מכביפוביה מהדהדת

לכאורה, אין ספק בהצדקה העיתונאית והציבורית של הטיפול בפרשת חייו ומותו של מוני פנאן. ובכל זאת, מעניין להרהר ולגלות את הכוחות השונים שמניעים את העיסוק התקשורתי חסר הגבולות בפרשה, ובעיקר באופיו של עיסוק זה.

יש כאן כמובן דרמה אנושית ממדרגה ראשונה, פיקנטריה רכילותית ראויה ואותו להט מיוחד הנלווה תמיד לכל מגע עם הספורט הישראלי. אבל יש כאן עוד משהו: מכביפוביה.

זוהי תת-תופעה של תכונה אנושית, ובמיוחד יש להודות של תכונה יהודית-ישראלית, שנעשתה אצלנו מזמן ספורט לאומי: שנאה אוטומטית של עשירים ומצליחים. למעשה, זהו שילוב התייחסויות מרתק של קנאה, התבטלות וכמיהה לנפילה.

בריקוד פרוע ועליז על הדם (המטאפורי, כמובן) יצאה חבורת מחוללים, שבמקרה גם מחוללת דעת-קהל (או, לפחות, רואה עצמה ככזו) ברגע בו הורד פנאן מהחבל. מחול האשכבה לא חיכה לגילויים הראשונים בעניין ההשקעות, כיוון שלא נזקק להם כלל. ניתוחי בזק מבריקים חרצו מיד כי מכבי תל-אביב הרגה את פנאן בעצם ויתורה על שירותיו ואפילו לא טרחה להופיע להלוויה שהיא עצמה בישלה. העובדה שהקבוצה שהתה בזמן הפטירה וההלוויה במסע משחקים רשמי בלוס-אנג'לס הרחוקה לא שיבשה לאיש את המשוואה. גדולי המשתלחים (ולא שאני מרמז כאן לשם מסוים, חלילה) פתחו את חדרי לבם ואפשרו, כמנהגם, לאהדתם הספורטיבית – שלא לומר, לשנאתם – להשתלט על מהותם התקשורתית.

אם יש צורך בגילוי נאות: הכותב הוא אוהד מכבי. כותב ואוהד ואוהב – אבל גם רואה היטב את הפגמים, הכשלים ואפילו הכיעורים. ביקורת של אוהב לא רק מייסרת יותר את המבקר. לרוב היא גם כנה יותר.

למשל, אי-הידיעה המוצהרת של יו"ר המועדון לגבי השקעות הכספים נראית בעיניי תמוהה. אלא שאם אכן נעשו עבירות, עניין שטרם נחקר וטרם הוכח, הרי מדובר בעיקר בעבירות מיסוי ובאי-נעימויות אתיות, שבוצעו יותר מכל על ידי לקוחותיו של פנאן.

גם גדולי המשתלחים אינם טוענים שהאיש גנב את כספם של משקיעיו (לו עשה כן, היה ודאי בורח עם הכסף ולא נוטל את חייו). ברור כי הנושא מחייב חקירה ומיצויה וכי הפרשה אינה מוסיפה כבוד למועדון – אבל משום כיוון הגיוני לא עולה הרושם שלפנינו אימפריית פשע ורשע, כפי שהיא מצטיירת בחלק מהתיאורים.

אגב, כחומר למחשבה: מישהו בדק פעם מיהם כל לקוחותיו של הבנקאי הרשמי, אבי לוזון? הייתכן שמישהו מהם שיחק במשך השנים נגד מכבי פתח-תקווה, או, ירחם השם, שפט במשחק שלה? "ניגוד האינטרסים" נראה לי, במקרה זה, רציני באותה מידה.

שטיקים וטריקים שנויים במחלוקת נעשים בכל קבוצה ובכל מקום. כשהפועל תל-אביב בכדורגל השליכה את המנהל הוותיק והמסור שלה, אריה הרשקוביץ, הביקורת מלמלה חלושות ולא רעמה כפי שרעמה ביום עזיבתו של פנאן את מכבי. להבדיל, כשהפועל ירושלים בכדורסל, האתרוג העיתונאי המפואר, גילתה כי בעליה אשם בסיוע לאוייב ובמכירת נשק לאיראן, הפרשנות לא רמסה אותה.

אבל הדוגמה המשעשעת ביותר היא פיני גרשון. לטעמי, מאז ומתמיד לקתה התנהלותו האישית בגסות, בחוצפה ובצדדים לא ספורטיביים. זה האיש וזו דמותו – יש שאוהבים אותה, יש שלא. אלא שכל עוד פעל גרשון מחוץ למכבי, ומשם שלח את חיציו (בעיקר לעברה), הוא היה חביב התקשורת, מרואיין מקורי, משעשע וצבעוני. כיום, פרשנים מסוימים רואים פסול בהתנהגותו ומבקרים אותו בצדק. מה נשתנה? הוא פשוט עושה זאת במכבי.

באורח פלא, טענותיהם של גדולי המשתלחים נגד מכבי תל-אביב, בדבר גילומו של הישראלי הכוחני, המשתלט, המכוער, יפות בעיניי דווקא נגד המשתלחים עצמם. שרירות הלב, הפוגענות, צרות העין והשמחה לאיד – הם בדיוק מאפייני הישראליות המכוערת, והלוקים במכביפוביה התברכו בכולם. בנוסף, גדולי המשתלחים זכו בתכונה ייחודית משלהם: התחסדות מחליאה.