עתיד בשחור לבן

"יש מלחמת עולם בין מחשבה לבין ידע", קובע אורי ליפשיץ בארשת סמכותית. מעברו השני של השולחן המשרדי יושב קצת מהוסס יוסי זיסמן, הבעלים של גלריה זיסמן. ליפשיץ בחולצה שחורה, תווי פניו גסים בראשו החלק משיער, עיניו חודרות, קלסתר של חרש מתכות מהסרטים.

על אף שהוא אדם נעים מזג ותקשורתי, נוכחותו חזקה ויש זיק של כוחנות גם בחזות שלו וגם בצורת הדיבור. "בידע אין מחשבה ובמחשבה אין ידע", הוא מסביר. "אנשים חושבים הולכים לעשות מדע, ומייצרים ידע, אבל ידע לא יכול לייצר מחשבה".

מלחמת עולם בין ידע למחשבה

יוסי זיסמן מסתייג בנימוס: "אבל בכל זאת, גם כשמתחילים לחשוב לקראת רעיון מקורי, משתמשים בקצת ידע בתור בסיס". ליפשיץ דוחה את הביקורת על הסף ועומד על שלו, חוזר על דבריו הקודמים, והויכוח תם בזאת.

אני יושב לצידו של ליפשיץ ולא פוצה את פי. ראשית כל, אחרי כמה וכמה שנים כסטודנט לפילוסופיה, מידת ההבנה שלי מה הם ידע ומחשבה כבר שואפת לאפס. שנית, אני חושד שהשיחה נוגעת בין השאר לאמנות, וליחס בין היצירה לבין ארגז הכלים שבאמצעותם היא נעשית.

אם להמחיש, ליפשיץ לא רוצה לפרט מהי ה"טכניקה המעורבת" שציוריו מואשמים בה. הוא טוען שהכיתוב הזה הוא בלוף שמתבסס על צורות המריחה שלו את צבעי השמן, ושבכלל לא חשוב איך הוא מצייר - רק מה הוא מצייר. כשהוא מראה לי את הפסלים החומים והמוריקים כפי שרק ברונזה יכולה, הוא בכל זאת מנדב את המידע: "זה ברונזה".

התערוכה "בחזרה לעתיד" מחולקת על פני גלריות זיסמן ואופאל הסמוכות זו לזו. בזיסמן מוצגות מספר עבודות משנות ה-70, כמה מתוך סדרה העוסקת באיגרוף והיאבקות, וכן פסלי ברונזה מהשנים האחרונות. באופאל יש עשרות ציורים בנושאי "אקטואליה", המבוססים כולם על תצלומים מהעיתונות של השנים האחרונות. הרוב מוצג עכשיו לראשונה.

לא חשוב האיך, רק המה

בכל היצירות שוררת רוח של קדרות תהומית, אלימות וכאב חד. הפיסול מנצל תדמיות מוכרות: צלמי אדם, סדנים של נפחיה, פסל החירות, הפייטה של מיכאלאנג'לו ו-ונוס של בוטיצ'לי. כולל הצדפה שלרגליה, ושערה המתבדר ממש כמו אצל בוטיצ'לי.

מאביס בברונזה

אבל את כל אלה מאביס ליפשיץ בתפזורת של אביזרי ברונזה, זרים לגמרי, אבל מרותכים אליהם לבלי הפרד: משקפי שמש, כפות ידיים זרות, חרקים מגודלים, חבלים, שושנים, רימוני יד, קרני שור, ואולי באופן הבולט מכל לעין – לסתות של שיניים, תמיד פעורות כמו צועקות.

ההאבסה הזאת, הכאוטית במופגן, שאין חוט מקשר בין חלקיה, גורמת למתבונן לחוש מואבס בעצמו. היא עושה זאת תוך מתן ההרגשה שכל אותם דימויים חזותיים מוכרים כל כך נעלמים תחת תפזורת של עצמים, של משמעויות, של פירושים. אנחנו מזהים את ונוס, אלילת היופי, סמל הטוהר, אבל כבר לא את היופי והטוהר. אולי זה הידע שאומר "הנה ונוס", אבל המחשבה (היא שליפשיץ מעלה אותה על נס) לא סובלת את העצמים הבלתי-קשורים המכסים את גופה.

ליפשיץ מוביל אותי לגלריה אופאל ובה "ציורי האקטואליה". כאן יש לא פחות צעקות חשופות-שיניים, אבל אלו הן צעקות תיעודיות: אלו צעקות של מפוני עמונה, של אישה אשר מצאה את משפחתה מתה על חוף עזה, של מתפרעים במהומות, אפילו של קורבנות המלחמה האחרונה בגאורגיה.

רבות מהתמונות מזכירות, לא בכדי, את ההורדה מהצלב: ילדות המורדות מגגות עמונה, מפגין מהגדר בבילעין שנעצר על ידי מג"ב, חייל הלום קרב הנתמך על ידי חברו. האם ליפשיץ רואה בכל אלה משהו מן הקדושה, או האם חבויה בכך אירוניה?

קדושה או אירוניה?

ליפשיץ דווקא טורח להפציר בבאי התערוכה לקחת את הכל בהומור. אני בוהה בציורים, כולם כהים, מדכאים, משיכות המכחול פרועות. באחד מהם אם עטופת-ראש ובתה משתופפות בחוצות רחוב חשוך, מתחת לכנפיה העצומות של ציפור בלהות שחורה בעלת מקור משונן. איך אתה מיישב הומור עם מראות כאלו? ליפשיץ מסביר שב"הומור" הוא איננו מתכוון לבדיחה אלא לספק. צריך להסתכל על הדברים האלו עם מידה של ספק.

הכל אצלי שחור לבן

הציורים הם בעיקר בשחור ולבן, ולא רק בעקבות התצלומים שעליהם הם מבוססים. ליפשיץ מספר: "אריק שרון אמר לי פעם שאני שוכח שלא הכל שחור-לבן. עניתי לו שאצלי כן הכל שחור-לבן". גם כאשר מופיעים צבעים בציורים האלה, אלה בעיקר צבעי יסוד: כחול, אדום, צהוב.

בעידן של רב-תרבותיות, שבו הפשרה היא ערך, והעירבוב הוא ערך - נדמה שליפשיץ בועט ברעיונות האלו ברמה היסודית ביותר. הוא לא מוכן לערבב בין הצבעים. לעיתים קרובות הוא שם אותם על השחור-לבן, אבל מפריד. הוא לא ממזג, לא נותן להם להיפגש בכלל. הוא שונא גוונים.

בתחילה אפשר לתהות מה המסר הפוליטי של התערוכה הזאת. גם הפוליטיקה היא שחור-לבן. לליפשיץ יש דעות פוליטיות, אבל לא באמנות. התערוכה, כך הוא מרגיש, היא א-פוליטית. יש בה את המתנחלים מעמונה, יש בה אסירים פלסטינים כפותים. כאבם של אלו ושל אלו מובע בצלילות רבה, אבל ליפשיץ לא יוצר ויכוח ביניהם. הוא לא מנסה לפשר ולפייס ביניהם. הוא מפריד. אין גוונים.

למעשה, "בחזרה לעתיד" מכנסת את עבודות "האקטואליה" בלית ברירה. כל ציור צוייר בזמן אמת, וליפשיץ מקונן על כך שלא התאפשר לו להציג אותם כל אחד בשעתו, כשהיה "רלוונטי". אני שואל: "אתה באמת רואה את הערך שלהם רק כאקטואליים? לא משהו לעולמי עד אלא משהו חולף, שחייו קצרים? הוא עונה: "כן".

אורי ליפשיץ, בחזרה לעתיד, גלריות זיסמן ואופאל, תל אביב