במרחק נגיעה. 20 שנה למפגשים עם קולומביה

אחרי שהקדימה את אוסטרליה בבית האוקיאני, הוגרלה הנבחרת למשחקי הצלבה בקרב על כרטיס העליה למונדיאל מול קולומביה, בשורותיה שיחקו קרלוס ואלדרמה, השוער רנה (אל לוקו) היגיטה ומלך השערים ארנולדו איגוארן בן ה-35. את הנבחרת היריבה הדריך מהקווים רופא השיניים ד"ר פרנסיסקו מאטורנה.

ההגרלה זימנה לנבחרת לשחק תחילה בעיר החוף בראנקייה, שמזג האוויר הקאריבי השורר בה היה ידוע כשחקן ה-12 של הנבחרת המקומית. הקולומביאנים ידעו לנצל את הלחות הנוראה והחום הכבד כדי להשיג יתרון על כל נבחרת אורחת.

אוסוריאגה כבש, ה'אל טיימפו' בישר: "קולומביה במרחק צעד מהמונדיאל" 

זו היתה הסיבה שצמד המאמנים, ש.ג (יצחק שניאור ויעקב גרונדמן), החליטו לקיים את ההכנות למשחק הגורלי במחנה אימון בן שבועיים במיאמי שבפלורידה, בה שורר באותה עונה מזג אוויר זהה לזה שבבראנקייה.

השחקנים כמעט נעצרו ע"י משטרת מיאמי

המלון של הנבחרת, שנבחר בקפידה, היה ממוקם באחד הרובעים היוקרתיים של מיאמי. מיד עם הגעת הנבחרת למלון בחנו ש.ג את הסביבה וצהלו משמחה כשהסתבר להם, שממש בסמוך קיימים משטחי דשא ענקיים ומטופחים, שנראו כחלק מפארק ענק. למעשה היה מדובר במגרשי גולף, ששירתו את דיירי האזור.

אבל ש.ג, כמו כל ישראלי מצוי, החליטו ללא היסוס לקיים במקום את האימון הראשון מיד עם נחיתת הנבחרת, במקום להמתין למגרש האימונים שהוכן מבעוד מועד באחת האוניברסיטאות של מיאמי. 

עיתוני קולומביה הבליטו את האבטחה סביב נבחרת ישראל 

ואמנם, כעבור שעה קלה הריצו ש.ג את שחקני הנבחרת על משטחי הדשא המטופחים, כאילו הוכנו עבור הנבחרת בהזמנה. לא חלפו דקות אחדות בטרם הסתערו על הנבחרת ניידות משטרת מיאמי, הידועה בקשיחותה, כשהם מלווים את עצמם בסירנות צורמות אוזניים ושוטרים עם אקדחים שלופים.

לנו, העיתונאים שליוו את הנבחרת, היה ברור שאנו חוזים בצילום סצינה נוספת עבור סידרת הטלוויזיה המוכרת 'מיאמי וייס', אבל במהרה הסתבר שזה אמיתי ושאנחנו לא חלק מסרט.

ממערכת הכריזה של אחת הניידות נשמעה הפקודה: "הפסיקו מיד את משחקי הכדור, התקבצו והישמעו להוראות". ש.ג, השחקנים, וכמובן אנו חבורת העיתונאים, נותרנו המומים ונדהמים מול התמונה הסוריאליסטית של שוטרים עם אקדחים שלופים מאיימים על שחקני הנבחרת. הראשון להתעשת היה שניאור, שתפס פיקוד והפך להיות הדובר.

שניאור וגרונדמן הבטיחו לקולומביאנים: "הכדורגל שלנו דומה לאירופאי" 

כאשר ממערכת הכריזה נשמעה בקול קשוח ומאיים השאלה: "מי אתם ומהיכן הגעתם לכאן"? השיב שניאור בחוצפה ישראלית: "אתה מדבר עם נבחרת ישראל ואני אחד המאמנים שלה".

"נבחרת ישראל במה?" שאל הכרוז שוב ושניאור השיב: "נבחרת ישראל בכדורגל ואנחנו כאן במחנה אימון". "ומי נתן לכם אישור להתאמן כאן?" המשיך הכרוז בשלו. "אף אחד לא נתן לנו אישור וגם לא שאלנו אף אחד, פשוט באנו להתאמן כאן כי זה קרוב למלון שלנו", השיב שניאור ותוך שניות הרגשנו כיצד השוטרים יוצרים טבעת סביב הנבחרת, כשהם מוכנים לעצור את כולם.

שניאור וגרונדמן הבינו מיד שזה לא משחק ושבתוך שניות כולם עלולים למצוא את עצמם עצורים ומובלים לתחנת המשטרה הקרובה. הם ביקשו רשות מהשוטרים לערב את הקונסול הישראלי במיאמי.

סצנת השוטרים שאיימו לבצע מעצרים הזכירה את הסדרה 'מיאמי וייס' 

מי שהציל את המצב באותן דקות של מתח היה מנהל המלון היהודי, אישיות מוכרת במיאמי, שהוזעק על ידי אחד המלווים של הנבחרת. האיש נכנס מיד לתמונה ודאג לשתף את הקונסול הישראלי, שיצר קשר עם משטרת מיאמי, התנצל על אי ההבנה, ובכך מנע את מעצר השחקנים והצוות המקצועי.

השחקנים והמאמנים חזרו למלון בבושת פנים והבינו, שהדשא במיאמי אמנם ירוק יותר, אבל אינו הדשא של הפארק הלאומי ברמת גן, עליו יכול כל זב חוטם להתאמן ולעשות בו כרצונו.

מדוע חששו ש.ג מהתקשורת הקולומביאנית?

המחנה במיאמי התנהל על מי מנוחות והתאפיין בהסתערות של הישראלים הרבים שחיים במקום. בעיקר עוררה עניין התקשורת הקולומביאנית, שהגיעה למיאמי כדי לעמוד מקרוב על יכולתה של נבחרת ישראל, אשר היתה עבורה נעלם גדול.

התקשורת הקולומביאנית הורכבה רובה ככולה מעיתונאיות יפיפיות, שנראו יותר כנערות פיתוי מאשר עיתונאיות.

אוהדי קולומביה הטריפו את השחקנים (צילום: AP) 

בעקבות זאת הורו ש.ג חד משמעית לשחקנים לא להתראיין, כך שבאופן טבעי אנחנו העיתונאים הישראלים הפכנו למרואיינים שלהם. באחד המקרים, לאחר ישיבה ממושכת בלובי, סינן משה סיני: "למה לא? תעשו חיים על חשבוננו".

המתח הגדול ביותר במחנה נוצר בארוחת הבוקר, כאשר מכשירי הפקס במלון פלטו את דפי מדורי הספורט של העיתונים מישראל, ששוגרו ממשרדי ההתאחדות לכדורגל. מיד היתה מתחילה ההמולה והביקורת של השחקנים וש.ג: "מה אתם כותבים? מה אתם מקשקשים, מה אתם מלכלכים".

באחד הימים פירסם אחד הכתבים תחקיר: "מי משחקני הנבחרת מעשן?". התוצאות כמובן קוממו עליו את כל המעשנים ולא חסר הרבה שיכבו עליו את הסיגריות. כשהנבחרת יצאה למסע קניות ב'דאון טאון', העברתי ידיעה לעיתון 'חדשות' עליו השלום, על הרכישות של השחקנים, שהסתערו על חנויות מוצרי החשמל וקנו מכל הבא ליד.

המטוס הרעוע גרם לחרדה (צילום אילוסטרציה: AFP) 

למחרת, כשהפקסים הגיעו, שחקני הנבחרת הסתערו עלי: "אתה רוצה ששוטרי המכס יחכו לנו בבן גוריון?". רק בהתערבות יענקל'ה גרונדמן ז"ל ניצלתי מלינץ'.

בשל התרעות לחטיפה - נאסרה היציאה מהמלון

תחושת המתח והדריכות הורגשה לראשונה באופן משמעותי כאשר הנבחרת התייצבה בשדה התעופה במיאמי, לקראת ההמראה לבראנקייה. כשהכל הבחינו במטוס הרעוע והמוזנח של חברת התעופה הקולומביאנית, שררה אווירת פחד, שהתגברה כאשר הגיעו למקום הטייסים הקולומביאנים.

אלו נראו מרושלים ולא מגולחים, כאילו לא התאוששו עדיין מכמויות האלכוהול שלגמו בלילה החולף. בעוד אנו תופסים את מקומנו במטוס, נמסרה הודעה שחלה תקלה ושעלינו לרדת להמתין בטרמינל.

"'אל פלומו' (היונה) אוסוריאגה הציל את קולומביה", דיווח ה'קריבה'

לאחר המתנה של כשעתיים, התגבשה ההנחה בנבחרת שמדובר בתרגיל קלומביאני, שנועד להתיש ולהפעיל לחץ פסיכולוגי על השחקנים. לאחר עיכוב של כשלוש שעות ודאגה רבה מהטיסה, הנבחרת המריאה עם הרבה חששות, שהתפוגגו עם הנחיתה בבארנקייה. המטוס הנוחת זכה לליווי של ניידות משטרה, שריוניות, ומשאיות עם עשרות חיילים חמושים, שהפכו את שדה התעופה לבסיס צבאי מאובטח.

את אותו מסע ליוו באותם ימים ידיעות לפיהן ארגוני קרטל הסמים ינסו לפגוע בנבחרת ישראל, בגלל העובדה שקציני צה"ל מאמנים ומתדרכים את הצבא והמשטרה של קולומביה, ובגלל שישראל מציידת אותם באמצעים למאבק בקרטל הסמים. זו גם הסיבה שלכל אורך המסע ליוו את השחקנים אנשי מוסד חמושים.

המלון האקזוטי והמיוחד בברנקייה, אליו הגיעה הנבחרת שלושה ימים לפני המשחק, נראה כמבצר מוגן. הוא נותר ריק, כשאורחיו היחידים היו הנבחרת, מלוויה, 15 אנשי התקשורת ואותם אנשי מוסד, שפיקחו על הכוח הצבאי הקולומביאני.

ד"ר מטוראנה הבטיח: "בישראל יהיה קל יותר" 

הכוח הצבאי במקום היה בסדר גודל של פלוגה מתוגברת, שתפסה עמדות סביב מתחם המלון, בפרוזדורים הפתוחים והרחבים, ובעיקר בקומה העליונה, בה התמקמה כל המשלחת הישראלית.

התחושה היתה מלחיצה ומפחידה, בפרט כשחל על כולם, כולל העיתונאים, איסור מוחלט לצאת ממתחם המלון ללא תאום וליווי, מחשש לחטיפה. לכל זה הוסיף מזג האוויר הנורא, החום המעיק ובעיקר הלחות (כ-90 אחוז) הבלתי נסבלת, גם למי שרגיל לתנאים של תל אביב ביולי אוגוסט.

"אוחנה ישכיב את היגיטה, ישראל נבחרת מחשמלת"

לאימון הראשון על אדמת בראנקייה, שנערך באחד מעשרות מגרשי הכדורגל הפזורים בעיר, הגיעה הנבחרת מלווה באותם עשרות חיילים חמושים ובליווי שריוניות, כשמסוק צבאי מרחף ומפקח מעל השחקנים.

אוחנה במשחק נגד ניו זילנד, תואר ככישרון על (צילום: צביקה ישראלי) 

התמונה הזו חזרה על עצמה גם ביום השני, ותושבי בראנקייה, שהבינו שהשיירה הזו היא של הנבחרת הישראלית, היו מסמנים לשחקנים עם האצבעות 4:0 ו-5:0. היה ברור שעל פחות מזה אף אחד במדינה לא מוכן להתפשר.

התקשורת הקולומביאנית לא ידעה דבר וחצי דבר על הנבחרת הישראלית. מלבד שמו של אלי אוחנה, אף אחד לא היה מוכר להם. הטבח של הנבחרת, שהיה היחיד במשלחת שדיבר ספרדית שוטפת, סיפר להם ניסים ונפלאות על אוחנה, המסוגל להכריע משחק במהלכי סולו ולהשכיב את היגיטה, כפי שעשה להגנה האוסטרלית, והבטיח שיראו במגרש נבחרת מחשמלת.

הקולומביאנים הקיפו את המלון, לפתע נשמעה יריה

במוצאי שבת, 14 באוקטובר, ערב המשחק, העבירו ש.ג לשחקנים תדריך אחרון, ומיד אחר כך כינסו את העיתונאים למסירת ההרכב. השחקנים הקדימו ללכת לישון. בטרם הצליח מישהו מהם להירדם, פצחה תזמורת קלומביאנית בקונצרט של מוסיקה דרום אמריקאית מחרישת אוזניים מתחת למלון, במגמה ברורה: לארגן לנבחרת שלנו 'לילה לבן'.

קרלוס ואלדראמה, הכוכב של קולומביה (צילום: גטי אימאג'ס) 

אנשי המוסד, שהיו אחראים על הביטחון והשקט, נכנסו מיד לפעולה והורו למפקדי הכוח במתחם המלון להרחיק ולהשתיק את התזמורת הרעשנית. בדיוק באותן דקות העברתי דיווח ליומן הבוקר של 'גלי צה"ל', על ההכנות האחרונות למשחק ועל ההרכב, כשלפתע נשמעה יריה, שהקפיצה את כולם מהמיטות.

הפסקתי את הדיווח כדי לברר את הסיבה לירי ומיהרתי החוצה. בדרכי לקומות התחתונות נתקלתי באחד מאנשי המוסד, שעידכן אותי שהיריה היתה פליטת כדור של אחד החיילים הקולומביאנים, שפעלו לגרוש התזמורת.

בוקר יום המשחק היה חם ולח במיוחד, ואותות הלחות הנוראה ניכרו על כולם. השהייה מחוץ למקום הממוזג הפכה את כולנו לגושי זיעה נוטפים. את הדרך מהמלון לאיצטדיון 'מטרופולינו' עשינו באוטובוס הממוזג של הנבחרת, והשחקנים נראו חיוורים ומתוחים.

העיתונאיות הקולומביאניות נראו כנערות פיתוי (אילוסטרציה: ויז'ואל פוטוס) 

כשנכנסנו בשערי האיצטדיון, כ-65 אלף קולומביאנים קנאים וצמאי ניצחון קידמו את האוטובוס בשריקות ושאגות היסטריות מקפיאות דם. לרגע חשבתי עד כמה לא הייתי מוכן להתחלף עם אף משחקנינו ברגעים הקשים הללו, ואיך בכלל משחקים בחום ולחות מטורפים שכאלה וקהל מוטרף, שמוכן לבלוע אותך עוד לפני שעלית לשחק. לא זכור לי שהנבחרת שלנו התייצבה למשחק חוץ בתנאים מפחידים כאלה, אולי במשחק ההוא בטהרן.

את הדרך מהאוטובוס לחדר ההלבשה עשתה הנבחרת בעצלתיים, כשניכר על כל שחקן הלחץ, המתח והפחד מהר הגעש הקולומביאני המאיים. לעומת זאת הבחנתי באותן דקות בנבחרת הקולומביאנית עורכת חימום במרתף ענק שליד חדרי ההלבשה, כאילו שחקניה נמצאים בקוטב הצפוני במינוס 40 מעלות. משהו לא סביר היה במרץ ובהתלהבות שהקולומביאנים גילו בחימום הזה, אבל לך תוכיח.

הבום הגדול היה כשהנבחרות הסתדרו על כר הדשא, להשמעת ההימנונים. וכשהשמיעו את ההימנון שלנו, שלפו לפתע רבבות קולומביאנים ממחטות לבנות, ונופפו בהן לצלילי ההימנון. המחזה היה סוריאליסטי ומפחיד.

רוני רוזנטל עם פלוגת האבטחה הקולומביאנית (צילום: יוסי רוט) 

עיתונאי קולומביאני שעמד לצידי והבחין בהשתוממות שלי, הרגיע אותי וטען שמדובר בטקס מקובל בקולומביה לכל נבחרת, שנועד לומר לאורחים: 'אין לכם ברירה אלא להיכנע'.

בוני גינצבורג הצטיין, ישראל יצאה בזול

כל מה שהתרחש על כר הדשא במהלך 90 הדקות של המשחק, בו הפסידה ישראל 1:0 מאותו שער של אלביירו אוסוריאגה בדקה ה-74, נכתב ומתועד בדברי הימים של הכדורגל הישראלי, כשגיבור היום של הנבחרת היה השוער בוני גינצבורג.

קשה לסכם את הפרק הזה, בלי לציין את העובדה שלאחר המשחק, כאשר הנבחרת הישראלית שבה למלון, המתינו לה מאות קולומביאנים, שנעמדו בשתי שורות ומחאו כפיים לגינצבורג, בעיקר על ההצלה הנפלאה שלו במחצית הראשונה, שמנעה שער בטוח מכדור מדהים שבעט ברנארדו רדין לכיוון החיבורים.

תואר כ"שוער ברמה עולמית" וזכה לתשואות, גינצבורג (צילום: קרן נתנזון) 

היה זה ביטוי מרגש והבעת הערכה יוצאת דופן של קהל קולומביאני קנאי, אשר ראה בגינצבורג את הגורם העיקרי לתוצאה הנמוכה והמפתיעה מבחינתם. להוציא את גינצבורג, אפרים דווידי, ובמידה מסוימת ניר אלון, אף אחד מהשחקנים לא הגיע ליכולת הסבירה שלו והקולומביאנים גילו עדיפות ברורה.

העיתונאים הקולומביאנים חיפשו לאחר המשחק נואשות אחר הטבח (הם היו משוכנעים שמדובר באחד מאנשי הצוות המקצועי) ותרו אחר הסברים להבטחות 'הנבחרת המחשמלת', אבל האיש דאג להיעלם.

נכון שש.ג התייצבו למשחק במערך הגנתי מובהק, במגמה ברורה להשיג תיקו בבארנקייה, נכון שהיו שחקנים כמו עופר מזרחי שהיו ראויים ולא שיחקו משיקולים שונים, אבל בהתחשב בנסיבות, יצאנו מבארנקייה בזול, ובעיקר בתחושה שברמת גן אפשר לעשות את המהפך ולנצח.

ואלדראמה ו'אל לוקו' היגיטה חוגגים בר"ג עליה למונדיאל (גטי אימאג'ס) 

התחושה הזו הלכה והתגברה במהלך השבועיים שנותרו עד לגומלין. מהרגע שהנבחרת הקולומביאנית נחתה בארץ נצמדתי אליה באופן הדוק, כשהקשר האישי שיצרתי עם מאטורנה הסימפטי בקולומביה, איפשר לי ללמוד מקרוב על התחושות

במחנה שלו.

לקולומביאנים הוא אמר ש"בישראל יהיה קל יותר", אבל בראיון שערכתי איתו ידע מטוראנה לומר שהוא מודאג מאוד מהמשחק בר"ג, ושאין לו ספק שמול הקהל הישראלי הנבחרת שלו תפגוש יריב שונה מזה שפגשה בקולומביה. במשחק הראשון החלק ההתקפי של ישראל כלל לא בא לידי ביטוי, הפעם מטוראנה היה מוכן לחתום על תיקו שיעלה אותו למונדיאל.

איצטדיון רמת גן היה מלא עד אפס מקום, שעות ארוכות לפני שריקת הפתיחה, כשהקהל הגיע בתחושה שהוא הולך לצפות במשחק היסטורי, שסוף סוף יעלה את הנבחרת בפעם השניה למונדיאל.

המציאות כידוע היתה כמובן שונה ומוכרת. ישראל שלטה ברוב שלבי המשחק והגיעה להזדמנויות לכבוש לפחות שלושה שערים, כשרוני רוזנטל החמיץ ממצב קלאסי מול היגיטה בדקה ה-89. זה נגמר ב-0:0 שהותיר אותנו עם חלום המונדיאל עד עצם היום הזה.