הפלסטינים הכשילו עצמם שוב

מהומות הר הבית ופנייתו המחודשת של אבו מאזן לדיון בדו"ח גולדסטון מצביעים שוב על הכשל המבני העמוק של החברה הפוליטית הפלסטינית.

הפלסטינים מוכיחים שוב, שאפילו גורמים אחראיים בקרבם אינם יכולים לנהוג באופן קונסטרוקטיבי כדי לבנות את החברה ולקדם יציבות, רווחה והסדר. הם אינם יכולים לנהוג כך כיוון שברגע האמת מתברר שוב ושוב כי ידם של הרדיקלים חסרי האחריות, המסיתים, המשלהבים, האלימים והדמגוגים על העליונה.

הרדיקלים מנצחים כיוון שהציבור הפלסטיני אינו מוכן לתמוך במאמץ מתמשך ואחראי, שיבטיח לבניו עתיד טוב יותר, כאשר הרדיקלים מציבים מולו חזיון של אלימות וצדקנות, המציעים הישגים בני חלוף וסיפוק מעוות בטווח המיידי והקצר.

את ההחלטות מקבלים, אמנם, המנהיגים, אך מה שמעצב את מרווח התמרון שלהם וכופה אפילו על השקולים שבהם התנהגות בלתי אחראית, היא חברה פוליטית בלתי בוגרת. זו מתמכרת שוב ושוב לתירוצים "קורבניים" בדבר כישלונותיה, במקום להתגייס להצלחת מפעלה הלאומי.

לראשונה זה דורות קמו לפלסטינים מנהיגים המבינים ולו באופן חלקי את צרכי עמם, ומוכנים להתגייס לחילוצו מהמצוקה העמוקה שהפלסטינים יצרו במו ידיהם. ראש הממשלה סלאם פיאד מנסה לראשונה לעשות בסיוע החיצוני הנדיב שימוש קונסטרוקטיבי ולבנות חברה מתפקדת. הנשיא אבו מאזן ואנשיו הבינו (באיחור) את חומרת קללתו של הטרור ואת האיום הקיומי של החמאס. בחסותם הפוליטית הכשירה ארצות הברית כוחות ביטחון פלסטינים ("כוחות דייטון") הנלחמים היטב בטרור ובתשתיותיו.

שני אלה פתחו את הדרך לשיתוף פעולה ולתיאום ביטחוני עם ישראל ואפשרו הקלות דרמטיות על חופש התנועה, פריחה כלכלית ומסד ליציבות חברתית ופוליטית בגדה. בעקבותיהם הסתמנו ניצניו הראשונים של סיכוי לחלץ את היחסים בין ישראל לפלסטינים ממאפייני "משחק סכום אפס", שבו הוגדרו הישגי הפלסטינים במונחים של חומרת הפגיעה בישראל.

אם מניחים לסיכוי כזה להתפתח, מוסר מכשול חשוב להסדר מקיף יותר, המקובל על שני הצדדים. העמקה והרחבה של היציבות והרווחה בגדה, תוך דיכוי הטרור בעזה ובידוד הרדיקלים שם והתעלמות מתביעותיה המופקרות של הנהגת הערבים אזרחי ישראל, הם תנאים הכרחיים להצלחת הסדר כזה.

פגם מבני בחברה

אלא שכאן נכנס לפעולה המנגנון המכשיל את העם הפלסטיני מאז נוצר לפני כ-90 שנה: מיעוט לוחמני חסר אחריות פונה לאלימות, גורמים רדיקליים מבטיחים לציבור משולהב סיפוק מיידי בדמגוגיה "קורבנית", ומיד נדחקים הגורמים האחראיים לדפנסיבה ומנוטרלים בזירה הפוליטית.

העיקר אינם האלימות והדמגוגיה של הרדיקלים, אלא תבוסתנותם של הגורמים האחראיים. הבעיה היא בתרבות הפוליטית של החברה הפלסטינית. לו היו פיאד ועבאס יכולים לסמוך על תמיכתו של ציבור אחראי במדיניותם הקונסטרוקטיבית, היו מבודדים את הרדיקלים ודבקים בדרכם. אך הם נכנעים לרדיקלים, כיוון שהציבור מתמכר לבשורת-השקר של אלה שהביאו עליו דורות של חורבן, מצוקה ומבוי סתום.

הרדיקלים מנצלים היטב את הפגם המבני הזה בחברה הפלסטינית. הם יודעים כי די לפברק עלילה הזויה ושקרית בעליל כאילו היהודים חותרים תחת יסודות מסגד אל אקצא כדי למוטטו ולהקים על חורבותיו את בית המקדש, כדי לתת לחוליגנים שזממו לסקול את המתפללים היהודים בחג הסוכות גיבוי עממי.

אפילו אם אינם מצליחים להוציא המונים להשתולל ברחובות, הם כופים על ההנהגה הזדהות פומבית ושיתוק מדיני. אם הפלסטינים בגדה עייפים מפרובוקציות כאלה, אפשר תמיד לסמוך על התנועה האסלאמית בישראל, שתגייס את המנהיגות הערבית כולה, מטיבי ובל"ד ועד "מתוני" רק"ח, לפסטיבל שטנה כדי "להתגונן" מפני מזימות היהודים.

באווירה כזו אין לפיאד ואבו מאזן סיכוי לקדם דיאלוג פורה עם ישראל, גם משום שמרחב התמרון שלהם מצטמצם, וגם משום שישראל מבינה שאין הם יכולים להנהיג את חברתם לפשרה בת קיימא.

התמכרו לפוזה של קורבן

אם לא די בכל אלה, חשף הטיפול הפלסטיני בדו"ח גולדסטון חולשה מבנית חמורה לא פחות. החברה הפלסטינית כולה - ברצועה, בגדה ובישראל - התמכרה לפוזה של הקורבן האולטימטיבי, הכרוכה בדה לגיטימציה של קיום מדינת הלאום היהודית.

כאשר התעמולה האנטישמית של הפלסטינים בדבר "פשעי" ישראל זכתה לרוח גבית של שופט יהודי טהרן, רשלני ובלתי הוגן, הפועל בשרותו של גוף עוין לישראל, לא היו הפלסטינים יכולים להחמיץ את החגיגות. אבו מאזן הבין כי ראוי להתמקד בדיאלוג עם ישראל ולהיעזר בנשיא אמריקני ששכנע את עצמו שהסדר העניין הפלסטיני מכריע לשלום העולם ולאינטרסים של ארצות הברית. כאשר הסבירו לו נציגיה בתקיפות כי פסטיבל גולדסטון יתקע את המאמץ האמריקני להביא את ישראל אל ההסדר הרצוי לפלסטינים, הסכים לדחות את הבאתו לדיון באו"ם.

תגובתה של החברה הפלסטינית לדחייה, שיעבדה את שיקוליו המדיניים של עבאס לצורך הכפייתי של בני עמו לככב על הבמה הבינלאומית כקורבן. הבעיה אינה מתמקדת בעניינו של חמאס להציג את עבאס כבוגד, או בחוסר האחריות המובנה של המנהיגות הערבית הנבחרת בישראל. לחמאס, לבל"ד, לטיבי ולחנין זועבי אכן יש אינטרס להוכיח כי הם פוסלים את ישראל יותר מאבו מאזן, אך הם לא היו מצליחים לכפות עליו היפוך במדיניותו לולא זכו בתמיכה עממית נרחבת להאשמותיהם.

אבו מאזן הבין כי בניסיונו לרתום את ארצות הברית בשירות העניין הפלסטיני קומם עליו את עמו: מי שאינו מזדהה עם חוליגניזם אלים בירושלים ומוותר על הזדמנות לדה לגיטימציה של ישראל ומאבקה בטרור, אינו יכול להיות מנהיג פלסטיני. עבאס יודע, אמנם, כי בלא דיכוי הטרור של החמאס אין לו סיכוי להבטיח לדור הבא חיים טובים יותר, אך אינו יכול שלא להוביל את המסע שנועד להעניק לטרור הזה חסינות מפני פעולות הנגד של ישראל.

הבעיה של ישראל היא לא שאין כלל פלסטיני שאפשר לדבר איתו על הסדר קונסטרוקטיבי. הבעיה היא שכאשר מופיע פלסטיני המראה ניצנים של אחריות מדינית, אין הוא יכול לדבר בשם בני עמו.

ד"ר דן שיפטן הוא ראש המרכז לחקר הביטחון הלאומי באוניברסיטת חיפה