כשאין אויבים לאובמה מגיע נובל

ובעוד הוא עצמו נבוך מן הכבוד (אבל לא חולם לוותר עליו), ואפילו כלי התקשורת שתמכו בו בלי הסתייגות כלשהי עד כה מביעים "השתאות" על עצם הזכיה ורומזים להיותה חרב פיפיות, כדאי להתבונן בתמונת העולם הליברלית שאיפשרה אותה, ובכשלי החשיבה המובנים בתמונה הזאת.

הליברל לעולם רואה את עצמו כיישות רודפת שלום, ואת השלום, יהיו תכניו אשר יהיו, כהישג מונומנטאלי. כדי לחשוב כך, צריך להתעלם מההיסטוריה של אירופה במאה ה-20. לא "מאמצים דיפלומטיים" מיגרו את האימה הגדולה מכולן שאיימה להחריב את אירופה כולה, כי אם מלחמת חורמה חסרת פשרות, עד למיגור מוחלט ובלתי ליברלי לחלוטין של האויב.

אבל אין בעולם היום אויבים כאלה, אומר הליברל. ואפילו בהנחה שיש – צריך להידבר איתם, כי בעצם הם קורבנות של שיטות פוליטיות כוחניות, ואם רק נחייך אליהם בנחמדות ובנימוס הראוייים, מייד הללו ייטיבו את דרכם ולא יהיה עוד צורך להילחם בהם.

כך, מי שמעיד על עצמו שהוא מעוניין להשמיד את הזולת (הליברלי) בהיותו של זה כופר בן-מוות, זכאי גם הוא לכל ההבנה החומלת שבעולם ויש לפתוח עמו (מייד!) במשא ומתן שישיב לו את זכויותיו הנגזלות, פרי קולוניאליזם מרושע וגאוותני.

כך הופכים טרוריסטים תאבי-מות ללוחמי חירות מדוכאים בעיני ליברלים, כך הופכים דיקטטורים מקומיים רשעים לבני שיח ראויים שיש "להבין" את דעותיהם (ולהזמין אותם להרצות במעוזי חופש הביטוי) במקום להבהיר להם שהם נתונים תחת כוונת של עוצמה עודפת.

וכך, למרבה הצער, אי אפשר לדון באופן מושכל במלחמה כלשהי מבלי להצמיד לה "גינוי לתוקפנות", שהוא אוטומטי בדיוק כמו המחשבה שכל המלחמות בעולם הן בלתי מוסריות במידה שווה.

עידן הנאורות

בהלך החשיבה הזה, שהוא דוגמטי לא פחות משמות התואר שמצמידים ליברלים אוטומטיים ליריביהם האידיאולוגיים, אי אפשר לראות את סילוקו של סדאם חוסיין כהישג פוליטי מפני שהוא התרחש עקב שימוש בכוח, ואי אפשר לברך על כך שחלק מהנשים באפגניסטן זוכות לראשונה לחינוך מבלי להסתכן במוות, מפני שהדבר הושג במלחמה לא-צודקת. וודאי שאי אפשר לשלוח עוד חיילים לאפגניסטן כדי לנסות לעשות שם סדר בין שבטים יריבים, מפני שסדר כזה – בדיוק כמו זכויות נשים – הוא "עניין פנימי" שאין לכפותו בכוח. בכלל, כוח זה לגמרי אאוט.

ההישג המשמעותי היחיד של ברק אובמה במאמציו הדיפלומטיים עד כה הוא נאום קהיר. בענווה ובהכנעה שהליברלים אוהבים כל כך, הוא הטעים למאזיניו המוסלמים עד כמה האיסלאם יכול להיות נאור ומתקדם וחומל ואוהב אדם. זה לא הפריע למחבל המתאבד הבא באפגניסטן או בעירק להתפוצץ על קבוצה של חיילים אמריקניים או למחוא כפיים מרחוק כשאלה התפוצצו לגמרי לבד על מטען שהניח. בחשיבה הליברלית, נאום קהיר הוא ודאי "מאמץ חיובי". התוצאה, כך נראה, חשובה פחות מן האידיאולוגיה ה"נכונה".

במילים הוכיח עד כה ברק אובמה כי הוא מייצגה הנאמן של תפיסת העולם הליברלית הזאת. על כך הוא ראוי אולי לפרס הגראמי השני שלו, בו אכן זכה בשנה שעברה. פרס נובל לשלום נועד על פי החשיבה הפופולארית, לציין שינוי כלשהו לטובה שחולל מישהו בחייהם של אנשים רבים: מוחמד יונוס מבנגלדש והמיקרו-אשראי שלו שנלחם בעוני בארצו, לך ולנסה שנלחם בדיכוי, דזמונד טוטו וועדות הפיוס הדרום אפריקניות שיזם, בגין וסאדאת שהצליחו לכפות על עמיהם הסכמי שלום שהעמים לא כל כך רצו בהם, וכן, אפילו מי שזכו בגלל שחתמו על הסכם אוסלו, ובאותה שנה נראו כמי שאכן יחוללו שינוי כזה.

פרס נובל לא עוסק בניבוי העתיד אלא במיפוי השנה האחרונה, ולחילופין – בהערכת מפעל חיים של אדם. על פי הקריטריונים הללו, אין ראוי פחות מברק אובמה, האיש שעדיין לא עשה כלום. על פי החשיבה הליברלית הרווחת באירופה, אין ראוי ממנו, כי באמת לא צריך לעשות דבר, כל עוד מדברים יפה עם אנשים איומים ומתעלמים בנימוס מן האימה.