רצועת התנ"ך

ספר דניאל

זהו אולי המסתורי בספר התנ"ך. אני אוהב לנסות לקרוא בפרקים הכתובים ארמית למרות הקושי. קרבת הלשונות לעברית מענגת, כמו ספרדי שמבין את "הרוב" משיחה בפורטוגלית. מכל מקום, במהדורת "ישראל" של הוצאת "קורן" יש תרגום לארמית של דניאל.

דניאל. המסתורי שבספרי התנ"ך

המופלא ביותר בדניאל הוא שהוא מדבר על הלא מובן ויודע שהוא לא מבין. הלא מובן פועם בתוך הספר בגלוי. "ואני שמעתי ולא אבין ואומרה אדוני מה אחרית אלה", והתשובה הידועה, המצמררת גם אחרי אלף קריאות: "ויאמר, לך דניאל כי סתומים וחתומים הדברים עד עת קץ".

דניאל מספר לנו לא רק מה הוא רואה אלא איך זה "לראות": "והודי נהפך עלי למשחית ולא עצרתי כוח"; "נהפכו צירי עלי... ונשמה לא נשארה בי" – אולי מין שילוב של לידה ומוות.

ספר נחום

הספר הזה הוא שיר אחד קצר, כשני עמודים אורכו, אבל כמו כוכבים מסוג מסוים ("ננסים לבנים") הוא דחוס כל כך, עד שכפית אחת מן החומר שנחום עשוי ממנו שוקלת כמו רומן של דוסטוייבסקי. זה ספר זועם המכוון אל נינווה, אבל בוודאי לא רק אליה: "הוי עיר דמים כולה כחש, פרק מלאה ולא ימיש טרף. קול שוט וקול רעש אופן וסוס דוהר ומרכבה מרקדה... ורוב חלל וכובד פגר ואין קצה לגוויה וכשלו בגווייתם".

או "בוקה ומבוקה ומבולקה ולב נמס ופיק ברכיים וחלחלה בכל מותניים". מדהים, מפחיד - דווקא בגלל שזה כתוב כל כך יפה ומוזיקלי. וכשהוא אומר "הרבית רוכליך מכוכבי השמיים" אנו נזכרים בהבטחת אלוהים לאבותינו להרבות את זרעם ככוכבי השמיים. כלומר, ההבטחה הוגשמה, אבל רק כמותית.

ספר זכריה

זכריה, כמו נחום, הוא חלק מה"תרי עשר". שלוש מילים מהדהדות יש בספר הזה: "והנביאים הלעולם יחיו?" הן מהדהדות כי נביא אומר אותן. הנביא מדבר ויודע כי הוא פועל בתוך הֶקשר, או ז'אנר, שהולך ונגוז. מעבר לגאונות המילולית, ששמה ללעג כל מחשבה לתרגם את הטקסט הזה לעברית מודרנית, הדברים שהוא רואה מעידים על תודעה גדולה מאוד, אבל פשוטה ומדויקת מאוד (בהשוואה, למשל, ליחזקאל ולדניאל).

"ראיתי הלילה והנה איש רוכב על סוס אדום והוא עומד בין ההדסים אשר במצולה", "ואשא עיני וארא והנה איש ובידו חבל מידה. ואומר, אנה אתה הולך? ויאמר אלי, למוד את ירושלים, לראות כמה רוחבה וכמה אורכה". איש (מלאך?) מודד עיר שלמה עם מטר-רץ. למה זה מפחיד כל כך?

ספר יחזקאל

יחזקאל הוא כידוע "בומבה של נביא", וזה נכון. אבל לא רק בגלל החזיונות המוכרים כמו "העצמות היבשות", אלא גם בגלל אחד החזיונות המטורפים ביותר בתנ"ך, מטורף בפקידותיות שבו. גם זה חזון של מדידת קרקעות, כמו בזכריה, אבל הרבה-הרבה יותר מפורט.

חזון יחזקאל לפי ציור של רפאל (צילום: Jupiter)

בפרק מ' מתחיל חזון דקדקני של מדידות בית. "והנה איש מראהו כמראה נחושת ופתיל פשתים בידו וקנה המידה והוא עומד בשער". ואז הוא מתחיל לתת מפרט טכני של מהנדס שנמשך עשרות פסוקים, עד שלבסוף, כשאתה כבר "רדום", מגיע פסוק ה' בפרק מא', "וימד את אורכו עשרים אמה ורוחב עשרים אמה אל פני ההיכל ויאמר אלי, זה קודש הקודשים". המעבר מ"מפרט טכני" אל קודש הקודשים, מהסרגל אל ההתגלות, פשוט מעיף לך את האוזניים מהראש.

ספר בראשית

כולם מרגישים שאת "בראשית" הם מכירים היטב, וגם אני חשתי כך. אבל אם קוראים כמו שצריך, לאט ובתשומת לב, רואים שלא מבינים ולא מכירים שום דבר. אפילו המילים הפותחות, השחוקות כביכול: "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ" מעמידות הר של סימני שאלה.

איננו יודעים הרי מה זה "בראשית", כלומר איך מתחיל זמן שלפניו לא היה זמן; "ברא" – איננו יודעים מה פירוש

בריאה של יש מאין (עמד על כך ישעיהו ליבוביץ'); "אלוהים" – איננו יודעים מה זה, אלא לכל היותר מה זה לא; "את השמים ואת הארץ" – איננו מבינים בעצם מדוע יש הפרדה בין השמים והארץ, מדוע העולם אינו כולו "שמים", או כולו "ארץ" - כלומר מדוע העולם אינו כולו "יש" או כולו "אין": מדוע יש בכלל משהו בעולם והעולם אינו פשוט ריק אינסופי מתמשך?

אבל גם איננו מבינים מדוע העולם אינו כולו "ארץ", כלומר גוש חומר אינסופי ובלתי משתנה, אלא שילוב חיוני של "שמים וארץ". וזה רק הפסוק הראשון!

דרור בורשטיין, סופר, משורר, מרצה. מבין ספריו הבולטים: "אבנר ברנר", "הרוצחים". ספרו האחרון "קרוב", יצא ב-2009 בהוצאת כתר 

לכל כתבות המדור לחצו כאן