אותי זה מצחיק
"הספסל האחורי", נכדתה של "משחק מכור", הצליחה להצחיק את סמדר שילוני מעבר למצופה. המנחה מיה דגן והפאנליסטים, למרות שלכאורה נראו לא קשורים זה לזה, סיפקו את הסחורה
בשורה התחתונה נשאלת רק שאלה אחת: מצחיק או לא מצחיק? אם תרשו לי לצטט את יוסי בנאי, אותי זה מצחיק. "הספסל האחורי", סוג של נכדה של "משחק מכור" שהעניקה השראה מסוימת ל"מועדון לילה", חזרה אתמול (שבת) ל"רשת" בצורת שני פאנלי-פאנצ'ים מתחרים.
כוכבי "הספסל האחורי". שילוב לא רע (צילומים: ערוץ 2)
נכון, לא כל הבדיחות היו בשורתו של האל לברואיו, אבל חלק בהחלט לא מביך מהן היה מצוין. באופטימיות זהירה אפשר לומר ש"הספסל" מצליחה לשבור את רצף האכזבות של הכבשה השחורה של ערוץ 2, ולהגיש מוצר זורם שהצפייה בו לא מצריכה מאמץ.
זה מתחיל ממיה דגן, שנדמה כי הפודיום של המנחה שם אותה סוף סוף במקום הטבעי עבורה, בו היא יכולה לנוח ועדיין להיות במרכז העניינים.
אישית אני מאמינה בשחרור של דגן, גם אם הוא גובל בוולגריזציה לפעמים. היתרון שלה הוא שהיא מרגישה נוח בכל מצב, ומשליכה מהתחושה הזאת על הפאנליסטים. בשלב מסוים מישהו מהקהל כיוון קרן לייזר למצח של דגן, מחווה סימבולית למצבה עד לא מזמן בתעשייה, אבל עושה רושם שכמו מבדיחות גרועות של הקוף, היא מצליחה להיחלץ גם משם.
מעבר לבלוטת הגיחי
למרות שהפאנל נראה על פניו כמו אסופה של לפט-אוברס שלא הצליחו למצוא לעצמם חלטורה אחרת (מה קשור יוסף סוויד למושיק גלאמין, והדר לוי היא בכלל לא ההיא שהפסידה לצחי אירני?), מתברר שהשילוב שלהם עובד לא רע, והם מצליחים לייצא אמירה סאטירית של ממש על המצב, ולא רק לגרות את בלוטת הגיחי גיחי.&91;2&93;_gd.jpg)
האולפן החדש. צוחקים גם על חשבון זכיינית האם
לוי, ללא ספק הפתעת הערב, הביאה אותה ביציאות מעולות (גרף המוכנות שלה לקיים יחסי מין יחסית לכמות הכלים שחבר שלה שוטף, התפילה לצדיק הקבור שלא יגרש את ילדי העובדים הזרים, שמצליחים לנקות את המשקופים עם הידיים הקטנות שלהם, הצ'ק שוועד הבית מעביר לעמיר מולנר),
גיל קופטש תמיד היה גאון נונשלנטי והוא נושם את תורת הפאנצ'ים, רון קופמן סיפק את הסחורה שלשמה הובא - נביחות על נבחרי ציבור ואבקסיס, סוויד וגלאמין התעלו וצנחו לסירוגין.
לא תמיד ההגשה עושה חסד עם הפאנץ', אבל ניכר שמאחורי הפאנליסטים יושבים כותבים - שוב, הזהירות הארורה - שמסוגלים להנפיק חומרים ראויים. הברקות כמו חיבוק עם ציונה פטריוט למנצחים וקריצות כמו ירידה שמכוונת לזכיינית האם ("בעקבות ההצלחה המדהימה של הריאליטי 'הטלפון'", מכריזה דגן על פינת האינטרקום), שנותנות לתוכנית את אוויר הפסגות המגניב של "הספסל האחורי", בלי שהנוגעים בדבר מסניפים את עצמם ברצינות מוגזמת. יחסית לתוכנית ראשונה היתה כאן תמורה לשקל, וכמו מהספסל האחורי, גם מכאן אפשר רק לעלות.
