נובל של רצון טוב

אי שם בחווה בקרופורד, טקסס, התעורר בבוקר יום שישי ג'ורג' וו. בוש ושאל עצמו בתמהון: עד כדי כך הם תיעבו אותי? באותו זמן לערך התעורר באגף המזרחי של הבית הלבן בוושינגטון ברק ח. אובמה ושאל עצמו במידה שווה של תמהון: עד כדי כך הם אוהבים אותי?

שתי השאלות במקומן, ובשני המקרים העולם אולי חטא וחוטא בהגזמה, אבל החלטת ועדת פרס נובל לשלום בנורבגיה משקפת את דעת העולם. אובמה הוא האיש שיכול לעטוף מחדש, לשווק מחדש ולגרום להתאהב מחדש בארה"ב. הנשיא הרביעי המקבל פרס נובל לשלום, אבל הראשון בעידן בו ארה"ב היא מעצמת-על יחידה ולא תמיד אהובה, עידן שבו המודל הכלכלי האמריקני התמוטט וארה"ב עדיין מחזיקה כוחות צבא בשתי מדינות אליהן פלשה.

ברק אובמה קיבל פרס נובל לשלום על מאמץ אינטלקטואלי, לא על מעש מדיני. על נסיון לשבור מסגרות חשיבה ועל גיבוש מדיניות ודיפלומטיה של שיתוף פעולה, לא על הישגים. הפרס הוא עידוד ואימוץ של תוואי מדיניות שאובמה מדבר עליה, אבל טרם עמדה במבחן מציאות מתמשך ומשברי, פשוט מפני שנשיאותו היא בסך הכל בת עשרה חודשים. לכן העובדה המדהימה ביותר בהחלטה להעניק לו את הנובל, נוגעת לאו דווקא להיעדר הישיגים, אלא לזמן הקצר בו הוא מכהן בתפקיד. פרס נובל כתמריץ, כמכשיר עידוד והמרצה ולא כהוקרה. פרס נובל לנשיא שאנחנו, העולם, רוצים בהצלחתו.

הוועדה נימקה את החלטתה ב"מאמצים יוצאי דופן לחיזוק הדיפלומטיה הבינלאומית ושיתוף הפעולה בין עמים". בלשון אחרת, הוועדה אימצה את נאומו של אובמה בקהיר בחודש יוני ואת הנאום בעצרת האו"ם בספטמבר וקבעה כי אובמה הוא מעתה האנטי-תזה המוחלטת לחד-צדדיות המסורבלת והיהירה של בוש. הושטת היד לדיאלוג עם העולם האיסלמי והקריאה לגיבוש מדיניות באמצעות מוסדות ומכשירים בין לאומיים. המסר של אובמה נקלט טוב יותר מחוץ לארה"ב.

למעשה, העולם – אם אפשר כלל להקרין מהחלטת וועדת הנובל על דעת הקהל "העולמית" (בפני עצמו מושג אוורירי, חמקני ולא ברור) – מחזק ומעודד את אובמה ליישם בפועל את עקרונות המדיניות שהתווה: מו"מ ודיאלוג (אותה Engagement) עם העולם המוסלמי, עם איראן, עם רוסיה. החלטות בפועל להימנע מהצבת מערכות טילי נ"מ בשטח פולין ורוסיה, ההחלטה (שלא יושמה) לסגור את מחנה המעצר בגואנטנמו, הרצון לייצר ולבנות קואליציות רב-צדדיות (כמו במדיניות כלפי איראן), ההחלטות לצאת מאפגניסטן ומעיראק.

את השיא כבר קבע אל גור

אובמה נותן כבוד לעולם, כך לפחות מרגיש העולם. בפועל, אובמה מתייחס לאירופה באותה תחושת עליונות כפי שבוש נהג, אך הוא עוטף זאת במילים רכות ובביטויים מלאי השראה. כך גם ביחס לאמריקה הלטינית.

מבט קצר על ההיסטוריה של פרסי נובל לשלום מעיד על התרחבות ניכרת של המושג, והרחבה מהותית של התנאים להענקה. הנרי קיסינג'ר קיבל פרס על הסכם הפסקת הלוחמה והשלום בוויאטנם. לא הפסקת לוחמה ולא שלום. כך גם יצחק רבין, שמעון פרס וערפאת, שקיבלו את הפרס ב 1994. בשני המקרים הפרס הוענק על שבירת פרדיגמות, על מאמץ לנתץ קפאון מחשבתי ועל אומץ פוליטי, לאו דווקא על הישגים.

הדלאי למה פעל למען השלום וקיבל את הפרס ב-1989. קשה למדוד ולכמת את תרומתו לשלום וקשה לומר גם שראש הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, מוחמד אל-ברדעי, חתן הפרס ב-2005 תרם לשלום עולמי באופן קונקרטי יותר מברק אובמה. כמובן שהשיא היה ב-2007, כאשר הפרס הוענק לאל גור ול"פאנל לנושא אקלים והתחממות גלובלית". בעולם המושגים המתרחב של המונח "שלום", אל גור תרם לשלום העולם בכך שעודד שיתוף פעולה בינלאומי אל מול בעיה כלל עולמית.

אין ספק שמבקריו של אובמה יקפצו על המציאה וימשיכו לטעון כי הוא נשיא של נאומים מזהירים ומדיניות לא ממוקדת. תומכיו יגידו: האיש הבטיח שינוי רב-מימדי, ושינוי מפחיד אנשים. הוא לא הקוסם מארץ עוץ, הוא רק נשיא ארה"ב. תנו לו זמן.

יותר מכך חשובה העובדה כי פרס הנובל והמהומה התקשורתית והפוליטית של הימים הקרובים - מטילים על אובמה משקל עודף על עול קיים: להוכיח כי אכן בכוונתו ובכוחו לשנות את מדיניות החוץ של ארה"ב באופן דרמטי.

אלון פנקס, לשעבר קונסול ישראל בניו יורק