פרו: קפיצה למדבריות של נאסקה ונסיקה לקוסקו

לימה, בירת פרו, היא עיר ענקית שקפצה באיטיות לתוך הפריים שלפנינו. זה התחיל בשכונות הצפוניות, שוודאי היו בעבר עיירות או כפרים נפרדים, שלאט לאט נתמלא הרווח ביניהן לבין העיר הגדולה.

בהכנות לקטע הזה נשענתי על המלצות של רוכבים אחרים, שעברו על הציר לפני וכוונתי להוסטל הכלב המעופף (The Flying Dog), הנמצא בשכונת מיראפלורס בפינת "פארק קנדי". הפארק נראה יותר כאילו גזרו אותו מתוך עלון מכירות לקורס גננים: כל פרח בדיוק במקום, כל ספסל, כל שער, עץ או מסעדה. ניכר כי המקום משרת אוכלוסייה מאוד מסויימת: תיירים.

ידענו, כי בעיר הזו רוב התושבים חיים במרחבי שכונות פחות ייצוגיות, ועם זאת השדרות הרחבות, ההשקעה האישית שניכר שנעשתה על ידי תושבי העיר בניסיון לתת לרחובות רעננות וצבע - עשו לנו טוב.

מצוקי לימה המשקיפים לאוקיינוס (צילומים: יוני בן-שלום)

בלימה ניסיתי את מזלי בחיפוש צמיג אחורי בעל תכונות נסיעה בשטח. אני בדרך למסלול, וידוע לי כי ארצה לרדת לשבילים ודרכי עפר, ולכן היה ראוי להחליף את צמיגי הכביש שעדיין הרבה בשר על גופם, במשהו ראוי יותר.

פניתי ל"מוסך של טיטו" הנמצא במרחק קצר מההוסטל, ושכניו שהציצו מחרך, הודיעו לי כי טיטו סגר את העסק. אז פניתי לסוכנות "הונדה" מעבר לרחוב, אבל גם שם לא יכלו להושיע. מאחר ומדובר במידות ייחודיות לדגם, נשלחתי לסוכנות קיי.טי.אם הנמצאת באחת השדרות הרחוקות.

ידוע לי כי לדגמי היצרן האוסטרי הזה יש צמיגים במידות מתאימות לאופנוע שלי, אף שהם כוללים אבוב פנימי (האופנוע שלי מונח על צמיגי טיובלס). במקום קיבל את פניי המנהל, איש נחמד שהחל לייצג גם את היצרן של האופנוע שלי לפני כמה חודשים, אך הוא אינו מחזיק מלאי מיידי של חלקי ב.מ.וו. בקיצור, מלימה אצא כמו שנכנסתי אליה.

ערוץ תקשורת עם הקוראים על ציר המסע

הכתיבה ב- ynet, היא ערוץ תקשורת עם הרבה קוראים הנמצאים על ציר המסע, ומאידך, ויש לי רשימה ארוכה של אנשים נהדרים שכותבים לי, מברכים, מבקרים, מסבירים, שואלים, מציעים ומזמינים. איני מסוגל לענות לכל אחד בנפרד ואני מצטער על כך מעומק הלב. רבים מכם כבר הפכו לחברים שלי, ולמרות שנעלמנו זה לזה עקב המסע בדרום אמריקה, אנחנו חוזרים להיות בקשר דרך הכתבות.

נהר בגובה 2,500 מטר בלב האנדים. ידעתי שארצה לרדת לדרכי עפר

קורא נאמן, אבי שמו, העושה עסקים בלימה, עקב אחרי המסלול שלי והזמין אותי ואת גלי לבלות ערב משותף כשנגיע לעירו. מניסיוני, אין מצב שהפגישה הזו לא תצלח. אבי גם הציע לי עזרה בנושא האופנוע, אם אצטרך, ובהבנת ייחודה של לימה כעיר. קבענו, ואבי הגיע לאסוף אותנו מפתח ההוסטל. נסענו לשכונה בה נמצא ריכוז בתי אוכל ייחודיים, ובה מתרחשת סצנת המועדונים והבוהמה הלימאית.

אבי ורעייתו היפהפייה פתחו לנו שולחן עם מיטב המאכלים, אולי מהטעימים שאכלתי במסע הזה. ארוחה שהיתה הפגנת כישרון קולינרי של השף ובעלי המסעדה. המקום מעוצב בפשטות, כאולם עטוף בדגלי לבן-תכלת וחולצות נבחרת כדורגל. משהו שעושה כבוד לכדורגל הארגנטיני. כן, זו אינה טעות. ארגנטינה, בלב פרו. נפרדנו עם טעם של עוד. תודה אבי ורוזי.

לימה מתנוססת מעל חופו של האוקיינוס, על מצוק המזכיר את נתניה. בהמלצתה של רוזי, יצאנו לסיבוב רגלי של שעתיים לאורכו ומצאנו את עצמנו בפארק על שמו של יצחק רבין, מעוצב ומטופח. הגנים לאורך מצוק החוף מפרידים אותו משורת מבני מגדלים, חלקם בני למעלה מעשר קומות הצופים למרחקי הים. החיים הטובים. שוב נחשפנו לפן בלתי צפוי ומהנה של העיר התוססת.

פארק יצחק רבין בלימה

שיר הלל לארכיטקטורה

לקראת ערב נסענו לפלאסה דה-ארמאס – הכיכר המרכזית והחשובה של לימה. המקום אינו רק שיר הלל לארכיטקטורה הספרדית הקולוניאלית, אלא גם מרכז סואן, ממנו יוצאים רחובות עמוסי חנויות ואדם. את הקשר לתפארת ההווה, מצאנו בדמות במה ענקית שנועדה לאיזה מופע רוק, על שורת מגבירי הקול בגודל מקרר ביתי ועגורני תאורה, שהיו בשלבי הקמה למופע שיתקיים בכיכר בעוד יומיים.

הוסטל "הכלב המעופף", איכותו נהדרת ומיקומו הקלאסי, העניק לנו מנוחה אמיתית של שלושה לילות. האופנוע שאוחסן בחצר הפנימית עבר שוב במסדרונות הקבלה, והוצא לכביש בשעה שש וחצי בבוקר. הכיוון: מישורי הנאסקה, יום רכיבה של 470 ק"מ בכיוון דרום, שבו אנו אמורים לחזור למסלול המדברי ולכביש איכותי.

פלאסה דה ארמאס. הכיכר המרכזית והחשובה של לימה

גם תחזית מזג האוויר הבטיחה טמפרטורות שאינן מעבר ל-19 מעלות. היו בדרך כמה מקומות שכדאי לעצור בהם: עיירת החוף פיסקו (Pisco) והעיר איקה (Ica), שסבלה מרעידת אדמה לפני שנתיים, ויושבת על איזור דיונות ובמרכזה אגם. במקום ניתן להחליק בסנובורד במורד הדיונות מהגבוהות בעולם, וכמובן להסתלבט בזולות סביב האגם.

מישורי הנאסקה (Nazca) מסקרנים אותי כבר שנים, אבל כרגע ננסה לצאת מהחול ומנעמיו בהקדם (עוד נחזור לגרגירי החול בדרכנו לצ'ילה הצפונית), ולנוח מעט.

גלי שתולה מאחור כיחידת בקרת איכות לניווט, מדידת מרחקים וגובה, שתייה, דלק, בנק, גילוי מראות מיוחדים, וכממציאה בלתי נלאית של שפת סימנים לכל נושא דחוף, או עניין משפחתי שנזכרה בו פתאום. וזה מדהים אותי שוב ושוב איך אנחנו בסוג של טלפטיה, או אם תרצו "זה מה שקורה כשחיים כבר 36 שנים ביחד".

מראות מסויימים מזכירים לנו ממש את אותם דברים. לאחר כ-300 ק"מ, הכביש נכנס לשטח הררי ושעת הצהריים מצאה אותנו בפתחה של מסעדה משפחתית, שאוספת סרטני נהר והופכת אותם לארוחה ששמה הגיע למרחקים. קיבלנו שתי המלצות לא לוותר עליה, כשנהיה באיזור, וכך עשינו. כל המשפחה התייצבה ליד השולחן לשרת אותנו.

סמלי הפולחן של האינקה המתוחים למרחקים

מישורי הנאסקה נמצאים בין העיירות פאלפה לנאסקה, ומשובצים מאות ציורי ענק של סמלי הפולחן של האינקה וקווים ישרים המתוחים על הקרקע למרחקים של כמה קילומטרים. עוד בצעירותי, נסעתי עם מוני ניצני במיוחד מתל אביב לחיפה, לראות את הסרט "מרכבות האלים", אותו הפיק אריך פון דניקן, שטען כי יש בידיו הוכחות לכך שחוצנים ביקרו בכדור הארץ לפני מאות ואלפי שנים.

הוא כופף כל חידה ארכיאולוגית או תנ"כית בלתי מפוענחת לטובת התיאוריה שלו. זה התחיל בסיפור מעמד הר סיני, בו הוא מוצא הקבלות בין המראת טילים בכף קנדי, לבין קטעים מסיפור הסנה ומשה על ההר, ומגיע גם לציורי הקרקע הענקיים במדבר נאסקה, שניתן לצפות בהם בבירור רק מהאוויר.

מסעדה בדרך לנאסקה

כלומר, על פי התיאוריה שלו, רק מי שבא מהחלל יכול היה לתת הוראות ציור כל כך מדוייקות, וקוי הנאסקה המקבילים והישרים אינם אלא מסלולי נחיתה לחלליות. אני לעומתו, נוטה לקבל את התיאוריה שהתחילה בבסיס, כלומר, בתרבות אנשי המקום.

חוקרים מצאו כי רפרטואר ציורי הענק מקביל לאייקונים פולחניים מרחבי דרום אמריקה. קוף, קוליברי, תוכי, עכביש, עץ, אדם, ועוד. על פי החוקרים, בין המאה השנייה לפני הספירה למאה השביעית אחריה, היו נאספים לכאן מאמינים, מסתדרים בשורות ארוכות מקבילות ורוקעים ברגליהם.

דמות עץ בנאסקה (השורשים בחלק העליון). מסלול נחיתה לחלליות?

ציפוי האבן הכהה שמכסה על הקרקע הבהירה, הוסט הצידה וכך נוצרו הקווים הישרים. כל קבוצת מאמינים, נכנסה בתורה ועל פי "סדר התפילה", והלכה על הציור שצוייר בענק על הקרקע, כנראה על ידי כוהני הדת. כך נוצר שביל לבן בצורת האייקון הפולחני המצוייר כולו בקו אחד. זה הסבר קביל יותר בעיניי הצנועות. פרט למישורי הנאסקה, יש גם את מישורי הפאלפה המשתרעים בצמוד, וכוללים גם הם ציורי קרקע אדירים.

מדבר שלא שינה את צורתו מאות שנים

הגענו לעיירה נאסקה לקראת חשיכה בתום רכיבה מתישה של שבע שעות בנופים שטוחים וקטעי כביש ישרים, כמו עובד מצטיין בפורט נוקס. כמו שקראתי באחד המדריכים, המדבר הזה לא שינה את צורתו כמה מאות שנים. אין בו תנועה ממשית של חול ולכן כל סימן שתשאיר בשטח, כגון סימני צמיגי רכב שייסע עליו, נידון להצטרף לחידות של עוד כמה אלפי שנים.

למחרת יצאנו בשעה עשר מהעיירה נאסקה, ועלינו חזרה 20 ק"מ צפונה למגדל התצפית הממוקם קרוב לכביש. תמורת מחיר זעום טיפסנו עליו ויכולנו לראות דמות של עץ ודמות של אדם. נכון, לא ראינו את ציורי הקוליברי או התוכי והקוף, אבל עם זאת כן ראינו איך נראים הקווים מקרוב וגם את הנזק שעשה רכב שעבר עליהם.

מישורי הנאסקה. מהמדבריות היבשים בעולם

לאחר סיפוק הסקרנות שלנו, חזרנו לכיוון נאסקה והתחלנו בטיפוס מזרחה, במטרה להגיע לקוסקו עוד באותו ערב. זו היה חוסר הבנה מוחלט, ביחס למה שמחכה לנו. הכביש טיפס גבוה יותר ויותר ובבת אחת הפך לדרך חתחתים מטורפת לגמרי - אספלט מפורר שנעלם כל כמה מאות מטרים, ושוליים שנפלו לתוך תהום ללא כל תמיכה נגד נפילה מהדרך. הכביש היה עמוס משאיות כבדות ועקיפה הייתה הימור בכל מצב מרוב שטחים מתים.

קטעים ארוכים היו בעצם נתיב אחד צר. הרכיבה הפכה קשה ואיטית ממש, וזה היה אחד הכבישים הגרועים עד עתה. כששתי זרועותי מאובנות מהמאמץ, הגענו לשערי פוקויו, עיירה במרום שלושת אלפים מטר, וכמה קילומטרים לפניה נתקלנו לראשונה בעדר גואנאקו שהציץ מתוך שמורה מגודרת.

גואנקו במרומי האלטיפלאנו 4200 מטר

אנחנו הגרינגוס היחידים ברחובות של פוקיו

פוקיו היא עיירה/כפר גדול, שלא היינו עוצרים בו אלא אם נתקענו. וזה מה שקרה. הלילה הקר כבר זחל ממזרח ומיהרנו להכנס למלון של סימון במרכז. חדר טיפה גדול יותר מהמיטה ועליה מונח בור בתור מזרן, מה שהפך את הלילה למלחמת שכיבה בכל מיני זויות וכבר פיללנו לבוקר שיעלה. עם אור ראשון, קמנו ובישלנו שש ביצים קשות שתשמשנה אותנו לנישנושים בדרך, וכוס תה עם שתי לחמניות לפתיחת התיאבון.

יצאנו לדרך מוקדם וגילינו שאנחנו הגרינגוס היחידים ברחובות הישנים והקרירים של פוקיו, וזכינו לקריאות מחוייכות ולטישת עיניים. חיפשנו את הדרך החוצה, לכביש המוביל לכיוון קוסקו. עדיין חיכו לנו כ-400 ק"מ של פיתולים הדוקים. בחור צעיר אליו פנינו בשאלה על הכיוון לא היסס, קפץ על אופנוע השטח שלו והוביל אותנו בשבילי העיירה אל היציאה. זה היה בשבילנו רמז ראשון ליום נפלא שמחכה לנו.

מכאן, איכות הכביש קיבלה תפנית של 180 מעלות. זה הכביש הכי כיפי שרכבתי בו בדרום אמריקה. חדש, חלק, משולט, מוגן בפסי מתכת ומחזירי אור, בסטנדרט של מדינה מובילה באירופה. הנוף סביב הלך והעמיק, בזמן שנסקנו ביחס של אחד לחמישים, עד מעל ל-3,500 מטר.

בדרך לקוסקו. הכביש הכי כיפי שרכבתי בו בדרום אמריקה

מורדות ההרים היו משובצים שדות, מטעים וכפרים שנדבקו כמו עכבישי אבן לקטעי רכסים. לא הבנתי איך הם מחזיקים מעמד ואינם גולשים מטה. בתחתית המדרונות, חצינו גשרים מעל נחלים גועשים בקצף לבן. הניגוד בין הכביש החדיש לכפרים הבנויים לבני הבוץ, בלט מאד לעין, כמו סרט בד סאטן שחור, הנמתח על שדה רגבים חרוש.

עדרים של גואנקו, למה ואלפאקה רועים בשלווה

לקראת צהריים הגענו לעיירה צ'אלואנקה (Chalhuanca) שבתכנון המוקדם הייתה אלטרנטיבה ללינת לילה, או ליתר דיוק, חווה/מלון דרכים, השוכן כ-20 ק"מ ממזרח לה על הדרך. אך כשעברנו לידה, היום היה צעיר והחלטנו למשוך עד לעיירה הבאה, אבאנקי (Abancy), בקצב איטי יחסית.

הכביש המשיך להיות חלק למשעי והנוף הוציא מאיתנו קריאות רמות. הדרך טיפסה לגבהים שמעל 4,000 מטר, 4,410 ליתר דיוק, ושם פגשנו עדרים של גואנקו, למה ואלפאקה רועים בשלווה במרחבים שהצהיבו בדשאים ושיחים נמוכים, באיזור נטול העצים של המישורים הגבוהים.

יום תשלום משכורות בצ'אלואנקה

אגם טיטיקקה שבגבול פרו-בוליביה הוא אגם המים המתוקים גבוה מאוד, אך גלי ואני מצאנו בדרך מספר אגמים מרשימים וגבוהים ממנו.

הקור היה עז. עצרנו כדי שגלי תעטה עליה את ביגוד הגשם, שתכונה נוספת שלו היא שהוא חוסם כל כניסה של רוח. לאחר שעה וחצי של דאיית דשאים מהנה באלטיפלאנו, ירדנו בכ-1,500 מטר לתוך נוף יבש וחם, שהזכיר יותר מכל את קטעי המדבר בבאחה במקסיקו. עכשיו עברנו לשלב הקילוף של ביגוד הגשם.

אגם מים מתוקים בגובה שמעל ל-4,200 מטר

אבאקני נתגלתה לנו כעיר תוססת שרחובותיה צפופים כל הזמן, ובכל פינה חנות מוצרי סלולר כמו בכל מדינה מתקדמת. רק מה, הכל קצת מרושל, זנוח ותקוע איפשהו בשנות ה-60. גם כאן רוב רובה של התנועה מורכב מרכבים מסחריים ומוניות, ורוב החנויות מעוצבות כמחסן מדפים, עליו מונחת סחורה באופן הכי אפסנאי שאפשר. המלון שבחרנו ברחוב הראשי, הצטיין בחדר בגודל דירה ממוצעת.

איתותים של תסמונת הגבהים

יצאנו נינוחים לקטע האחרון בכיוון קוסקו. כבר כאן התחילה גלי לחוש כאבי ראש, סחרחורות, בחילות וחוסר שינה, שאותתו על תסמונת הגבהים. למרות שטיפסנו מגובה פני הים ל-3,500 מטר בכמה ימים, בקצב איטי ביציאה מהעיר, הסתבר שהכביש חוזר לטפס ובתוך חצי שעה כבר היינו בגובה 4,000 מטר לערך, מתפתלים בתוך סיבובים, עטופים בערפל סמיך בחלקו. וטוב שכך, כי התהומות בצד הדרך הוסתרו על ידו.

חלפנו שוב בתוך כפרים וישובים קטנים, כאלה שמתוך ראיית עליבות חיי הכלבים ברחוב, למדנו כמה קשים חיי בעליהם. לקראת אחת בצהריים גלשנו לקוסקו מההרים ממערב. השמש היתה בגבנו והאירה את הנוף כמו תאורה מוזמנת על ידי במאי נסתר. לפנינו נפרש מראה מרהיב, עיר בגוון אדמדם שמדגישה את צבע האדמה המקיפה אותה סביב. מהאדמה הזו מכינים לבני בוץ, מהן בנויות שכונות שלמות, וכמובן לבנים שרופות בגון אדום חום.

בית לבני בוץ אדום, בקרבת קוסקו 

ירדנו במורד הרחובות הצפופים ובמהירות מצאנו את פלאזה דה-ארמאס. כן, לכל עיר שמכבדת את עצמה בפרו יש כיכר/פלאזה דה-ארמאס. לא הספקנו לומר "קוסוקו" וכבר תקעו בפרצופנו עלוני מכירות ומשפטים באנגלית, בניסיון למכור לנו טיול, מסאז' או ארוחה.

מצויידים בכתובות, אותן משכנו מאתרי אינטרנט וספרי מסע מדופלמים, יצאנו לחפש את לינת הלילה. המקומות אליהם הגענו לא היו אלא אכזבה, סליחה על הבוטות: ובלי שמות "חורים". חזרנו לכיכר, תוך דילוג סוער על גלי אבני הריצוף החלקלקות מהגשם שירד בינתיים, והיינו "שפוכים". ולא להאמין, דווקא מחלק עלונים מקרי, שדחף לנו דף ליד, הביא אותנו למלון בו החלטנו להישאר לבסוף.

מלון "קאזה גראנדה", כמאה מטר מעבר לפינה, ובנוסף הסתבר שהוא מתמחה באירוח אופנוענים. המלון בנוי סביב חצר בה מצאנו לאופנוע נקודת חנייה. נכנסנו לחדר נעים ונקי, והכנו את עצמנו לשלב הבא, המיועד לעוד יומיים: הביקור בחורבות האינקה במאצ'ופיצ'ו.

• בפעם הבאה: העמק הקדוש, מאצ'ופיצ'ו, קוסקו. דף חדש בפאב האופנוענים המיתולוגי, קרלוס, ואולי טיטיקקה.
  

• לכל הכתבות של חוצה אמריקות
  

•  לבלוג של יוני