עיתונאי ללא גבול

ב"מעבר לגבול" חוזר העיתונאי אלדד בק למסעותיו בסוריה, לבנון, עיראק, פקיסטן, אפגניסטן, איראן וחצי האי ערב, שם נחשף לעוינות העמוקה מעברו השני של הגבול לישראלים בפרט וליהודים בכלל. 

בק הוא בין העיתונאים הישראלים הראשונים שהוזמנו לסוריה ולעיראק וכן הישראלי הראשון שהגיע לפקיסטן לאחר אירועי ה-11 בספטמבר. בעשור האחרון הוא כתב "ידיעות אחרונות" בגרמניה ובמרכז אירופה.

מסתנן

השוטרת שאיישה את הדלפק לבדיקת דרכונים בנמל התעופה, התנהגה באופן שהעיד ברורות על כך שמשהו עומד להשתבש. היא בחנה בעיון רב מהרגיל את הדרכון שלי, הקישה על מקלדת המחשב שלפניה, והחלה להציב שאלות שנועדו לוודא את זהותי המדויקת.

"יש בעיה כלשהי?" תמהתי. "זה ייקח עוד שתי דקות", היא השיבה, הרימה את שפופרת הטלפון שעל שולחנה, חייגה מספר כלשהו, ואמרה בטון נמוך לבן שיחה מעברו השני של הקו כמה משפטים שלא יכולתי לשמוע.

עיתונאי בארץ אויב. עיראק (צילום: AP)

כעבור דקות אחדות של המתנה, בעוד שאר הנוסעים שהגיעו עמי בטיסה מברלין עוברים את הביקורת ללא כל בעיות וממשיכים בדרכם לאסוף את מזוודותיהם, ניגש אלי איש ביטחון בלבוש אזרחי. "אתה מוכן לבוא איתי, בבקשה?" הוא אמר בטון שלא הותיר מקום רב להתדיינות. בשלב זה כבר לא נותרו לי כל ספקות בקשר לכך שאני בבעיה.

הובלתי לחדר צדדי, שבו ישבו כמה אנשים בעלי חזות מזרח אירופית וקבוצת נגנים ארוכי שיער, בעלי הופעה זרוקה משהו, שלצדם נחו תיבות כלי הנגינה שלהם. הנגנים נשבעו בפני נציגי החוק שלא הביאו עמם סמים. על אחד הספסלים היה מונח עיתון בטורקית. ישבתי והמתנתי.

"מי זה אלדד בק?" דרש בקול שוטר שנכנס לחדר לאחר כעשרים דקות. הרמתי את ידי מבלי להוציא הגה. השוטר ניגש אלי, ובאופן שאינו משתמע לשתי פנים דרש ממני לחתום על הזמנה לחקירה. "אם לא תחתום, אני לא רשאי לתת לך לעזוב," הוא הבהיר.

מוֹעדה של החקירה כבר נקבע ליום המחרת, בעשר בבוקר. המיקום: המחלקה הביטחונית כלכלית של היחידה הארצית לחקירות בינלאומיות (יאחב"ל) בפתח תקווה.

ברוך הבא לישראל.

בשנים האחרונות הרביתי לנסוע למדינות ערביות ומוסלמיות, שרובן אינו מקיים יחסים כלשהם עם ישראל, כדי לדווח מהן על אירועים היסטוריים שונים, או פשוט על המתרחש בהן. מדינות אלו מוגדרות בדרך כלל על ידי ישראל כ"מדינות אויב". בכל ביקורי בארצות הללו מעולם לא עוכבתי לתשאול בנמל תעופה כלשהו ולא זומנתי לחקירה. למען האמת, קודם לחקירתי ביאחב"ל, שהתרחשה בעקבות נסיעה שערכתי לאיראן, מעולם לא נתקלתי בכל בעיה גם בהגיעי לישראל בגלל נסיעותי מעבר לגבול.

הדברים השתנו מבחינתי בקיץ האחרון. בישראל התקבלה לפתע ההחלטה שיש לשים קץ לתופעה של עיתונאים ישראלים, בעלי אזרחות כפולה, הנוסעים ל"מדינות עוינות". אם עד כה הייתי צריך לחשוש במהלך נסיעותי ממעצר באחת מהמדינות הערביות, מעתה עלי לקחת בחשבון בכל פעם גם אפשרות של מעצר בישראל. הגבולות נסגרים.

במסעותי מעבר לגבול הייתי בין הזרים הראשונים שביקרו בעיר בעלבק - מעוזו של ארגון ה"חזבאללה" בבקעת הלבנון - כשזה אך נפתח מחדש בפני העולם החיצון. הייתי בין הישראלים הראשונים שהגיעו באופן רשמי לסוריה, הודות להזמנה מטעמו של נשיא צרפת דאז, ז'אק שיראק. שבתי לדמשק כמה שנים לאחר מכן עם מותו של חאפז אלאסד, כדי לכסות את הלווייתו של "האריה מדמשק".

הגעתי לעצרת הניצחון שה"חזבאללה" ערך בדרום לבנון עם נסיגת צה"ל מרצועת הביטחון בתחילתו של קיץ 2000. שבתי לבירות לאחר רצח ראש הממשלה לשעבר, רפיק אלחרירי, בעיצומה של "מהפכת הארזים".

ביקרתי בעיראק תחת שלטונו של צדאם חסין ולאחר נפילתו של זה. דיווחתי מפקיסטן ומאפגניסטן בשבועות הדרמטיים שלאחר פיגועי ה 11 בספטמבר, ולפני רציחתה של מנהיגת המחנה האזרחי הפקיסטני, בנזיר בוטו. פגשתי את יהודיה האחרונים של תימן. ביקרתי בכמה מאמירויות המפרץ. הסתובבתי ברחבי איראן בעיצומו של העימות בין הקהילייה הבינלאומית למשטר המוּלוֹת (כוהני הדת) בטהרן בנוגע לפיתוח תוכנית הגרעין האיראנית, כשברקע מהדהדים איומיה של ישראל לתקוף.

ובכל הנסיעות הללו לא נתקלתי כלל בקשיים מצדן של הרשויות המקומיות. האם הדבר נבע מחוסר ידע או מהעלמת עין מכוונת מצדן של המדינות השונות? לאיש אין מענה ברור לתהייה זו, שמעולם לא ממש הטרידה אותי. את הנסיעות ביצעתי למטרה אחת בלבד: לגלות עולם אסור ולדווח לישראלים, המנועים מלהגיע למרבית מדינות המזרח התיכון, על הנעשה מעברו השני של הגבול.

המסעות הללו שימשו אותי כדי לפתוח בפַני ובפני אחרים צוהר להתבוננות ולהבנה. במהלך שירותי הצבאי, באמצע שנות השמונים, שימשתי ככתב לעניינים ערביים ב"גלי צה"ל". זו היתה תקופה סוערת מאוד במזרח התיכון: תהליך השלום היה תקוע והתרכז בוויכוחים בין מצרים לישראל על גורלה של מובלעת טאבה, ישראל היתה עדיין מעורבת עמוק בלבנון, ב"ארץ הארזים" עצמה להטו להבות מלחמת האזרחים.

בסוריה התנהלו מאבקי כוח סביב אלאסד החולה, מלחמת עיראק-איראן האיומה היתה בעיצומה ויצרה עימות מחריף בין הסונים והשיעים ברחבי העולם המוסלמי, מצרים התמודדה עדיין עם גלי ההדף של רצח הנשיא אנואר סאדאת, במג'רב צצו ניצני האסלאם הקיצוני המקומי, ערפאת ואנשיו ארגנו פעולות טרור מתוניס, ובשטחים כבר הורגשו רעידות האדמה הקלות שבישרו את התפרצותה הקרבה של האינתיפאדה הראשונה שהחלה בשנת ה 20 ל"כיבוש".

כעמיתַי דאז שעסקו בכיסוי העולם הערבי, נאלצתי להסתפק בעבודתי בדרך כלל בניתוח מידע ממקורות משניים, כדי לדווח על המתרחש סביב ישראל. מבחינת כל עיתונאי, ניתוק מעין זה משטח עבודתו מתסכל ביותר, שכן הוא מחייב למעשה הסתמכות על ראייתם של אחרים ולא על שיפוט אישי.

סגירת העולם הערבי - ובמידה רבה גם המוסלמי - בפני עיתונאים ישראלים רק מאפשרת לדעתי להנציח את מצב העימות במזרח התיכון, שכן היא מונעת מהישראלים ליצור קשר ישיר כלשהו עם שכניהם. קשר זה יכול היה להגביר את ההבנה ההדדית לרגשותיו ולצרכיו של האחר.

שינוי מסוים אמנם החל להתרחש בעקבות ועידת השלום שהתכנסה במדריד בסתיו 1991, אולם מרביתו של העולם

הנמצא מעבר לגבולנו נותרה חסומה ועלומה בפנינו.

בזכות השלום וה"כיבוש", מצרים, ירדן וכמובן הגדה המערבית ורצועת עזה (עד לפרוץ האינתיפאדה השנייה) היוו יוצא מהכלל, מבחינת יכולת הכיסוי העיתונאית. אפשרות זו לא תמיד נוצלה עד תום על ידי התקשורת הישראלית.

אבל בעוד מרבית כלי התקשורת ב"מדינות האויב" החלה להיפטר מגישת החרם המוחלט על ישראל, ולכלול במערכותיהם כתבים או שליחים היושבים או מבקרים בישראל, התקשורת הישראלית מחויבת עדיין למצוא דרכים עקיפות כדי לדווח מהמדינות השכנות לה, לעתים קרובות תוך סיכון העיתונאים הנשלחים לארצות אלה.

ברלין, יולי 2009

"מעבר לגבול", אלדד בק, הוצאת ידיעות ספרים, 350 עמ'