שנה ראשונה עם פרופ' יונת: יש למה לצפות

מירי קרופקין (21), סטודנטית לתואר שני, התחילה אתמול את השנה הראשונה שלה כחוקרת של פרופ' יונת במכון ויצמן. "אני מתרגשת, זאת בניית הדרך שלי כמדענית ועכשיו אני בוחרת את נושא המחקר

שבו אמשיך כנראה לחקור כל החיים. ברור שזה נהיה יותר מרגש עם הזכייה, כי מכירים בהישגים של הפרופסור שלך", אמרה ל-ynet. "זה נותן ביטחון שאתה נמצא בידיים נכונות ונותן תקווה לדרך, שיש למה לצפות".

לדבריה, הזכייה לא תשנה את הביקוש לעבודת מחקר אצל פרופ' יונת. "גם לפני זה היא היתה מבוקשת מאוד. יש לה הכרה מספיק רחבה והתחום הזה כבר הצמיח רגליים ושורשים. לא היינו צריכים את הנובל בשביל זה. אולי זה ישפיע מבחינת תלמידים שעובדים עכשיו בתיכון או סטודנטים לתואר ראשון שמתלבטים באיזה תחום לבחור. אולי עכשיו יגיעו יותר תלמידי תיכון. אני זוכרת שנרשמתי בזמנו לתואר הראשון בחיפה אחרי הזכייה בנובל של הפרופסורים צ'חנובר והרשקו, פתאום היה ביקוש אדיר ללמוד כימיה".

"ממשיכים כרגיל"

"אנחנו שמחים מאוד בשביל עדה, אבל בסופו של דבר זה הפרס שלה. ברור שלכל אחד מאיתנו יש תרומה קטנה לזכייה, אבל זה פרויקט חייהּ. עם כל השמחה, אין סיבה שהאף שלנו יעלה לעננים. האף שלה אולי יכול, אבל לא שלנו, אנחנו ממשיכים לעבוד כרגיל", אומר חן דוידוביץ' (35), דוקטורנט, אחד החוקרים הוותיקים העובד עם פרופ' יונת. "זה יישמע קלישאתי, אבל בסופו של דבר העבודה פה באמת ממשיכה כמו שהיתה. אף אחד לא עבד פה בשביל הנובל וזה לא שהשנה החדשה נראית עכשיו אחרת".

פרופ' יונת וצוות החוקרים (צילום: רויטרס)

לדברי דוידוביץ', הנובל חשף בעיקר את המחקר לתקשורת. "אנשים שלא עוסקים במדע נחשפו לכל נושא הריבוזום, אבל זה פרויקט שאנחנו עובדים עליו כבר המון שנים וקיבל את ההכרה שלו ממזמן. אמנם כשיש חשיפה זה עושה טוב לתחום, כולם מדברים על הריבוזום וכולם רוצים לדעת, אבל בסופו של דבר לא אלו הדברים שמרגשים אותנו ובגללם אנחנו עובדים. מה שמרגש אותנו זו התוצאות והתוצאות מגיעות בלי קשר לזכייה בנובל".

למרות שלדבריו הוא אינו חווה על בשרו את המשבר במקצועות המחקר האקדמיים בארץ, חבריו בהחלט טעמו את טעם המשבר. "לנו יש את הזכות לבצע מחקר במכון ויצמן, שזאת סביבה מאוד מאוד טובה לעשות דוקטורט, אבל אנחנו במידה מסוימת נמצאים בתוך בועה. חברים שלי, שלומדים במוסדות אקדמיים אחרים, נמצאים במצב מאוד קשה. בסופו של דבר, מי שעושה את המחקר זה הדוקטורנטים והפוסט-דוקטורנטים והאנשים האלו נלחמים כדי לגרד משכורת שמאפשרת להם לחיות. הם נלחמים עם הצורך להצליח לעשות עבודה מדעית ומצד שני להצליח לקיים את עצמם במינימום של המינימום".

על מצב החוקרים הצעירים, דוידוביץ' סיפר: "אני מוריד בפניהם את הכובע, מבחינת התנאים בהם עובדים. יש מעט מאוד תקנים בארץ ובהיעדר כסף לא יהיו עוד תקנים. אני מכיר אנשים מאוד טובים שנמצאים בחו"ל ומתים לחזור לארץ, אבל אין לאיפה. הם לא מבקשים משכורות, רק שיתנו להם

מעבדות לעבוד בהן. החומר האנושי בארץ הוא מצוין, הם פשוט לא מוצאים משרה. זה לא העתיד שבסכנה - זה ההווה". למרות הכול, הוא מסייג: "אבל אני לא פסימי, כי בסופו של דבר ההון האנושי הוא שקובע ובטיפול הנכון האנשים האלו יחזרו לארץ".