המעסיק לא הפריש לפנסיה. אפשר לתבוע אותו?

המשבר הכלכלי שהשלכותיו עדיין משפיעות על המשק הישראלי, הוביל להידרדרות במצבם של עסקים רבים ולצורך לקצץ עד כמה שניתן בהוצאות. קיצוץ זה בא לידי ביטוי בצורות שונות, חלקם תוך פגיעה בזכויות העובדים בחברה ולמעשה תוך עבירה על החוק.

דוגמה מובהקת לכך היא הפסקת ההפרשות הפנסיוניות (קרן פנסיה, קופת גמל או ביטוח) עבור העובד, הפרשות המחויבות הן על פי צו הרחבה כללי במשק והן על פי הסכמים חוזיים. ואולם לא מדובר רק במעסיקים שנקלעו לקשיים גדולים והעסק שלהם עומד בפני קריסה. לצערנו, מעסיקים רבים "תפסו טרמפ" על המצב הכללי, וניצלו את ההזדמנות לקצץ בזכויות עובדיהם החוקיות, ללא קשר בהכרח ליכולות הכספיות של המעסיק.

המעסיק מחוייב להעביר תשלומים לחיסכון הפנסיוני

יש לציין כי משנת 2008 נכנס לתוקפו צו הרחבה לביטוח פנסיוני במשק שמטיל חובת ביטוח פנסיוני על כל עובד שכיר, שאין לו ביטוח פנסיוני מכוח הסכם קיבוצי או הסכם עבודה אישי.

ככלל, על מנת שבית הדין ידון באחריות האישית של בעל מניות על אי תשלום הפרשות פנסיוניות, לא די בכך שבעל המניות ידע על אי התשלום, או שהחברה מצויה בקשיים כלכליים שעלולים להקשות על מתן פסק הדין, אלא יש להראות נסיבות מיוחדות נוספות, שמעידות על כך שבעל המניות עשה שימוש לרעה באישיות החברה הנפרדת, באי ביצוע הפרשות פנסיוניות, ותוך כך שבעל המניות הפיק רווח אישי מהתנהלותו הפסולה.

 למשל כאשר החברה התנהלה לצורכי תרמית או עבירות פליליות אחרות, כאשר בעל המניות הבריח, שלא כדין, נכסים וכספים מן החברה, כאשר בעל המניות ניכה, באופן עקבי, משכר העובדים כספים המיועדים לביטוח פנסיוני ושלשל את הכספים לכיסו ועוד נסיבות חריגות, המצדיקות שבעל המניות לא ייהנה עוד ממסך התאגדות החברה ויסתתר מאחוריה.

חוסר תום לב והפרה בוטה של חובת האמון

בפסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה בפרשת יוליוס אדיב (2003), נפסק, כי כאשר מעסיק מנכה הפרשות פנסיוניות משכר העובדים אך, באופן סדרתי, לא מעביר את הכספים למבטח, נוהג הוא כלפי עובדיו בחוסר תום לב מובהק ותוך הפרה בוטה של חובת האמון המוטלת עליו.

"התנהגות זו, לגישת בית הדין הארצי, הינה מעשה תרמית של חברה כלפי העובדים, שמהווה טעם להרמת מסך ולביסוס עילת תביעה אישית כנגד בעל מניות בשל נזקים שנגרמו לעובד עקב אי תשלום הפרשות פנסיוניות" מסביר גבע.

 יש לציין, כי בפרשה זו החברה המעסיקה סגרה את שעריה והפכה לחדלת פירעון, כך שתביעה כנגד החברה בלבד, הייתה לא ריאלית. הרמת מסך, לפיכך, הייתה, נוכח התנהגות בעלי המניות, בלתי נמנעת.

גבע מציין עוד כי בפרשה אחרת, נמנע בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב - יפו מלהטיל אחריות אישית על בעל מניות, משום שאי העברת התשלומים למבטח לא היו בידיעת בעל המניות אלא באחריותם ובידיעתם של בעלי תפקיד שכירים בחברה (שלא היו צד להליך).

"הטלת אחריות אישית על נושאי משרה כגון מנכ"ל, מנהל כספים וכיוצא בכך (להבדיל מבעלי מניות) בשל אי העברת הפרשות פנסיוניות ונזקים שנגרמו בשל כך, לא נעשית דרך 'דוקטרינת הרמת מסך' השמורה כאמור לבעלי מניות" אומר עו"ד גבע, (אם כי ישנן פסיקות של בתי דין לעבודה אשר גורסות אחרת). "במקרה כזה, על העובד להראות שמוטלת על נושא המשרה אחריות אישית ועצמאית, שאין לייחסה לחברה (גם אם פעולותיו נעשו בשם החברה ולמענה), וכי אחריות זו מקימה עילת תביעה נפרדת מזו העומדת לעובד כלפי החברה ו/או בעלי מניותיה".

דוגמה לכך היא אם יוכח שנושא המשרה מעל בכספי החברה ונטל במזיד את כספי ההפרשות לכיסו האישי. לדברי גבע, תביעה כזו יש להגיש רק כאשר תביעה נגד החברה ו/או בעלי מניותיה הינה חסרת תועלת, למשל, בשל חדלות פירעון.

יש עוד לציין, כי משום שנושא משרה אינו צד ליחסי עובד ומעביד, ככל הנראה הסמכות לדון בתביעה שכזו נתונה לבית המשפט האזרחי ולא לבית הדין לעבודה ועל כן ראוי להקדים ולהיוועץ עם עורך דין המומחה בתחום זה טרם נקיטת הליך משפטי מסוג זה או אחר. 

חשוב להדגיש כי לפי חוק הגנת השכר, מוטלת על נושא המשרה בחברה (מנהל או כל נושא משרה שאמון על הביטוח הפנסיוני) אחריות אישית לפקח ולעשות ככל שביכולתו על מנת למנוע אי העברת הפרשות פנסיוניות, שנוכו מן העובד, לטובת החיסכון.