר פתרונות מוסריים לקונפליקט הנישואים הבלתי מוסרי.
