מאחורי הגברים, באוטובוס ובחֶברה

עיון קצר בתולדות האופנה מראה כי כל עשור התאפיין בלבוש נשי בולט, כיאה לזמן ולתקופה. במאה ה-17 החלו בייצור המחוכים, בשנות ה-20 של המאה הקודמת התקצרו השמלות, ו-60 שנה אחר כך הגיחו לעולם כריות הכתפיים. הלבוש הנשי הלך והשתנה, תוך שהוא מאפשר חופש בחירה רב יותר, במקביל לשינוי מעמדן של הנשים בחברה. אך על אף הצלחותיו של המאבק הפמיניסטי, בכל אחד מהעשורים הללו המשיכו הנשים להידחק לאחורי המרחב הציבורי בכל פעם תחת כסות אחרת.

אם בתחילתה של המאה הקודמת ניתן היה לטעון שהנשים נדחקות לאחור משום יכולותיהן הפחותות ותרומתן המעטה לחברה, הרי שבעידן התקינות הפוליטית של המאה ה-21 קשה יותר (אך לא בלתי אפשרי) להשמיע

טענות מסוג זה. אנו הרי חיים בעידן שוויוני שבו גם הגברים נושאים בנטל עבודות הבית ובגידול הילדים, והראו לי בית משפט שלא יעמוד על רגליו האחוריות כאשר לא יקדמו אישה משום שביקשה להיכנס להריון או כאשר לא ימנו אישה לדירקטוריון כשהגבר שלצדה ניחן באותם נתונים בדיוק.

במאה ה-21 לבשה הדרתן של הנשים מהמרחב הציבורי את כסות הרב-תרבותית. במאה הזאת יש להגן על רגשות הציבור שהוא בעל תרבות ייחודית ושונה. כך, כשאותה תרבות מקדשת את ערך הצניעות, לא רק שאסור על הנשים לשבת לצד גברים, אלא אל להן לשבת בחלקו הקדמי של האוטובוס - ובכך לפגוע ברגשותיו של ציבור שלם.

קל לדחוק את הנשים לאחורי האוטובוס. בחברה רב-תרבותית לא דנים בפגיעה ברגשותיהן של הנשים, הרי מדובר בציבור גדול מדי (51 אחוז מהאוכלוסייה) מכדי שיהיה בעל סממנים הדורשים התחשבות ברגשותיו. החברה שלנו ממשיכה להעביר את הנשים לספסלים האחוריים. מהמקומות הראשונים באוטובוס לא נראית הפגיעה בנשים, השכר הנמוך שאנחנו מקבלות, אפשרויות הקידום המוגבלות, השריקות והקריאות שנשרקות לעברינו בכל רחוב בו חולף האוטובוס ולא הידיים שנשלחות למשש ולגעת בכל בחורה חולפת.

שיחת טלפון מפתיעה

לפני כחודש צלצל הטלפון במשרד. "שלום, עם מי אני מדברת? את עורכת דין?", "כן" עניתי. "רציתי לחזק אתכם על העניין עם האוטובוסים". ככל שהשיחה הלכה והתפתחה התגלתה לי בחורה חרדית כבת 20, שלדבריה חיה בלי אינטרנט ובלי טלוויזיה ו”מחכה למציאת שידוך”. היא נתקלה ברחוב באחת מהמודעות על המאבק בקווי המהדרין והתקשרה לומר כמה היא שמחה על המאבק וכמה הייתה שמחה לקחת בו חלק אך אינה יכולה.

הקשבתי בשקט לתחושת ההשפלה המלווה את העלייה לחלקו האחורי של האוטובוס, התסכול על שאינה יכולה לשבת ליד אביה

או אחיה, הכוח שחשה כשהעזה להתיישב פעם אחת בקצה גבול חלקת הגברים באמצע האוטובוס.

כאן המקום להודות לך, אשה אלמונית. בשיחת הטלפון הזאת הצלחת להבהיר יותר מכל מסע הסברה כי המאבק בקווי המהדרין בהם מתקיימת הפרדה בין נשים וגברים אינו מאבק דתי. זהו מאבק נשי שמבקש למנוע את דחיקתן של הנשים לאחורי המרחב הציבורי, זהו מאבק נגד תחושות ההשפלה והתסכול המלוות נשים לאורך דורות.

כמה נפלאה היא רב-תרבותיות כשאת המחיר שבצידה משלמות הנשים. הרי באותה מידה שבה ניתן לשלוח אותנו לאחורי האוטובוס, ניתן גם לפגוע, להשפיל, להכות, להטריד, לאנוס ולרצוח. העיקר שכל אלו ימשיכו להתרחש במושב האחורי ולא יסתירו לנהג את הדרך.

• רות כרמי היא עורכת דין במחלקה המשפטית של התנועה הרפורמית