ברק, גולדסטון מכוון גם אליך

יש דבר מה מקומם ומתמיה בפנייתם של קצינים בכירים לשר הביטחון ברק, ובאמצעותו לממשלה ולעומד בראשה, בבקשה להימנע מהקמת ועדת חקירה לבחינת התנהלות צה"ל במבצע "עופרת יצוקה".

דו"ח גולדסטון מתייחס אמנם בביקורת להתנהלותו הקרבית של צה"ל (אימוץ "נוהל שכן"/"ג'וני" ושימוש בפגזי זרחן לבן; "פלשט"; "דים"; וכמדווח ע"י הפלסטינים – גם באורניום מדולל) ובהחלט יתכן שהצבא עשה במבצע טעויות שחובה לתקנן. אך מן הראוי היה לשאול גם בחדות יתר בדיון הציבורי בישראל, מדוע בכלל צה"ל הוא זה שנתפס כאחראי בלעדי לביקורת הקשה שמותחה גולדסטון, בעוד שאשמה חמורה לא פחות מוטלת על הממשלה והקבינט המדיני-ביטחוני או "השלישייה", שהוליכו את המבצע?

במצבי משבר ביטחוניים, הממשלה ורק היא מגדירה לצבא מטרה, שולחת אותו "לעשות שיעורי בית" ולחזור עם המלצות כיצד ניתן להשיגה בדרך הטובה ביותר. צה"ל אכן אמון על עיצוב והגדרת השיטה, או על גיבוש דרכי הפעולה האפשריות כדי להשיג מטרה, אך אלה הן המלצות בלבד, ההופכות לתוכנית פעולה רק משהובאו לאישור הממשלה.

יהיה זה אווילי לצפות ששרי הממשלה יהיו מומחים צבאיים שיוכלו להתמודד מקצועית באותה רמה עם בכירי הצבא. אך מצופה מהם שידעו לשאול את השאלות הנכונות ולהציף בעיות פוטנציאליות העולות מדרכי הפעולה עליהן ממליץ הצבא, כולל תוך מענה לקשיים ששלטונות הצבא לא בהכרח מודעים להם, או רגישים כלפיהם פחות.

במלחמת לבנון השנייה הקבינט הממשלתי (ובעיקר השלישייה שהנהיגה אותו, אולמרט, פרץ ולבני), התאפיין בחוסר ניסיון ביטחוני בולט והיה נתון עקב כך להשפעת יתר שלא במקומה - של צמרת הצבא. גם הקבינט המדיני-ביטחוני שהיה אמור לשמש גורם בקרה להחלטות ה"שלישייה" כשל באופן טוטאלי.

לעומת זאת, ב"עופרת יצוקה" זכה ההרכב המוביל לתוספת כוח מקצועית ורבת ניסיון – רב אלוף (במיל') אהוד ברק. אם לא חברי ה"שלישייה" כולם, לפחות הוא הן כדרג ביניים מיניסטריאלי מול צה"ל והן כחבר בכיר בצוות הממשלתי המוביל, אמור היה לאתגר את צמרת הצבא ולגרום לכך שתוכנית הפעולה המאושרת לביצוע לא תסבול מנכויות החובטות בנו כבומרנג עד עצם היום הזה.

להימנע מטעות שלישית

זו חוכמה קטנה להתהדר, כפי שעשה ברק, באחריות להפסקה המוקדמת של פעולת צה"ל בעומק הרצועה ולהחזרת הכוחות "הביתה" כשהציבור הישראלי עוד זעק "קדימה". חוכמה יותר משמעותית הייתה להימנע בכלל מלהיכנס לפעולה קרקעית נרחבת בעזה; לאתר ולאשר דרך פעולה אחרת שתענה על השגת המטרות (שגם במקרה זה לא הוגדרו בחדות מספקת) ותמתן את מדיניות הפעלת האש על תוצאותיה ההרסניות (ראשית לפלסטינים, אך גם לנו).

לא צריך היה להיות שר ביטחון מנוסה כברק, כדי להבין מראש את פוטנציאל הנזקים במישור ההומניטרי, על השלכותיהם המדיניות הצפויות, מדרך הפעולה שממשלת ישראל אישרה לצה"ל כתוכנית פעולה. גם שרים מן השורה, שכל ניסיונם במישור האסטרטגי התבסס על ידע מכלי התקשורת, היו צריכים לחזות את אותם "ריקושטים" שלא איחרו להתעופף. בל נחזור לימי דו"ח ועדת אגרנט על מלחמת יום הכיפורים: האחריות רובצת קודם לפתח הדרג המדיני, והגיע הזמן שהמייצגים אותו יפסיקו להתחבא מאחרי גב הצבא. על מדינאי שאינו מסוגל לעמוד מול צה"ל בפוזיציה של מאתגר-מבקר-פוסל, ללכת הביתה.

ממשלת ישראל טעתה פעמיים: הממשלה הקודמת, באשרה את תוכנית הפעולה של הצבא; והממשלה הנוכחית, בסרבה לשתף פעולה עם צוות החקירה של גולדסטון. אמנם, אין ודאות שאם כך הייתה עושה מסקנות והמלצות הדו"ח היו שונות, אך לפחות היה סיכוי לכך.

לכן אסור להוסיף טעות שלישית ולהקים כעת ועדת חקירה לעניין. לא משום שכך ברק תובע ביודעו היטב שחבילת חמאה זו מונחת על ראשו, אלא כיוון שהיא תעורר שוב מהומה מזיקה בצה"ל, תגרום לסערה ומחלוקת קשה בציבור, וממילא מסקנותיה, אפילו יהיו כנות ואובייקטיביות, יתקבלו בעולם בחשדנות רבה וספק אם ישפרו את דימוי ישראל.

צריך להסתכל קדימה: בנוסף לתחקירים הפנים צבאיים, ראוי שבעתיד ייכון מנגנון קבע לבקרה חיצונית על תהליכי קבלת ההחלטות המדיניות ועל פעולות הצבא. אך טבעי כי האחריות לכך תופקד בידי ועדת חוץ וביטחון, שטוב תעשה אם תמנה ועדת משנה מתוגברת בגורמים משפטיים, שתעסוק בכך דרך קבע לאורך כל קדנציית הכנסת, תוך חשיפה פומבית של מסקנותיה. דפוס כזה יוכל לתרום בעתיד מהותית ולצמצם את היקף ועומק הביקורת בישראל ובעולם.

תא"ל (בדימוס) ד"ר יוסי בן ארי, לשעבר מדריך ראשי במכללה לביטחון לאומי