אין חור בסדין
"המנהג הקלוקל של השחרת החברה בה חיית בעבר הוא קצת פתטי. ויחד עם זאת, כל מילה שלך אמת כואבת". טלי פרקש כותבת לחסידת גור שחזרה בשאלה
בשבת האחרונה הגיח לאוויר העולם "החופשי" סיפורה של שרה איינפלד. אישה שיש לי איתה יחסי אהבה שנאה חד צדדיים. שרה, חסידת גור חסודה בעבר וגרושה חילונית כואבת + שניים בהווה, שטחה את סיפורה האישי מעל דפי "ידיעות אחרונות" רק כדי לגלות לכל מי שהיה לו צל צילו של ספק, עד כמה קשה להיות אישה ועוד חרדית ועוד חסידת גור. בדיוק של מנתח פלסטי היא פירקה לגורמים את האניגמה הנקראת "חוזר בשאלה עכשווי". אך גם כאן השלם גדול מסך חלקיו.
אולי זו רק תחושה, אך חוזרים בשאלה אף פעם לא חוזרים. הם בורחים: לתל אביב, לקומונה בגליל, לקיבוץ בנגב, לתקשורת. או כמו חברת נעורים אהובה, שבחרה לממש את הביטוי השחוק וברחה להונולולו, משאירה אותי לכתוב לה אותות חיים במייל. עם כל החוזרים בשאלה שפגשתי מימיי ופגשתי לא מעט, אף אחד לא הפך "לחילוני קונבנציונאלי" עם מזדה 3, שני ילדים ואל.סי.די מפלצתי בסלון מול הספה. הם תמיד משהו קצת אחר, הרבה כואב.
בניגוד למה שיגידו על שרה הרבה חרדים שקראו את הכתבה, כל מילה שם אמת. והאמת כדרכה קשה. סיפור חייה: "פגישה גורלית בת שעתיים עם המיועד ולאחריה חיי מחנק ושיממון אישי גדול" הוא סיפורן של נשים רבות בחברה הזאת. אך כתגובה לדברים, יעדיפו הרוב לעשות את המובן מאליו במקרי "כביסה מלוכלכת קשים במיוחד" - לטמון את הראש חזק בחול. גברי המגזר יצדדו בגישת "תהיי צדיקה ותשתקי". ונשות החסידות בגרסת "המסכנה שנפלה רע עם שידוך" במקרה הטוב, וכבוגדת במקרה הרע. אז מה הפלא שבורחים?
הסיפור האמיתי
אך הסיפור האמיתי של שרה ושל חוזרים בשאלה אחרים מסתתר ברווחים העדינים שבין האותיות, באתנחתאות - אנחות שבין שורה לשורה. הוא שם והוא לא שם. כי זה לא באמת הגבר שלצידך או במקרה הזה מלפניך (אצל גור הבעל תמיד הולך מלפנים), רבנית מרושעת או לחץ חברתי שנתנו את הדרייב המטורף הזה החוצה, זה משהו אחר לגמרי.המציאות מגלה כי בחייו של כל חרדי צריך להופיע הרגע בו הוא בוחן את עצמו, סביבתו וקונו. כמו כל מתבגר גם זה החרדי, נדרש לעמת את עצמו עם הקבוצה בה הוא חי, למרוד בה, בגלוי או בסתר ובתוך כך לחשוף מי הוא באמת. בסוף תהליך החיבוט העצמי שקורה בגיל 12, 22 או 32 יוצא משם משהו: מתחבר, מסתגר או כופר.
אז מוסר הלוט מעל פני הבוחרים לאמץ בהתלהבות את הקודים המגזריים על כל דקדוקיהם. יוצאים לאור "מיישרי קו" מטעמי רבנים ומצפון. וחורקי שיניים שעושים את אותו דבר מטעמי מעמד ושם טוב. ולצידם, חיים בשקט "סוכנים כפולים", שיחביאו את הטלוויזיה בארון כשיוציאו את "המודיע" בבוקר מתיבת הדואר. וציפורים משונות כמוני, שצריכים שאת הכתבה ב"ידיעות" יסרוק להם חבר מ"הסוכנים הכפולים" כי אין להם עיתונים חילונים בבית אבל יש נשיונאל גיאוגרפיק. ויש את ה"שרות" עליהם קראתם בסוף השבוע. אלה שהשאירו מאחוריהן את הטוב הרע והמכוער בעולם החרדי והעדיפו על פניו את טוב רע ומכוער בעולם החילוני.
עם כל הסכמה שלי לא להסכים עם מי שפעם היו "איתי" ועכשיו הן כבר לא, קשה לי עם הצורך הבסיסי בתהליך המרידה של חוזר בשאלה מצוי, להפוך את החברה החרדית כולה לסרט אימה אילם בשחור לבן. המנהג הקלוקל הזה להתעמת עם העבר באמצעות הפיכת החרדים כולם לאומללים בארון הפך לקצת פתטי. וכך גם דרך ההתמודדות בכתיבת בלוג בשם "החור בסדין", אחד המיתוסים הדוחים והכי לא נכונים על החרדים, הכל בשם זעם מוצדק ככל שיהיה.
כי בניגוד לדרך בה נוהגים מי שהיה ועזב לתאר את ה"בפנים" לחבר'ה "בחוץ", יש גם סיבות טובות מאוד לאנשים להיות חרדים מבחירה. יש שם מאחורי החומות והמחיצות גם חיים אחרים. חיים של אהבה, של זוגיות, של אושר אמיתי, חיים עם משמעות. ואת זה קצת קשה לראות כשמרגישים זרות, אי שייכות מתובלים בכעס נורא. ולפעמים רק אחרי "תקופת צינון" אפשר להביט חזרה פנימה ולקרוא את א' מרגלית המשוררת הגוראית החביבה עלי ביחד עם אלתרמן ולהרגיש טוב.
ועדיין, כשאני נתקלת בסבל שהן עוברות, חברות נפש ומכרות שעושות את הדרך החוצה, נותר בי הצורך המגוחך הזה, לנחם ולחבק את כולן, גם את שרה.
לפנייה לכתב/ת 
שרה איינפלד. חסידת גור במיל'
צילום: אביגיל עוזי
מומלצים
