אל תסמכו על הזיכרון שלכם
מרבית ידיעותינו מבוססות במידה זו או אחרת על יכולתנו לזכור. אולם האם הזיכרון שלנו מספיק אמין לתפקיד זה? מה מבטיח לנו שזיכרוננו אינו מהתל בנו?
ישנם כמה מקורות לידיעותינו: החושים, שמספקים לנו מידע על סביבתנו הקרובה; עדות, שמספקת לנו מידע על עובדות שאינן בטווח חושינו; והיסק, שמאפשר לנו להעשיר את ידיעותינו על העולם על בסיס ידע קיים.
כל אחד ממקורות ידע אלו מלוּוה בבעיות שמעלות ספקות לגבי אמינותו, אך כאשר אנו מודעים למגבלותיהם של המקורות השונים ולוקחים אותן בחשבון, מקורות ידע אלה מהווים כלים חשובים ביצירת תמונת העולם שלנו.
אולם כל הידע שאנו שואבים ממקורות אלו תלוי ביכולת קוגניטיבית ייחודית אחת: יכולת הזכירה. ללא יכולת זו כל פיסת מידע שהיינו קולטים באמצעות חושינו (למשל, שהדשא ירוק או שמישהו דופק בדלת) היה חסר כל ערך בעבורנו רגע אחד מאוחר יותר; בלעדיה עדות כמעט לא היתה יכולה להתקיים, והמעט שהיה שורד ממנה – עדות לגבי אירועים עכשוויים שמחוץ לטווח החושים שלנו – לא היה יכול לשמש אותנו לטווח הארוך; ומובן מאליו שגם יכולת ההיסק שלנו היתה נפגעת אנושות, ואם היינו מצליחים בכל זאת להסיק דבר מה בתהליך היסקי פשוט ומיידי, לא היינו יכולים להפיק שום תועלת ממסקנות שלא היינו מסוגלים לזכור.
למעשה, כל ידיעותינו שאינן נוגעות לסביבתנו המיידית העכשווית הן תלויות זיכרון: אנו יודעים היכן אנחנו גרים משום שאנו זוכרים זאת, אנו יודעים מיהם חברינו משום שאנו זוכרים אותם, אנו יודעים להכין חביתה כי אנו זוכרים כיצד עושים זאת, אנו יודעים לדבר בשפה כלשהי כי אנו זוכרים מילים ומבנים דקדוקיים בשפה, וכן הלאה.
חשיבות נוספת שיש לזיכרון בהקשר האפיסטמולוגי (כלומר, של תורת הידיעה), היא העובדה שהוא מאפשר לנו להצדיק את האמנותינו. נוכחנו כבר שהאמנה אמיתית נחשבת לידיעה רק אם היא בת-הצדקה: אם פלוני מאמין שיש דגים על הירח, ובעתיד אכן יתגלו על הירח מאגרי מים תת-קרקעיים שבהם שוחים קרפיונים, הרי שללא הצדקה נאותה להאמנתו זו של פלוני, אין היא נחשבת לידיעה אלא ללא יותר מאשר ניחוש מוצלח.
בעיית אמינות הזיכרון
יש כמה טעמים לכך שעלינו להתייחס ליכולת הזכירה שלנו בזהירות יתרה. אחד מהם הוא טעם עקרוני: אנו בוטחים בזיכרוננו משום שאנו מתרשמים שבדרך-כלל אין הוא מאכזב אותנו.
גם אם אנו מתווכחים עם מיודעינו לגבי הפרטים של אירוע עבר כלשהו, הרי שאנו מסכימים לגבי עצם התרחשותו של האירוע ומרבית הפרטים הנוגעים לו; גם אם איננו זוכרים את כל מה שלמדנו בשיעורי האנגלית או האלגברה, אנו זוכרים מספיק פרטים כדי להשתמש בהם לצורכינו באופן סביר; גם אם איננו זוכרים את צבע עיניו של אדם מסוים, נצליח לזהות אותו בזכות פרטים אחרים שנשמרים בזיכרוננו. כל זאת מאפשר לנו להסתמך על זיכרוננו ולבטוח בו.
אולם מנין לנו שאכן כך הם פני הדברים? ברגע זה איננו משוחחים עם איש על מסיבת ליל שבת, איננו עושים שימוש כלשהו באנגלית או באלגברה, ואיננו פוגשים אנשים מוכּרים. כל יכולותינו אלו אינן באות לידי ביטוי ברגע זה − אנו פשוט זוכרים שיש לנו אותן. ומכאן נובעת הבעיה העקרונית: כדי להצדיק את אמינות זיכרוננו אנו נאלצים להסתמך עליו!
אפיסטמולוגים (חוקרי תורת ההכרה) נוטים להציג עמדה ספקנית זו בעיקר כדי להציב אתגרים לתחום האפיסטמולוגיה, אולם פעילויותינו הקוגניטיביות תלויות בזיכרוננו במידה כזו שמבחינה מעשית עלינו להניח לפחות מידה מסוימת של אמינות הזיכרון, שבלעדיו היינו כעלים נידפים ברוח.
אולם לטענה שעלינו להתייחס ליכולת הזכירה שלנו בזהירות יתרה יש גם נימוק נוסף, אמפירי: הולכות ומצטברות עדויות לכך שבנסיבות מסוימות אדם עשוי "לזכור" אירועים שמעולם לא קרו. אנשים שנשאלים על אירועים שתועדו במצלמת וידאו (כמו תאונת דרכים) נוטים לזכור פרטים שגויים שנראים להם מתאימים לאירוע (למשל זגוגיות מתנפצות); ילדים קטנים שמשוחחים איתם שוב ושוב על אירוע שמעולם לא התרחש עשויים "להיזכר" באירוע זה בשלב מאוחר יותר בחייהם, ואף להוסיף לו פרטים משלימים לפי הצורך.
תופעה זו מוכרת גם מטיפולים סוגסטיביים (כגון היפנוזה), שבהם שאלותיו של המטפל מעוררות את רצונו של המטופל להיזכר בפרטים מן העבר, והדמיון עושה חלק מהעבודה ומשלים את הפרטים החסרים, לא פעם בהתאם לציפיות המטפל.
במצבים כאלו לא תמיד מסוגל המטופל להבדיל בין זיכרונותיו הממשיים ובין פירות דמיונו, וגם בגמר הטיפול הוא עשוי להאמין שהאירועים שהוא "נזכר" בהם אכן קרו, והוא מניח, לא פעם בעידוד המטפל, שמדובר בזיכרונות מודחקים ששבו ועלו בזכות הטיפול.
ידועים מקרים של הבניית זיכרונות מסולפים של אירועים טראומטיים כמו חטיפה בידי חייזרים או התעללות מינית בַּילדוּת, כשחוסר היכולת להבחין בין זיכרונות אמיתיים למסולפים גורם לאנשים אלו לחוות בעקבות "הטיפול" חרדה והפרעות תפקודיות, כמו שהיה צפוי שיחוו לו אותם אירועים דמיוניים אכן היו מתרחשים במציאות (לצערנו התעללות מינית בילדים היא תופעה כה נפוצה, שיש להתייחס לכל מקרה כזה ברגישות ובזהירות יתר).
הזיכרון יכול להטעות
כדי לגבש ידיעה על בסיס עדות עלינו להבחין בין חוות דעת שנדרש לה מומחה ובין דיווח על אירועים יומיומיים, עלינו להעריך את אמינותו של המדווח ועלינו להפעיל חשיבה ביקורתית כדי לבדוק אם העדות נתמכת על-ידי רשת ההאמנות שלנו (גם אם חבר טוב יספר לנו שראה את אלביס בווגאס, יהיה זה מוצדק להמשיך ולהאמין שאלביס מת).
כדי לגבש ידיעה המסתמכת על חושינו עלינו לקחת בחשבון טעויות חושיות אפשריות (כמו, למשל, כאלו הנובעות מאשליות אופטיות), ועלינו להיות מודעים לפער בין האופן שבו אנו תופשים את העולם (למשל, בצבעים ובצלילים) לבין אופיו האונטולוגי (כלומר, המהותי, לא זה שאנו תופשים בחושינו).
וכך גם לגבי הזיכרון: נראה שמרבית זיכרונותינו יכולים לשמש בסיס לידיעה, אולם למרות תחושת הביטחון שמלווה אותנו בנוגע למקור ידע זה, עלינו תמיד לקחת בחשבון גם את האפשרות שזיכרוננו מטעה אותנו.
אם אנחנו זוכרים אירוע מסוים באופן שונה מהאופן שבו חברנו זוכר אותו, יש לקחת בחשבון שזיכרוננו (או זיכרונו) סולף: גם אם אנו מוכנים להישבע שבאותו אירוע לבשנו חולצה ירוקה, אפשר שטעות בידינו.
באותה מידה אפשרי שזיכרונות ילדות מסוימים שלנו אינם אלא הטמעה של סיפורים שסופרו לנו: גם זיכרון מוצק של ביקור בספארי עשוי להיות לא יותר מאשר הטמעה כזו (בין אם האירוע התרחש במציאות ובין אם אם לאו). במקרה כזה אנו אף עשויים לשייך זיכרונות מאוחרים יותר של צפייה בבעלי-חיים לאותו אירוע מסוים.
לאור כל זאת נראה שאנו רשאים אמנם לסמוך לרוב על זיכרוננו כעל בסיס לידיעותינו, ועם זאת לקחת בחשבון שלא כל האמנותינו הנסמכות על זיכרון של אירועי עבר הן בבחינת ידיעות – מקצתן אינן אמיתיות (במקרה של זיכרון מסולף) וחלקן אינן מוצדקות (כמו למשל במקרה של היזכרות באירוע טראומטי בעקבות טיפול סוגסטיבי).
ד"ר מריוס כהן מלמד פילוסופיה באוניברסיטת בן-גוריון. הכתבה התפרסמה בגיליון אוקטובר של המגזין "גליליאו "
לפנייה לכתב/ת 
