לכשכש בזנב
לרגל העיסוק בפרשת החיות ובבילבול שבין החמוד למבהיל, רוחמה וייס חולקת עימנו את הסיפור התלמודי בו חכמים מטילים חרם על זנב של כלב. ובמדור "על אתר" הגולשת "אושר ועושר" עם משל משלה. הצטרפו לבית המדרש לטוקבקים
יש אסונות חמודים?
סיפור תיבת נוח זוכה לפופולריות רבה במסורות סיפורי התנ"ך לגיל הרך. ייתכן שהסיפור על החיות שהגיעו שתיים-שתיים לתיבה מושך אותנו אל מחוזות הילדות, במיוחד כשאליו מצטרפת תמונה של אדם די מבוגר (בן שש-מאות בערך) שטורח ובונה בעצמו תיבה קטנה ואלסטית, ואחר כך אוסף מקקים, ג'ירפות ופילים, וגם שביעיות מכל החיות הטהורות. כל כך מתוק שבא לשרוק שיר ערש. לספר לילדים לפני השינה, לדמיין את סבא נוח, ולנוח.אלא שהסיפור החמוד מסתיר זוועה. סוף העולם קרוב ואנחנו מציירים צמד אלפקות על כבש התיבה. תארו לעצמכם שכך יספרו בעוד אלפי שנה על האסון הגרעיני שפקד אותנו – פוסטר חינני בגן הילדים.
הזוועה נמצאת בשפה
ככל שדימויי התיבה יוותרו בתודעתנו בחמידותם, תבקש השפה של הפרשה להסגיר את האימה; תשחת, חמס, נשחתה, השחית, מלאה הארץ חמס, הנני משחיתם, לשחת כל בשר, כל אשר בארץ יגווע, ומחיתי את כל היקום, ויגווע כל בשר, וימח את כל היקום. אפילו סיבת הפיוס האלוהית עם העולם מבהילה: 'כי יצר לב האדם רע מנעוריו' – אלהים לא יוסיף להשחית אותנו כי אנו חסרי תקנה.
היופי של זוועה
במקום אחד בפרשה מגיע המפגש בין היופי לזוועה לשיא. פסוק הפורש בכנפי טווס שיריות את מעגל הדמים האנושי. שימו לב לשורות, להתרחבות ולהתכווצות של השפה. יופי של אלימות:שופך
דם
האדם
באדם
דמו
ישפך.
לכשכש בזנב - כשהחמוד והאסון מתבלבלים
כיוון שאנו עוסקים בפרשת החיות ובבלבול שבין החמוד למבהיל, אני חייבת לחלוק אתכם את הסיפור התלמודי הבא (מועד קטן יז, א)אמר רב יוסף: מטילים חרם על זנב של כלב והוא (הזנב) את שלו עושה. ומעשה בכלב אחד שהיה אוכל את נעליהם של תלמידי החכמים ולא ידעו החכמים מיהו שעושה את הדבר הזה. החרימו אותו (את המשחית האנונימי). נתפסה אש בזנב הכלב ואכלה אותו.
הזנב הבוער הסגיר והעניש את הכלב, הגנב-המוחרם האנונימי, שאכל את נעליהם של תלמידי החכמים (ובארמית יש כאן גם משחק מילים יפה 'גנובתא' = זנב, שמזכיר כמובן 'גנב'. ואם נרצה גם בעברית: זנב-גנב).
הפרס עלי
לא, אין לי מוסר השכל מלומד או פרשנות חכמה לסיפור הזה. רק חיוך גדול שמתפשט על הפנים. מי שיציע פרשנות מעמיקה, מעניינת, מחכימה לסיפור הזה... השכר יהיה של כולנו, והפרס לגמרי עלי.
הגודל כן קובע
מסכת 'מועד קטן' עוסקת בדיני אבל, נידוי וחרמות. בתוך הסוגיות הרציניות האלה מתגנבים להם ממזרים קטנים, סיפורים חתרניים, מלאי הומור, שמקטינים את הכוח הדמוני שהחכמים לוקחים לעצמם בסוגיית החרמות והנידויים.ספרות חז"ל נוצקה אחרי המאורעות ההיסטוריים הגדולים ובעיקר אחרי המפלות הלאומיות הגדולות; גלויות בית ראשון, חורבן בית שני, כשלון מרד בר-כוכבא (וזו לא הרשימה המלאה). האסונות הגדולים לימדו אותנו שאנחנו עם די קטן, אפילו קטנצ'יק. אנחנו לא יכולים לאימפריות ואין לנו איך להוושע מסיפורי מבול. אנחנו מיעוטי כוח ומנגנונים. אז מה עושים? מייצרים כוח. המילים, המגדלים הלמדניים הפורחים באוויר, הם הממלכה שלנו. כוחם של החלשים הוא כוחנו. אנחנו יכולים לברוא כמה הלכות שנרצה (מי יגיד לנו משהו...), אנחנו יכולים לייצר תורה שבעל-פה (אף אחד לא יכול לשרוף אותה) אנחנו יכולים להחרים, לנדות ולנהל ביניינו קרבות של מילים ושתיקות. שם אנחנו שליטים. ופתאום מתגנב סיפורון פיצפון, בגודל של העם היהודי בערך, ומבקש שנסתכל על עצמינו, כמה שאנחנו חמודים, כמה שפנטזיית השליטה בעולם הולמת אותנו. אנחנו מקשקשים מילים כמו כלב שמכשכש בזנב, נשרף וחולף מהעולם.
יש אנשים שממציאים סיפורים על מנת להשיג שלטון ויש שממציאים אותם על מנת להוסיף ולהשאר בשולי העשייה הפוליטית.
תהליך של התבגרות
חז"ל החליפו את היהירות של המהפכות הגדולות בעצב מפוקח. מרד בר-כוכבא המיר את עצמו בפרטי פרטים של הלכה, וסיפורי המבול הפכו לסיפורים של חרמות על זנב-גנב.זה חייב לחזור אלינו גם ברמה האישית. לפעמים נדמה לי שהאלטרנטיבות הן אגו מנופח ומסוכן או פקחון צנוע, הומור עצמי וקורטוב של עצב. החיים מורכבים מסיפורים קטנים, קצת ניירוטים, קצת משעשעים. אין באמת סיפורים גדולים. זה כל האדם. חז"ל היו הראשונים שהבינו את זה.
ועכשיו אתם מבינים למה החינוך הממלכתי בישראל נמנע מללמד תורה שבעל-פה?
מה שמשמח ומרגיע את התלמוד הבבלי (ואותי) מפחיד את מי שצריך לחנך את הדור הבא של לוחמי ישראל. מחנכים מטעם ולמען השלטון והריבונות זקוקים לסיפורים הגדולים של התנ"ך, וחרדים מפני ההומור העצמי העצוב של יהדות הגולה. יהדות השרירים ולא יהדות העצבים. היהודי העצב והעצבני משהו לא מנצח מלחמות (מתישהו נגלה שגם היהודי הגאה יכול להכשל, השאלה היא כמה זמן ודמים התהליך הזה עוד יגבה)
"עשו חרמות על זנבות, ולא מלחמה..." אמר בוודאי רבן יוחנן בן זכאי החכם הזקן, שנזנח אי שם בין ספסלי יבנה.
'על אתר' עם "אושר ועושר"
רוחמתי, התחברתי מאוד לנאמר בחלקו האשון של הטור שלך, אולם בחלקו השני הרגשתי שהיית כמי שמגישה לנו זאב באצטלת כבש.
אינני מבינה מדוע ולמה יש הנחה גורפת בקרב אחדים שהתורה שבעל פה היא פרי מוחו הקודח של אדם מסוים והיא נתונה לשרירות לבו או אם תרצי - בקריזה שלו. מסכת אבות פותחת בפרקה הראשון בשרשרת שעברה בה התורה שבעל פה מדור אל דור: "משה קיבל תורה מסיני"- משה רבינו בהר סיני קיבל את ה-תורה. את כל התורה כולה- תורה שבעל פה ותורה שבכתב. בל נשכח שאבי כל הנביאים היה משה, שקיבל תורה בעל פה מפי הגבורה - משה למדה על הלכותיה, דקדוקיה ופירושיה - ד' הוא שבחר להעביר לנו מקשה אחד מפורדת לשתיים. חככתי בדעתי על שום מה היה הדבר? כמובן שקטונתי מכל החסדים שעשויים לסייע בידי למצוא תשובה אחת וקונקרטית לשאלה זו, אולם על אף זאת לבי מורה לי פתרון אפשרי: יתכן מאוד שאמונתו של אדם בד' נמדדת ביכולתו לקבל את דבריו ולקיימם כמקשה?-
יתכן שצניעותו וענוותנותו של אדם נמדדת לא רק לפי יכולתו לקיים את הכתוב, אלא גם את שעבר בין מלאכי-אדם כדמות חכמינו? אנא, בל נשכח שמי שהחל בהעברת התורה שבעל פה היה משה רבינו, אותה דמות אגדית שהעבירה לנו תורה שבכתב על פיו. אקדמית מעניינת אותי ההבחנה בין מידת התוקף והמהימנות בקרב מוחותיהם של האנשים העוברים בעולם לשני מקורות מידע אלו, בהינתן שנתקבלו ע"י אותו אדם.
כאשר משה רבינו קיבל תורה מסיני הוא קיבלה מאת ד' שנאמר: "אלה החוקים והמשפטים והתורות אשר נתן ד' בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה" - "החוקים" אלו המדרשות, "המשפטים" אלו הדינים ו"התורות" - ללמדך שלא תורה אחת קיבל - אלא שתיים - התורה שבעל פה והתורה שבכתב- ובהר סיני למד ד' את משה את הכלל- על ההלכות, הדקדוקים והפירושים הנכונים.
פעם הוזכר פה שהלכתי לגמ"ח עם ג'ינס, ולא עלה בידי לציין שאז, באותו המעמד הצטרף אליי פרופסור אחד שהרצה לנו בעת "העבודה" בסטייל "אין תורה שבעל פה, התורה לא נכתבה ע"י ד' " וחבריי, חובשי הכיפה, הביטו עליו בעיני עגל. הויכוח עמו היה בדיוק על עניינים אלו- וזו הייתה התשובה שנתתי לו. לא אשכח לעולם את תדהמתו כשנוכח לדעת שדווקא הנערה בג'ינס מתפלספת עמו - ללמדנו עוד עניין חשוב- לא רק משום שאדם מורה משמע שהוא אכן בקי בלימודיו- וזו, רוחמה, הסיבה שאני חושבת שבחינוך הממלכתי לא מלמדים תורה שבעל פה- וחולקת בריש גלי על כל תיאוריית הקונספירציה שהצגת כאן לעיל. לא מלמדים זאת בחינוך הממלכתי משום שהמורים שאמורים ללמד זאת- ככלל- לא יודעים את החומר הזה דיו- משום שלא התעמקו בו במסגרת לימודיהם. כנראה שלימוד אסכולות הגורסות שהתורה נכתבה כל פרק בזמן אחר - חשוב יותר. וחלילה, בל אובן שלא על פניי - אני חושבת שלימודים זה חשוב- על כל מגוונם - לימודים רבים ומסועפים מניסים את ראשינו אל על, כשהם מחוברים לשלשלאות תורה המותירות אותנו עם הרגליים על הקרקע ועם ראש טוב להבחין בין טוב לרע- ולא פחות חשוב - לבחור בטוב! אולם כאשר אנו מחליפים את היסודות שלנו בלימודים אחרים- מתנתקות הרגליים מהקרקע והראשים מתחילים פורחים באוויר ומהתלות בנו תיאוריות קומפלוט סטייל המהפיכה הצרפתית, כפי שהצגת כאן לחיוכי.
ברשותך, גם אני אוסיף משל. אינני זוכרת היכן קראתיו, הוא הועבר אליי באהבה רבתי מפה לאוזן מאדיר עולמי: היה אדם אחד, הדור בזקן לבן ומחלצותיו פאר, והיה יושב כל יום בבית המדרש. כל יום-כל היום במשך שנים- והיו התלמידים תמהים מיהו אותו הרב? שנים חככו בדעתם ולא ניגשו אליו מפאת הכבוד. לבסוף באו אליו ושאלוהו: "רבי, תנה לנו תורה מפיך" הביט בהם האדם ואמר: "שנים אני יושב כאן- ואיני יודע כיצד נכנס הלבן של הדף אל תוך גבולותיה של ה-מם הסופית (ם)" " - ללמדינו שני עניינים - הראשון: "אשרי יושבי ביתך" והעניין השני..- מי שחכם ועיניו בראשו- ישלימו וד' ישלם לו...
"ונח מצא חן בעיני ד'" - כן נמצא חן ושכל טוב בעני אלוקים ואדם..
שבת שלום ממני ליושבי הטור ולרוחמה.
ובבית המדרש של הטוקבקים
תרצה (27) יקרה, שאלת על התייחסות ההלכה לעינוי בעלי חיים ודודי הציע להביא סוגיות מפתיעות שעוסקות בעניין (נו...) אציין שיש היום גל לא מבוטל של אנשים שעוסקים באקו-כשרות, בקשירת חוקי הכשרות לסוגיות של יחס לעולם ולבעלי חיים. יש אנשים שמתנגדים משיקולים דתיים לאכילת עגל חלב או כבד אווז ועוד. אני איתך וכך גם גל האקו-כשרות.
