"קראתי ב-ynet ואני יודע עלייך ועליו", אמר בעלי
לא האמנתי שזה מה שקורה, נרעדתי, אבל באופן מוזר ותמוה נחתה עליי אחר כך תחושת רוגע, ותוך כדי התחילו לרדת לי דמעות. המשך אופטימי לטור "הבגידה נמנעה ברגע האחרון"
"היום אנחנו יוצאים למסעדה טובה", אמר בנחישות לא אופיינית, "מזמן לא יצאנו".
הופתעתי לחיוב ואמרתי: "אתה כל כך נחוש לצאת היום, אפילו ארגנת בייביסיטר, אתה מתכנן להציע לי שוב נישואים?" וצחקתי, "או אולי יש לך איזו בשורת איוב שאתה רוצה להנחית?"
הוא לא הגיב. כמו בכל החודשים האחרונים, גם באותו הערב הרגשתי שרוגז בלתי מוסבר כלפיו צף בי, למרות שהוא לא עשה דבר שאמור להכעיס אותי. רוגז שיוצא בעקבות התסכול שלי עם עצמי בגלל הרגשות וההתאהבות באחר, ועם ההחלטה לסיים את זה לפני שיהיה מאוחר מדי. בעלי, עדין ומתחשב כתמיד, מעביר את זה הלאה.
התיישבנו במסעדה, הזמנו סיידר חם, יין ושתי מנות גדולות. הוא הושיט את ידיו אלי, הוציא מכיסו קופסת תכשיטים, שלף מתוכה שרשרת יפה ופתק ואמר "אני רוצה להציע לך חברוּת".
צחוק של מבוכה ובלבול בקע ממני, ואז הוא הוסיף בעיניים בורקות: "אני יודע הכל עלייך ועל ...".
מה זאת אומרת יודע? יודע מה? לא האמנתי שזה מה שקורה, נרעדתי, אבל באופן מוזר ותמוה נחתה עליי אחר כך תחושת רוגע, ותוך כדי התחילו לרדת לי דמעות.
הוא פתח את הפתק וקרא: "אוהב אותך בעוז למרות... כשאת מחייכת גם אני מחייך... כשאת עצובה גם אני עצוב...האם תסכימי להיות חברה שלי?"
"נחזור להיות החברים הכי טובים, כמו שתמיד היינו"
"אני אתחיל מהסוף", אמר. "אנחנו פה היום כי אני אוהב אותך, כי את בסערת רגשות, מיואשת, כי את בחשכה וצריכה אלומת אור שתקרין על חייך שוב, אנחנו פה כי אנחנו נחזור להיות החברים הכי טובים, כמו שתמיד היינו".
הדמעות זולגות ואיני יכולה להוציא הגה.
"אני מרגיש כבר חודשיים שאת לא אוהבת אותי, לא במבט, לא בחיבוק ולא בנשיקה. מבחורה עם שמחת חיים הפכת קודרת, מרצון להיות עם המשפחה העדפת לקרוא ספר בחדר, להיות לבד. כעסת עליי ללא הרף, הרגשתי שמשהו עובר עלייך אבל לא ידעתי מה. עכשיו אני יודע, אתמול בלילה נכנסתי לאינטרנט ובמקרה לחצתי על ההיסטוריה, ראיתי שנכנסת לכתבה "הבגידה הזאת נמנעה ממש ברגע האחרון" בערוץ יחסים ב-ynet, וחשבתי לעצמי שבטח כתבת איזו תגובה וחיפשתי אותה. לא מצאתי. קראתי את הסיפור וזה היכה בי, זאת את, אלו המילים שלך, אופן ההתבטאות שכל כך מאפיין אותך, והשם שבחרת... הכל דבש, זה השם מהשיר שנמצא לנו בפלייליסט של המחשב. קראתי את זה כמה פעמים, וכבר הייתי בטוח שאת כתבת את זה ולא האמנתי, לא ישנתי כל הלילה".
לא הרגשתי כמי שנתפסה על חם. ההפך
הייתי המומה, אבל לא הרגשתי כמי שנתפסה על חם. ההפך, הרגשתי הקלה. רציתי לספר לו על מה שעובר עליי מיליון פעם, חשבתי איך להגיד והמילים לא יצאו. בהדלקת נרות ביום שישי התפללתי לעזרה עם ההתמודדות שלי, שהסיפור הזה כבר ייגמר, שאוכל לחזור לעצמי, ואכן נסתרות הן דרכי האל.
בכל חשיפה לתקשורת, גם אם אנונימית, תמיד יש סיכוי שמישהו יזהה, קל וחומר מישהו שמכיר אותי הכי טוב בעולם. הרגשתי שאני מתפוצצת מבפנים, שאני חייבת להוריד את שעל ליבי, חייבת לפרסם את הסיפור שלי. ידעתי גם שבעלי נכנס בעקביות לכל האתרים הגדולים ושיש סיכוי שהוא יקרא את שכתבתי, בעיקר אם זה בעמוד הראשי.
"אני מצטערת על הכל", אמרתי ברעד. "כששמתי לב למה שקורה לי, להתאהבות, זה היה מאוחר מדי לבוא לספר לך והחלטתי להתמודד עם זה בכוחות עצמי. עכשיו אני יודעת איזו טעות עשיתי בכך, כמה יכולתי לחסוך מעצמי, ממך. לא רציתי להעציב אותך, זה לא מגיע לך".
המלצר הגיח בפתאומיות ושאל: "הכל בסדר, טעים לכם?" שנינו צחקנו והנהנו בראש, "כן, מעולה", הצלחות העמוסות נחות בשלווה על השולחן, בלי שנגענו בהן.
"זה נגמר ביני לבינו. החלטנו לסיים את זה לפני מספר שבועות, ולא קרה בינינו שום דבר מיני" אמרתי. "טוב, את הכל אתה כבר יודע מהסיפור שפורסם..."
נזכרתי למה בחרתי בו מכולם, למה אני כל כך אוהבת אותו
הסתכלתי עמוק לתוך עיניו, לא ראיתי כעס ולא עלבון, ראיתי את אותן עיניים שאני אוהבת כבר הרבה שנים, נזכרתי למה בחרתי בו מכולם, למה אני כל כך אוהבת אותו.
"אני יודע שגם אני לא הייתי בסדר, לא יצא לנו לדבר, ככה מלב אל לב כמו שתמיד היינו רגילים, לא הקשבתי לך ומצאת לך מישהו אחר שעשה זאת במקומי. אני לא כועס עלייך, אני מבין אותך, את כבר כמה שנים בקיפאון, עסוקה בילדים, בשגרה ופתאום נקרה מישהו בדרכך, מישהו שהיתה לך שפה משותפת איתו, מישהו שהעניק לך מה שאני לא הענקתי".
איזה מקסים הוא האיש שלי, הוא יחיד במינו, בעל תעצומות נפש בלתי נתפסות, רגיש, אכפתי והכי חשוב אוהב אותי. איך יכולתי לשכוח את זה?
הרגשתי שהלב שלי נפתח אליו, שהאפלוליות מתחילה להתפוגג ממני, שהנה אלומת האור שהוא מקרין עליי מחזירה אותי לחיים, משהו כבד הוסר מעליי, הסוד הכמוס שרבץ על ליבי התגלה ואני יכולה לחזור ולנשום.
גילינו שאנחנו עומדים בדיוק במקום בו הכרנו
יצאנו מהמסעדה וצעדנו ברחוב, עצרתי אותו וחיבקתי אותו מכל הלב, עם כל הגוף והנשמה, הרמנו את ראשנו וגילינו שאנחנו עומדים בדיוק במקום בו הכרנו, לפני הרבה שנים. בדיוק פה, שמתי לב לעיניו הטובות ולחיוכו המקסים, והנה, איזה מזל יש לי לגלות אותם שוב, אחרי הרבה זמן, ולדעת שאני אוהבת אותם אפילו יותר עכשיו.
שנינו יודעים שהרוב מאחורינו, אבל אני עדיין בעיצומה של התמודדות, עדיין חושבת על ההוא, אם כי הרגשות כבר לא סוערים כשהיו, ירדה מהם העוצמה, הם גלויים עכשיו. אני לא יודעת איך אגיב אם אראה אותו במקרה, מה זה יגרום לי.
דבר אחד בטוח, היום חזר החבר הכי טוב שלי לתפקד, אני כבר לא לבד בעולם עם ההתמודדות, אנחנו נתמודד יחדיו, נתמוך זה בזה כמו שתמיד עשינו ונחזור להיות חברים, בלי סודות.
ברגע שקיים רגש שהוא נסתר, הוא מתעצם וגדל
כולנו יצורי אנוש, עם רגשות, עם מחשבות, עם תאוות ועם פנטזיות, אנחנו מתמודדים איתן יום יום. אבל למדתי משהו חשוב: ברגע שקיים רגש שהוא נסתר, הוא מתעצם וגדל לממדי ענק, מאבד פרופורציות, ואז מגיעים המצבים המסוכנים. יש לנטרל מצבים כאלה על ידי גילוי נאות עם בן או בת הזוג עוד בהתחלה, ואז אוטומטית, מתמתן הרגש. הפסוק: מַיִם-גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ; וְלֶחֶם סְתָרִים יִנְעָם (משלי ט יז), מיטיב לבטא את המסקנה הזאת.
