מיד נשוב עם ניחוח של שום

תמיד ידענו שאוכל רומני זה קטע, אבל מעולם לא יצא לאיש מאיתנו להתוודע אליו. הגיוני: אחד מאיתנו גדל על המטבח הפולני ועל המסורת האשכנזית שלפיה רומנים ראויים ליחס של כבדהו וחשדהו, רק בלי הקטע של הכבדהו, והאיש השני הוא חלבּי שומר כשרות שניחן בסקרנות קולינרית של פאקיר. מה לנו ולממליגה משלנו. והאמת, כנראה שדווקא בגלל זה יצאנו בוקר אחד לחפש את בוקרשט בתל אביב.

בסופו של דבר הדרמנו עד אשקלון, הצפנו עד חיפה והתמרכזנו עד רחובות - שם מצאנו את עצמנו מתחבקים ומתנשקים עם גבר זר בעל כרס גדולה וידיים קצרות, ללמדכם שיש דברים מוזרים יותר מאשכנזי וממזרחי שהולכים לאכול רומני - אבל הכל התחיל בזה שהיינו רעבים למשהו שובר שגרה, ואמרנו לעצמנו שאם לא עכשיו, אימתי צ'ורבה. הרי המסעדות העדתיות־אסליות בכלל, והרומניות בפרט, הולכות ונעלמות מהנוף הגסטרונומי שלנו.

אם לסכם את המסע הקולינרי הזה במילה אחת, היא חייבת להיות "כישלון": הגדרת המשימה היתה לאתר מסעדה רומנית משובחת הקרובה למקום מגורינו, ואם משובחת פירושה איזון מושלם של איכות ועלות, הרי שלא מילאנו אותה. אבל כן למדנו כמה דברים על העדה שנמצאת בדיוק באמצע הדרך שבין הפולני לחלבי, כן התוודענו לצויקה ולקוסטיצה ולפסוליה בטוטה - וכן אכלנו ארוחה אחת שראויה למלכים, רומנים או לא. אבל עוד נגיע למה שהגיש לנו אהובנו מרחובות; כרגע בואו נתחיל בהתחלה, כלומר ב"מאמאיה" התל אביבית, שם פתחנו את הארוחה בקבב עם רמז של שום וסיימנו אותה בחשבון עם רמז של זרג.

בתמונה: סל התרופות הרומני (צילום: אימג' בנק/ GettyImages )

חס וקרפט

תראו, אנחנו לא מבקרי מסעדות. לשנינו יש ילדים בגיל הגן; אנחנו מחזיקים מעצמנו בני מזל כשיוצא לנו סתם לבקר במסעדות. זה אומר שכושר השיפוט הקולינרי שלנו לא עולה על שלכם - בהתחשב בזה שהאשכנזי מביננו הוא תתרן והמזרחי אוכל שלושה דברים ברוטציה, סביר להניח שהוא נופל ממנו - אבל זה גם משחרר אותנו מהאתיקה של המבקרים, שעושים את העבודה שלהם אינקוגניטו. אנחנו, לכל מקום שבאנו נכנסו עם מצלמה והודענו ישר שאנחנו מהעיתון; הנחת העבודה היתה שזה יעזור ללשונות להשתחרר ולסיפורים להסתפר. זה גם עבד ברוב המקרים, אבל אם להתמקד במקרה של מאמאיה, הנקודה היא לא מה ששמענו אלא כמה ששילמנו: אם אנחנו חויבנו שם ב־381 שקל על ארוחת טעימות (לפנים משורת התפריט אבל צנועה מאוד) למרות שהנוגעים בדבר ידעו שנגיד אותם בעיתון, מדאיג לחשוב כמה משלמים שם סתם רומנים.

אגב רומנים, זה בדיוק הדבר החיובי הראשון שצריך לומר על מאמאיה: הבעלים יוסי סיטון הוא אמנם טורקי, אבל הלקוחות לגמרי קרפטים. מבוגרים, מטופחים, לעיתים ג'ינג'ים; בדיוק מה שאתה מצפה מרומני שהפרוטה מצויה בכיסו. ואיפה שהסועדים שורשיים, ברור שגם כל השאר נאמן למקור. החל בעיצוב וכלה באיקרה - הטובה ביותר שאכלנו מאז שבאנו לעולם ועד שבאנו לרחובות - לא היה לנו ספק שאנחנו מקבלים את הדבר האמיתי. אבל כמו שלמדנו שוב ושוב במסע הזה, אותנטיות זה אובר־רייטד.

קחו למשל את הקבב, ששימש לנו ברומטר רב־מסעדתי: הגישה הרומנית היא לקחת בשר, להוסיף שום, וזהו. כשחומר הגלם איכותי ומידת העשייה מושלמת, כזאת שמותירה את הבפנוכו עסיסי ואת הבחוצו קפיצי, זה אלוהי. במאמאיה זה היה לא יותר מבסדר, ובסדר זה משהו שהיה מפסיד בטעימה עיוורת לכל קבב מזרחי עתיר ירק ותבלינים (שמצידו לא היה מתומחר ב־55 שקלים שערורייתיים). אבל לפני שנפסול קומפלט את חשיבותה של הנאמנות למקור, מחובתנו לציין את ההיתקלות הראשונה שלנו בפסוליה בטוטה, סלט השעועית שהוא התשובה הרומנית לחומוס: זאת, סיכמנו בינינו לבין עצמנו בעודנו מנגבים את הנ"ל בלחם הלבן הבלתי נמנע, תשובה ממש טובה. רק למה, למען השם קלראשו, לוקחים פה 22 שקל על צלוחית פסוליה?

את האכזבה ממדד התמורה לכסף הטבענו במה שמהווה את התרומה החשובה ביותר של האומה הרומנית לתרבות השתייה העולמית: השפריץ, אותו יין לבן ברוטב סודה שאין כמוהו להרחיב דעתו של אדם בצהרי יום. זה של מאמאיה היה מהטובים ששתינו בסיבוב הטרנס־סילבני שלנו, והיה חסר לו שלא, כי מרכיב היין שבתוכו מתומחר בשכונה של 100 שקל. סביר בשביל יין טוב, פסיכי בשביל משקה שכל הקטע שלו זה שהוא לא צריך יין טוב בשביל להיות סבבה.

טומי לפיד, הגם שהיה הונגרי מארץ ההונגרים, נהג לאכול כאן. יצחק רבין ישב פה לפחות פעם אחת, ולראיה השאיר מכתב תודה שנתון עכשיו במסגרת; אפרים קישון ויוסי בנאי התייצבו תכופות לארוחות שאיקרן תחילה. סיפרו לנו שהתפריט לא השתנה מאז 1970, ובדרך לאוטו תהינו מה נשתנה מאז חוץ מהמחירים: בקרת האיכות של מאמאיה, החיך הישראלי או הסצנה המסעדנית. ככה או ככה או ככה, הרומנייה הראשונה שלנו גרמה לנו לתהות מי ייאות לשלם את מה שהיא מחייבת ביום שייגמרו לה הרומנים המבוגרים והמטופחים.

"יאללה, בואו נשלם ונמשיך לאפטר פארטי". מסעדת נלו

מוצאים את נלו

למראית עין, "אברום" היא אנטיתזה מושלמת למאמאיה. האחרונה ממוקמת בצפון בן יהודה; הראשונה במערב רחוב אילת, בואכה יפו. אברום נראית כמו מסעדת פועלים. הכי קרוב לצווארון כחול שתמצאו אצל יוסי סיטון זה אנשים שיש להם חשבון בבנק הפועלים. ובכל זאת, לשתי המסעדות האלה יש עוד משהו במשותף מלבד השיוך האתני: התמחור.

יודעים מה זה צויקה? אז זה וודקה, רק משזיפים ושל רומנים. פעם היו מייבאים לכאן את ה־70 אחוז אלכוהול הזה באופן סדיר, והיום לא קל להשיג אותו כאן בגלל השד־יודע־מה, אבל רבאק: חויבנו ב־35 שקל השוט. במונחי ש"ח למ"ל זה משהו שאנחנו מוכנים לספוג רק בדברים שמגיעים לארץ בתוך רקטום.

מה שאיזן אצלנו את התחושה שזומברנו היה גישת הנו־בולשיט של אברום עצמו ושל מרסל, הבלבוסטה שלצידו - גישה שבאה לביטוי מושלם כשהגברת שאלה אותנו מה נשתה. "יש תה בטעמים?", השבנו בשאלה.

"בטח", ענתה מרסל. "יש בטעם לימון ויש בטעם נענע". 

אברום עצמו בכלל הגדיל לעשות, והזמין אותנו לבחון את הבשר לפני שהשליך אותו על הגריל. אין מה לדבר, האיש משקיע בחומרי הגלם שלו ("הסטייקים והקבבים מומלצים לאכילה מדיום", מודיעים שלטים מאירי עיניים. "בשר וול דאן על אחריות הסועד בלבד"). לנתח החזיר היה אשכרה מרקם משיי, ואילו המוח - ספציאליטה רומני ממדרגה ראשונה - נשלף ללא ספק מגולגולתה של פרה בעלת השכלה אקדמית. שני אלה לא איכזבו גם אחרי שהוגרלו כיאות, מה שלדאבוננו אי אפשר לומר על הקבב: הוא היה די חרוך מבחוץ ולגמרי נא מבפנים. בפעם הראשונה והאחרונה בסיור הזה נאלצנו להחזיר מנה למטבח כדי שיבצעו בה וידוא הריגה.

הקטע עם הקבב היה בוודאי מתסכל הרבה פחות אלמלא מה שבא לפניו: נאום ארוך ומלא פאתוס של אברום על חשיבות הטיפול בבשר בפרט וההקפדה על רזי הבישול הרומני בכלל. הוא גם נזף בנו על שיצאנו למסע שלנו בקיץ, מתי ש"אף רומני לא אוכל בחוץ", ולקינוח השמיע קינה בדבר היעלמותה של הנשמה מהמסעדנות המקומית. דברים שיוצאים מן הלב, והיו גם נכנסים אל הלב אלמלא הושמעו רגע לפני קבב שרוף/ נא ושני רגעים לפני חשבון של 341 שקל (חמוצים, מוח, קבב ולבן, שלוש פעמים שפריץ ושלוש צויקה. היה איתנו חבר, זה לא שמישהו מאיתנו לגם את הזוועה השזיפית הזאת וביקש עוד).

שפוף, זאת כנראה ההגדרה הכי קולעת למצב הרוח שלנו בנוטשנו את אברום ובהתקרבנו אל השכנה העממית "חיים נלו" - מקום שהסטייק־הלבן־בפיתה שלו היה פעם אטרקציה בנוסח הסביח של עובד, משהו ששווה לעמוד בשבילו גם בפקק וגם בתור. אבל זה היה פעם, לפני שנלו שופצה והפכה מחורבה־אבל־אותנטית למשהו שהעלה בדעתנו, ללא תיאום מראש, את אותו צמד מילים: סטקיית אסא.

זה לא רק המראה, גילינו עוד לפני העיקריות. האוכל של נלו מיישר קו עם כל סטקיית דרכים ממוצעת, מקבב שמעלה בדעתך את מדף הקפואים בסופר ועד איקרה ששולחת את האסוציאציות שלך לא יותר מכמה מעברים הצידה. מצד שני, רצה הגורל שבדיוק כשהתנחלנו שם מילאה את המקום קבוצה גדולה של רומנים מקשישים, והם נראו מאוד מבסוטים. ומצד שלישי, במונחים של תמורה לכסף מכה נלו את המתחרות היקרות שלה שוק על ירך חזיר: היינו ארבעה סועדים, שילמנו פחות ממה שהשארנו בתור שלושה אצל אברום, ומכאן שגם יצאנו בחזרה אל הג'יפה של רחוב אילת הרבה יותר מרוצים.

בנלו לא טוחנים לך את השכל על איכות ונשמה; לכל היותר צועקים 14 פעם "קבב וצ'יפס!", וגם זה רק בגלל מגבלות השמיעה של רומנים מקשישים. פשוט מגישים לך אוכל עממי במחיר עממי, שהדבר הרע היחיד שאפשר להגיד עליו זה שהוא לא מרגיש בהכרח שייך לעם הרומני.

עם סיכום הביניים הזה בראש, החלטנו להרחיב את גבולות המסע שלנו בעקבות האוצר הרומני: אם אין בתל אביב מקום שגם מגיש לך את בוקרשט בצלחת וגם עושה את זה במחיר ידידותי לאנשים שמתפרנסים בעיתונים, נצא אל הפרובינציה ונחפש שם מקום שנושא בגאווה את הדגל הכחול־צהוב־אדום.

"לא יודע, אולי בכל זאת נלך על אבן קיסר"

פרה במקומות הנמוכים

למסעדת "ליאון יוז'י" החיפאית הגענו בעקבות המלצה של חברת מערכת שמתהדרת בסבא רומני אסלי, שנהג לפקוד את המקום עוד בתקופה שסרג'יו קוסטנצה שירת בסדיר. את הסיבה הראשונה לאופטימיות מצאנו כבר בכניסה: רומני קשיש והמטפל הפיליפיני שלו ירדו שם על שולחן עמוס. כמה רע כבר יכול להיות מקום שאנשים מקפידים ללכת אליו גם כשהקטע של הללכת נהיה מאתגר?

ליאון עצמו כבר לא בסביבה, אבל יוז'י - החצי השני מהשלט הגדול שבכניסה - עדיין כאן. יותר מ־40 שנה הוא עומד עם חולצה מכופתרת ועניבה מגוהצת מול הגריל שבקיר, חמוש במלקחיים גדולים ובחיוך קטן מתחת לשפם. מכירים את מבט ה"אני כבר ראיתי הכל בחיים"? אז ליוז'י יש מבט של אחד שראה הכל פעמיים, ואז שוב ברוורס, ואיכשהו ממשיך לשמור על מצב רוח היתולי. סועדים מבוגרים במיוחד הוא מקפיד לברך ב"מה שלומך ילד?", ואפילו מוסיף צביטה בלחיים; מעת לעת הוא עוזב את העמדה הקבועה שלו מול הפחמים ומתחיל להסתובב בין השולחנות תוך פיזור משפטים כמו "תאכלו שום, זה במקום אנטיביוטיקה" או סיפורים על הימים שבהם נהג אורי זוהר לפקוד את המקום. 

"אני יודע שזה מוגזם, אבל נדפק לנו המפזר חום"

כן, אפשר לדמיין בקלות את זוהר הישן יורד פה על צויקה או שש. טיפה של פוזה מעודנת אין פה; השולחנות עטופים בשעוונית פרחונית, התפריטים הקטנים והמנוילנים הודפסו להערכתנו במהלך מבצע קדש. שירותים מובנים אין, אבל כפיצוי ניצב ליד אחד השולחנות כיור קטן ולצידו מתקן המכיל את מגבות הנייר האלה מהסוג המחוספס־בז'־זול. ולא שיש לנו משהו נגד עיצוב, או אסלות, אבל זה בדיוק מה שפינטזנו עליו כשהתחלנו עם כל הסיפור הזה.

על השעוונית הונחו צ'ורבה, קבב, נתחי לבן, איקרה, חמוצים למיניהם ומחית מסתורית בצבע בורדו, שהוכרזה פה אחד כמגניבה. בכלל, די מהר התברר שהאווירה השמחה של המקום מצליחה לחלחל גם לאוכל. אין כאן שום דבר שמגדיר מחדש את גבולות הגסטרונומיה, אבל הכל בא עם טעם לוואי של מסורת אמיתית ואהבה גדולה. וחוץ מזה, גם אם התקרובת לא ממש הפילה אותנו מהכיסא, החשבון בהחלט עשה את זה. ואנחנו אפילו לא מדברים על הסכום, אלא על גזיר הנייר המוארך - פיסת נייר מצהיב שבצידו השני התגלה טופס של הרשמה לגן ילדים, מכל הדברים שאפשר לגזור - ועליו המספר 80 בטוש שחור. פשוט ככה. בלי פירוט, בלי חיבור וחיסור, בלי לשבור את הראש. 80 שקל לארוחה שכללה סלטים, שתי עיקריות ושתי כוסות שפריץ, כי הבן של ליאון התעקש. לראשונה מאז שיצאנו לדרך, מצאנו את עצמנו מסכמים רומנייה ב"אחלה תמורה לכסף".

בשלב הזה פיתחנו את התיאוריה המתמטית הבאה: די רחוק מתל אביב = אוכל רומני די טוב ודי זול. כדי לבדוק אם זאת משוואה תקפה או שסתם נפלנו על פוקס חיפאי, כיוונו את המכונית דרומה ולא עצרנו עד שהגענו למסעדת "ניצחון" באשקלון, שנמצאת בלב אותו מדרחוב מאז שנפתחה ב־1950, כך שסביר להניח שקהל הלקוחות המקורי שלה היה מורכב ממנות שוות של רומנים ופלשתים. המראה הוא של מסעדת פועלים מבוססת, קרי גדולה ונקייה ונטולת כל זכר לסטייל, והתפריט בנוי על החשודים הרגילים - מהקבב ועד הלבן - עם דגש על כל החלקים הפנימיים של הפרה, זולת האפנדיציט.

בתום שניים־שלושה ביסים משתיים־שלוש מנות היה ברור שמדובר בהמשך ישיר של קו העלייה שהתחיל בחיפה: שוב, לא משהו שטילטל את עולמנו (אם מתעלמים מצלחת חמוצים שכוללת אבטיח כבוש, ותסמכו עלינו שיש לזה טעם יותר טוב מצליל), אבל בהחלט משהו שסחט מאיתנו תגובות על המנעד שבין "סבבה" ל"תעביר את האיקרה". טוב, בעצם לא את האיקרה - דווקא היא היתה מעט מאכזבת - אבל אתם מבינים את הרעיון. כבונוס קיבלנו חשבון מצחיק (118 שקל) ויחס לבבי, שזאת תכונה שחונכנו לחשוב שלא קיימת בכלל בגניוס העדתי הרלוונטי. אבל הנה, נשבעים: ראינו רומנים נחמדים.

קבב עם ועדה

אולי מכיוון שראינו דברים שלא שיערנו שנראה - אבטיח חמוץ! רומנים מתוקים! - חזרנו מאשקלון לציוויליזציה בתחושה שהכל אפשרי. אפילו הדבר האחד שחמק מאיתנו לאורך כל הדרך: סעודה כהלכתה. לא ארוחה רומנית סבירה יחסית לכסף שלוקחים עליה, אלא כזאת שאחריה אתה רץ לספר לחבר'ה. וכל מי ששאלנו, כל מילות החיפוש שהקלדנו, כיוונו אותנו למקום אחד: רחובות.

"פרסקו" של אליעזר לויה כבר הוזכרה במגזין הזה. זה היה כשאורי משגב יצא בעקבות החזיר הארצישראלי - מסע שהיה חייב לעבור בפרסקו, שהוקמה בשותפות עם "מעדני קרל ברג", ומכאן שלויה הוא מהמסעדנים הישראלים היחידים שעומד לרשותם עדר חזירים משלהם. אבל דווקא בהקשר הרומני לא חשבנו עליה, וזאת משני טעמים: ראשית, היא לא מציעה מטבח רומני אלא פיוז'ן בלקני. ושנית, לויה עצמו הוא בכלל בולגרי. אבל אחרי ששמענו וקראנו עליה מספיק, החלטנו לא לתת לפרטים השוליים האלה להפריע לנו.

אליעזר לויה ל"דונט לוק" 

מכיוון שמיד יעלו ויבואו כמה שמות תואר מחייבים למדי, מחובתנו לציין שלא אכלנו בפרסקו כלקוחות מן המניין: לויה ידע שאנחנו באים, ופתח לכבודנו שולחן על טהרת המרכיבים הרומניים שבפיוז'ן שלו. עוד יצוין שלא שילמנו, כי בעל הבית התעקש, וגם שכן השתכרנו, כי בעל הבית התעקש גם על זה. אז תרגישו חופשי לנכות לנו כמה אחוזים מההתלהבות בשל כל הנ"ל, ועכשיו תקשיבו: אף אחד מאיתנו לא זוכר מתי הוא אכל כל כך טוב.

קבב שמהווה תצוגת תכלית מושלמת של קונספציית הבשר־שום־זהו, עסיסי כתפוח ורך כנערה. פילה בקר שמדמם דברי שירה. בשר חזיר קצוץ ועטוף בעלי כרוב, כל כך טרי שביום בהיר אפשר לשמוע "אוינק". שקדי עגל במרקם של קטיפה מותכת, אם ללכת על הדימוי הכי סביר שעולה בדעתנו. פלפל אדום מוחמץ שאי אפשר להפסיק לאכול, ומכאן שאי אפשר גם להפסיק לתהות איך עושים מפלפל אדום מוחמץ משהו שאי אפשר להפסיק לאכול. והפפנאש; אל אלוהים, הפפנאש. מי ייתן ותעשו לנשותיכם את מה שלויה עשה לחושינו עם הטייק הרומני הזה על הרעיון של סופגנייה.

על כוסית ועוד אחת של פאלינקה, שזה כמו צויקה רק פחות נחוש להרוג אותך, שמענו את הסיפורים של לויה. מתל אביב ועד בוקרשט, מאמריקה ועד אפריקה, אין סוף למקומות שהוא אכל בהם או האכיל בהם. ובין אם הוא מתאר טי־בון טקסני או ממליגה טרנסילבנית, התשוקה הטהורה שלו לאוכל משפריצה מהמילים כמו חומץ בן יין מפלפל אדום.

כאמור, נפרדנו מלויה בחיבוקים ובנשיקות. כצידה לדרך הוא העניק לנו שתי כיכרות לחם שאפה בעצמו, ואז שלח אותנו לדרכנו עם מסקנה גורפת: אם אתם מחפשים רומנייה טובה בתל אביב, לכו לאכול אצל בולגרי ברחובות.