ועדת חקירה - בשביל עצמנו

הדיון בשאלה אם להקים ועדת חקירה בעקבות דו"ח גולדסטון, התמקד עד היום במידת החד-צדדיות של הדו"ח ובשאלת האפקט של חקירה כזאת בזירה הפוליטית והדיפלומטית. האם יקבל העולם את החקירה הישראלית כלגיטימית? האם בחקירה כזאת נוכל לנער מעלינו את הלחץ הבינלאומי?

ועדת גולדסטון יצאה מתוך הנחת עבודה שישראל היא השולטת בשטח גם לאחר הנסיגה החד-צדדית. ישראל, לטענת הדו"ח, מספקת מזון, מים, חשמל וצרכים בסיסיים אחרים לעזה, מקיימת מצור צבאי על שטחה ומונעת מהחמאס לנהל קשרי חוץ ולקיים חיים סבירים.

לפיכך, על פי הדין הבינלאומי, היא לבדה אחראית לביטחון תושבי הרצועה באותה מידה שהיא אחראית לביטחון אזרחי המדינה היהודים והערבים. תושבי עזה זכאים להגנתה המוחלטת של מדינת ישראל בדיוק כשם שתושבי שדרות זכאים לה, כולל בניית מקלטים ומיגוניות. אם מקבלים את ההנחה הזאת, כל פעולה שבה לא נעשה הכל כדי להגן על חייהם היא פשע חמור.

סעיף האישום החמור ביותר בדו"ח הוא לפיכך הגדרת מטרות המבצע ויעדיו. על פי גולדסטון הטענה הישראלית שרק תגובה לא-מידתית יכולה הייתה להשיג את מטרות המבצע, עומדת בפני עצמה כחלק מפשע מלחמה.

ההכרזות שנשמעו גם מפי מנהיגים ש"בעל הבית השתגע" ומשמעויותיהן, הן העומדות נגד עיניהם. הנכונות לפגוע במתקנים אזרחיים כגון מחסני מזון, בתי חולים, ואפילו מתקני משטרה (כזכור, החל המבצע בתקיפה שבה נהרגו כמאה שוטרים) הם פשע מלחמה.

טענה אחרת בדו"ח נוגעת לשימוש באמצעי לחימה נתונים במחלוקת כמו פגזי זרחן ופצצות מצרר בקרב אוכלוסייה אזרחית. ירי לעבר מתקנים אזרחיים כולל מתקני סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם, אפילו אם היה חשד שמסתתרים בהם לוחמי האויב, מתואר בדו"ח כפשע. ולבסוף, האמצעים שנקט צה"ל כדי לקרוא לאזרחים לעזוב אזורים מסוכנים נתפסים כבלתי-סבירים. שיטות כמו ירי תלול-מסלול מעל לבתים או מעל ראשי אזרחים בשטח, או שיגור פגז לגגו של בית כדי לאלץ את התושבים לעזוב, נתפסים גם הם כאקט מלחמתי ולא כאמצעי לגיטימי לדרבן את האוכלוסייה לעקור מן האזורים שבהם התנהלה הלחימה.

בדו"ח הועלתה גם טענה חמורה נגד שימוש מתוכנן במגנים אנושיים, מה שמכונה אצלנו "נוהל שכן" ולדברי הוועדה במהלך המלחמה הוגדר כ"נוהל ג'וני".

מחבוש לש"ג לא יספק

אם אכן תוקם ועדה בראשות טובי המשפטנים שלנו, היא תספק את הקהילה הבינלאומית. זה חשוב כדי למנוע את האפשרות שמנהיגי המדינה והצבא יידרשו לתת את הדין בפני בית דין בינלאומי וכדי למנוע בידוד בזירה העולמית, אבל לא פחות מכך - זה חשוב כדי שכולנו נבין סוף סוף את המשמעות של המשך השליטה בשטחים.

40 שנה אחרי מלחמת ששת הימים, הוועדה הזאת תציב את ישראל בפני הכורח לבחור בין שתי אפשרויות שעד היום התחמקנו מהן – חתירה בלתי-פוסקת להסכם שלום והפסקה מוחלטת של השליטה בשטחים, או הבנה ברורה שזוהי מדינה אחת, ושמדינת ישראל אחראית לכל תושביה באותה מידה, שהפלסטינים אינם יכולים להיות בשליטתנו מצד אחד, ואויבים חסרי-זכויות מן הצד האחר.

פרופ' דרור זאבי, המחלקה למזרח תיכון, אוניברסיטת בן גוריון